האם הסכמה להתגרש מהווה עילה לכפיית גט

הליך הגירושין מעולם לא הוגדר כפשוט נוח ונעים, כיוון שהוא כרוך בייצואה של מחלוקת פנימית אשר נולדה ב-ד' אמות ביתם של זוג, לידי בחינתה הפומבית והמפשיטה של ערכאה משפטית.

כמו כן, ישנם הליכים אשר הינם מורכבים יותר ומדגישים ביתר שאת את הקושי הרב בכינון הסכם גירושין אשר אינו נעשה על גבי מי מנוחות, כאשר אחד מאותם ההליכים, הוא הוראת בית הדין הרבני על חיובו של הגבר במתן גט לאשתו.

הקושי הרב אשר טמון בסוגיה זו מונח במקורות ההלכה היהודיים, אשר קבעו סימנים ותקנות לביצועם התקין של גירושין, אשר אילולא הם, לא יוכל זוג להיחשב כגרוש במדינת ישראל. לפיכך, במאמר הקרוב נבחן את השאלה האם ההסכמה להתגרש מהווה עילה לכפיית גט, כמו גם ההיבטים השונים לכפייה שכזו.

מבוא

בטרם נבאר את הקשר בין כפיית גט להלכה עצמה, ראוי לתת דגש על גורמי הכוח בסיטואציה מלכתחילה, כאשר מדובר בהליכים משפטיים אשר מקורם עוד באלפי שנים לאחור.

כלומר, על פי ההלכה היהודית נקבע כי בכדי שזוג יוכל להתגרש כהלכה, על הגבר אשר בידיו מונחות מפתח הגירושין, מוכרח להעניק לאשתו גט, אשר הינו מסמך משפטי אשר רשום על גבי קלף באמצעות דיו, בו הוא מתיר אותה עבור כל אדם אחר.

חרם דרבנו גרשום

בהמשך לכך, עד אמצע ימי הביניים היה נהוג כי רק לגבר קיימת הזכות לסיים גירושין, בעודו יכול למעשה להעניק בכל רגע נתון לאשתו את הגט ובכך לסיים את נישואיהם. לעומת זאת, לאור תיקונו של רבנו גרשום דאז ( 1012 לספירה), נקבע כי אסור על גבר להינשא לאישה נוספת בטרם התגרש מן הנוכחית כמו גם אין לאפשר לגבר לגרש אישה ללא רצונה כפי שהיה טרם לכן, בכך למעשה נהפכו הגירושים למעשה שצריך להיעשות בהסכמת 2 הצדדים.

הסטטוס קוו בקום מדינת ישראל – והשפעתו על גירושים כיום

יתרה מכך, בעת קום מדינת ישראל הוחלט כי לרבנות הראשית ומוסדותיה השונים תהיה זכות וטו בהיבטי כשרות, חינוך, שבת, נישואין (וכפועל יוצא מכך – גירושין). כאשר לאור זאת עד עצם היום הזה נושאי גירושין ונישואין נערכים על פי ההלכה והדת היהודית, לאור פיקוחה של בתי הדין הרבניים.

סרבנות גט – והולדתה של כפיית גט

בנוסף לכך, תופעה אשר נובעת מפאת שיקולים אשר הינם תועלתניים כדוגמת הטבת תנאי הגירושין בהיבט הממון, עריכת דמי המזונות והסדרי ראייה או לנוכח רצונו של מי מבין בני הזוג למנוע מן המקביל להינשא בשנית מפאת נקמנות גרידא, ישנם כאלו אשר מסרבים להעניק או לקבל את הגט בעת הצורך, כאשר לאור זאת הזוג אינו יכול להתגרש כהלכה. כאשר נהוג לכנותם סרבני גט.

סנקציות כנגד סרבני גט

לפיכך, קיימות בהלכה גם מספר תקנות אשר חלו בהן תמורות לנוכח מרוץ השנים, אשר נוגעות לאופן בו יש להתייחס ולנהוג אל מול סרבני גט שכאלו, מתוך הבנה כי בעודם נוהגים בדרך זו של הגבלה ומניעת חופש וזכות בחירה מן הצד אשר נישא להם, יש לגזול מהם זכויות בהתאם כמנוף לחץ אשר אמור לסייע לצד העגון להשתחרר מכבליו של הצד המעגן.

התקנות הללו נוגעות לקביעה כי על הצד המעגן להעניק או לקבל (בהתאם למגדר כמובן) את הגט, כאשר אילו יסרב לעשות זאת, יושתו עליו מגוון סנקציות בהיבטים כלכליים, חברתיים ודתיים. כאשר לקביעה זו כשלעצמה קוראים – כפיית גט, קרי החלטתו של בית הדין הרבני כי על אותו אדם לתת או לקבל גט בכדי לסיים את הנישואין.

