השירות הצבאי בישראל הוא חוויה מעצבת. עבור חלק, הוא מעצב את האופי, ועבור אחרים, הוא מעצב בעיקר את היכולת להתעורר בזיעה קרה מכל רעש של אגזוז ברחוב. כאשר עולה הצורך להגיש תביעה להכרת פוסט טראומה בצבא, מתגלה לעיתים מציאות מורכבת. מסתבר שלהוכיח למערכת הביטחון על קיומה של פגיעה שאירעה במהלך ההגנה עליה, זה לפעמים קשה יותר מהשירות עצמו. המסע הזה דורש סבלנות של פיל, עצבים מברזל, ובעיקר – הבנה עמוקה של חוקי המשחק הביורוקרטיים.
ברוכים הבאים לטירונות 2.0: שלב הניירת והביורוקרטיה
מי שזוכר את האפסנאי מהטירונות שסירב להחליף נעליים ללא טופס בלאי בשלושה העתקים, ימצא דמיון רב בהתנהלות מול משרד הביטחון. השלב הראשון בכל תביעה הוא איסוף החומר הרפואי והעובדתי. יש לאתר כל מסמך אפשרי שמוכיח את הנוכחות באירוע ואת ההשלכות שלו על שגרת החיים. המערכת ניזונה מניירת. ללא מסמך שמוכיח שהשמש זרחה ביום של האירוע, מבחינת הפקידים התרחש ליקוי חמה. לכן, קיימת חשיבות עליונה לארגן קלסר מסודר, או כונן דיגיטלי, הכולל דוחות אירוע, עדויות של חברים לנשק, וכל תיעוד רפואי ופסיכיאטרי שנצבר מאז השחרור ועד רגע הגשת הבקשה.
הוועדה הרפואית: המקום שבו כולם מומחים ואף אחד לא מחייך
לאחר הגשת הר הניירת, מתקבלת הזמנה לוועדה הרפואית. הוועדה מתכנסת לרוב בחדר קטן עם פלורסנט מהבהב, שבו יושבים מומחים המבקשים לתמצת טראומה עמוקה לתוך דקות ספורות, כולל זמן לפיהוק של יושב הראש. כאן בדיוק נכנס לתמונה היתרון של ליווי מקצועי. התייעצות עם עורך דין פוסט טראומה לענייני משרד הבטחון יכולה לעשות את ההבדל בין ועדה שמסתיימת בטריקת דלת לבין ועדה שמבינה באמת את המצב לאשורו. המומחים בוועדה לא נמצאים שם על תקן פסיכולוגים; תפקידם לקבוע אחוזי נכות לפי ספר ליקויים מיושן. לכן, צריך לדעת במדויק מה להגיד, אילו פרטים להדגיש, ואילו מסמכים להציג רגע לפני שהם שואלים על מהות הבעיה.
איסוף ראיות
אחד האתגרים הגדולים ביותר בתביעות מסוג זה הוא הוכחת הקשר הסיבתי. בניגוד לרגל שבורה שאפשר לצלם ברנטגן, פוסט טראומה היא פציעה שקופה. המערכת נוטה לחפש סיבות אחרות למצב הנפשי, כמו אירועי ילדות או לחץ ממבחנים. המטרה המרכזית היא להוכיח בצורה חד משמעית שהשירות הצבאי הוא הגורם הישיר למצב. הוכחה כזו דורשת חוות דעת פסיכיאטריות מקיפות, תצהירים מפורטים, ולפעמים גם עבודת בילוש של ממש כדי לאתר מפקדים וחברים לצוות שהיו עדים לאירועים. מומלץ מאוד לבקש מעדים אלו לכתוב תצהיר מפורט, שכן רוב האנשים ששירתו באותה יחידה יבינו בדיוק על מה מדובר וישמחו לסייע במאבק מול הביורוקרטיה.
ההבדל בין מסלול רגיל למסלול של לוחמים
סוגיה נוספת שמעלה לא מעט גיחוך מריר בקרב תובעים היא הניסיון של המערכת לסווג את הפגיעות לפי סוג השירות. לא פעם, פקידים מנסים להבין מדוע חייל עורפי או תומך לחימה מציג תסמינים זהים לאלו של לוחם סיירת. המציאות מוכיחה שטראומה אינה מבקשת לראות תעודת לוחם לפני שהיא מכה. חשיפה למראות קשים, טיפול בפצועים, או אפילו שהות ממושכת תחת איום טילים בבסיס עורפי – כל אלו יכולים להוות עילה מוצדקת לחלוטין. למרות זאת, נדרשת עבודת שכנוע מאומצת כדי להסביר לוועדה שגם מי שלא חצה את קווי האויב עם סכין בין השיניים, עלול לשאת צלקות נפשיות עמוקות המחייבות הכרה מלאה וטיפול ראוי.
מהן בעצם הזכויות שמגיעות אחרי ההכרה?
נניח שהמאבק הצליח. הוועדות עברו בהצלחה, הערעורים צלחו, ומשרד הביטחון סוף סוף העניק את ההכרה המיוחלת. מה קורה עכשיו? אמנם לא מקבלים תעודת הצטיינות על ניצחון המערכת, אך בהחלט זוכים לזכויות משמעותיות. הכרה באחוזי נכות מזכה בתגמול חודשי קבוע, מימון של טיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים – סיוע חיוני במיוחד לאור העובדה שהתהליך עצמו מוסיף לא מעט מתח. בנוסף, קיימות זכויות כמו סיוע בלימודים, הנחות בארנונה, ולעיתים גם עזרה בדיור או ברכישת רכב. המטרה של כל ההטבות האלה אינה יצירת עושר, אלא מתן אפשרות לחזור למסלול חיים תקין ככל האפשר, למרות המשא הכבד שנותר מהשירות הצבאי.
טיפים של אלופים לניהול התביעה בלי לאבד עשתונות
רגע לפני הצלילה לתוך ים הטפסים, כדאי להכיר כמה כללי ברזל. הכלל הראשון הוא התמדה. המערכת בנויה באופן שעשוי להתיש, ויש לה נטייה לדחות תביעות על הסף רק כדי לבחון את מידת הנחישות. מי שמתייאש – מפסיד. הכלל השני נוגע לתיעוד מקיף של כל שיחה, כל ביקור אצל רופא, וכל מרשם לתרופה. הכלל השלישי הוא אותנטיות בוועדה הרפואית. זה אינו המקום להפגין קשיחות צה