כפיית גט אל מול גט מעושה

זאת ועוד, כי מרכיב נוסף אשר מסבך במידה מסוימת את השימוש באותן סנקציות הוא איסור הלכתי חמור על הכרחתו של אדם לתת גט כאשר אינו חפץ לעשות כך. כלומר, אף על פי כי בהלכה נקבע כי יש להכות אדם עד אשר ירצה מרצונו לתת את גיטו (כאמור דאז גט היה מנת חלקו של הגבר בלבד), עדיין גט מעושה, קרי גט שניתן מטעמי לחץ ורצון להסיר את הסנקציות הקשות, מוגדר על ידי ההלכה כבטל ומבוטל.

מתי מותר לעשות שימוש בכפיית גט?

לפיכך, עולה שאלה קרדינלית אשר תוהה היכן עובר הקו בין גט מעושה, לבין כפיית גט על כלל הסנקציות אשר נלווית לה. התשובה לכך היא שבהינתן עילת גירושין אשר מחייבת אדם הלכתית לגרש את אשתו, כפי שקורה כאשר הוא עקר, אינו מקיים עימה יחסי אישות, או כאשר גילה כי היא "זנתה תחתיו", קרי בגדה בו, אזי שיש מקום לכפיית גט מצד בית הדין הרבני.

בנוסף לכך, ישנם מספר רב של עילות גירושין, אשר חלקן כלליות ומשותפות ל- 2 בני הזוג, בעוד שישנן כאלו אשר הינן מנת חלקן הבלעדית של מי מבין הצדדים.

לכן, כאשר קיימת עילת גירושין אשר מצדיקה ומחייבת את סוף נישואיהם של הזוג כפי שקורה במקרים של בגידה מצד האישה, אזי שמחויב הזוג להיפרד ולהתגרש, כאשר אילו יסרבו לעשות זאת, אזי שיכול בית הדין הרבני לכפות זאת עליהם בעודו מחייבם לתת או לקבל (בהתאם לזהות המסרב) גט.

האם הבעת הסכמה לגירושין מהווה עילה לכפיית גט?

בהמשך לכך, שאלה נוספת אשר עולה לעתים רבות היא האם עצם הבעת הסכמה לרצונו של מי מבין בני הזוג להתגרש, רצון אשר נעלם לאחר מכן בעוד אחד מהם נמלך בדעתו, מהווה עילה אשר בגינה יש לתת כפיית גט ולהכריח את הזוג להתגרש.

ובכן, בחינת מקרי העבר מצביעה כי אין די בהסכמת הגירושים כשלעצמם בכדי להמציא כפיית גט מטעם בית הדין הרבני בעודו כופה על אותו אדם להתגרש, כל עוד לא קיימת לטובת מי מבין הצדדים עילת גירושים מהימנה כשלעצמה.

רוצה לומר, הבעת ההסכמה או הרצון ותו לא אינה בגדר עילת גירושין, כאשר רק לאורה ולנוכח קיומה יקבע בית הדין הרבני כי אכן על הזוג לסיים את התקשרותו ולהשית סנקציות כנגד מי מבין בני הזוג אשר אינו מכבד או חפץ לקיים את פסיקתו.

פסילת ההסכמה כעילה – מתוקף האופן בו הליך הגירושין מתקיים

בנוסף לכך, סיבה נוספת שלשמה אין לראות בהצהרת או הסכמת מי מבני הזוג כעילה מספקת לגירושים, היא העובדה כי הליך הגירושים מתנהל בכמה מישורים במקביל, זאת כאשר אדם אשר יכול לעמוד בראשיתו של ההליך, יכול להביע את הסכמתו לקיום הגירושים בתנאי לכינון הסכם חלוקת ממון אשר מרצה אותו.

כלומר, אילו לקראת סופו של ההסכם אשר מתעתד להיכרת ירגיש אותו אדם כי ההסכם אינו מרצה אותו מפאת פרטיו ולא לנוכח רצונו לסחוט או לפגוע בצד הנגדי, אזי שמדובר במחלוקת עניינית ולא בשימוש ציני והיאחזות בקרנות המזבח.

לסיכום

כפי שניתן ללמוד, הליך הגירושין הוא מורכב במיוחד לאור הצורך לכבד ולהתנהל לנוכח תקנות ודינים אשר חוקקו בעת שאינה רואה באותה עין את מקומו וזכויותיו של האדם הפרטי כמו העת המודרנית. לאור זאת, גברה במידה רבה החשיבות של הסתייעות בסיוע משפטי מקצועי וטוב כדוגמת עורך דין גירושין בכדי להבטיח כי כלל ההליך יתבצע בצורה הטובה ביותר, קרי כזו אשר תאפשר לגירושים להתבצע בהקדם, וללא גרירת רגליים או עיכוב הליכים.