בישראל גירושין מצויים במתח מסוים בין הנהוג על פי המשפט העברי וההלכה אשר נוהגים בהתאם להלכות שמקורן עוד בעת העתיקה, לבין אשר יש לכונן לאור בחינת המשפט המקובל, אשר ממקם בראש מעייניו את זכויות הפרט וזכותו של האינדיבידואל לקבל החלטות בתור שווה.
אך על אף כי על עובדה זו אין עוררין, לעומת זאת נושא אחר אשר חלו בו תמורות לאחרונה מהווה סלע מחלוקת משפטית, בנוגע לאשמה אינדיבידואלית אשר גרמה לגירושין, כמו גם כיצד יש לנהוג אודותיה.
כלומר, האם קיים צורך או האם נכון לפגוע ולהקטין את חלקו של מי מבין המעורבים בגירושין בהתאם לשאלת אשמתו וחלקו בפירוק התא המשפחתי, על פני מקבילו אשר לכאורה נפגע כתוצאה מכך. לפיכך, לאור חשיבותה הרבה של שאלה זו כמו גם השפעתה הדרמטית בעת האחרונה, במאמר הקרוב נדון בשאלת אשמה במסגרת גירושין והשלכותיה.
גירושין בישראל – מתח על רקע הסכם מקום המדינה
בהמשך לכך, כדי להבין את החלל בו פועלים כלל הגופים המעורבים בקביעת שאלה זו, יש להרחיק לכת עד קום המדינה, כאשר לנוכח חששם המתגבר של נציגי הציונות הדתית כי המדינה שבדרך עתידה להיות חילונית לחלוטין, שיגר דאז ראש הממשלה דויד בן גוריון מכתב אשר הבטיח כי ב- 4 תחומים שונים, כשרות, חינוך, שבת ודיני משפחה, תהיה לרבנות הראשית ולבאי כוחה וטו ויכולת השפעה מוגברת, כאשר צביונה היהודי של מדינת ישראל יתחזק בם.
כלומר, כחלק מאותם תחומים, נכלל גם דיני משפחה בכלל וגירושין ונישואין בפרט, כאשר גילומו של הצביון היהודי המדובר, הוא הקביעה כי גירושין ונישואין בישראל יעשו על פי המשפט העברי ודיני ההלכה, כדוגמת מסכת גיטין ופסיקותיה השונות.
רוצה לומר, נקבע כי למעשה האפשרות להינשא ולהתגרש במדינת ישראל תעבור רק דרך ברכתה ואישורה של הרבנות הראשית, או ראשות הדת הרלוונטית לאותם בני זוג, כאשר כפועל יוצא מכך למעשה אסורים לחלוטין נישואין בין בני זוג מדתות שונות.
הבדל סמכויות בין הערכאה האזרחית לערכאה הדתית
בהמשך לכך, לנוכח אותה קביעה אשר עיגנה את מעמדו של בית הדין הרבני כבעל סמכות ייחודית בענייני גירושין, נקבע למעשה כי על אף שרשאי בית המשפט לענייני משפחה, הערכאה המשפטית האזרחית מטעם המדינה, לערוך ולדון בענייני הסכמי גירושין מתהווים, בעודו קובע ודן בעניינים כדוגמת משמורת ילדים, הסכמי ממון, דמי מזונות וכן הלאה, הרשות והסמכות לאשרר ולנסוך תוקף לתוך הסכם גירושין שמורה אך ורק לבית הדין הרבני.
שוני תפיסתי לנוכח שיטות המשפט השונות
עובדה זו חשובה מפאת השוני הקיים בין 2 הערכאות, כאשר בעוד שבית הדין הרבני רואה לנגד עיניו את הצורך לקיים את המשפט היהודי וההלכה – הלכה למעשה, בית המשפט לענייני משפחה שופט פרט לעקרונות המשפט העברי גם לנוכח עקרונות המשפט המקובל, בעודו שם דגש על עקרונות מודרניים יותר הרואים בבני הזוג כשווי זכויות וחובות, עובדה אשר אינה מתממשת במלואה במסגרת המשפט העברי.
כלומר, ייתכן מאוד וכי 2 תיקים דומים לחלוטין אשר יגיעו לבחינה אצל בית הדין הרבני ובית המשפט לענייני משפחה, יזכו להתייחסות ופסיקות שונות בהחלט, כאשר סלע המחלוקת כרגע חונה בהקשר אשמת הגירושין והצורך לפצות ו/או להעניש מי מבין הצדדים אשר גרם מלכתחילה לגירושין ולצורך לקיימם.
מרוץ הסמכויות כתוצאה מן ההבדל
זאת ועוד, כי סימוכין לכך שקיים הבדל מהותי בין 2 הערכאות נובע מן העובדה כי זוגות רבים אשר החליטו כי ברצונם לקיים הסכם גירושין וכפועל יוצא מכך להתגרש, נוהגים לקיים מעין מרוץ בו הם מתחרים על הזכות להגיש את תביעתם הקדמונית לידי הערכאה אשר לתפיסתם תשרת אותם נאמנה בהתאם לנסיבותיהם האישיות.
רוצה לומר, לנוכח ההבדל הקיים בין 2 הערכאות השונות, בני זוג אשר מאמינים כי הם עלולים להיפגע או להרוויח מקיום תביעת גירושיהם במסגרת ערכאה מסוימת, למעשה מתחרים במי שעד עתה חלקו עימו תא משפחתי, כדי לכרוך ולעגן את תביעתם במסגרת הערכאה אשר רצויה עליהם.
זאת מכיוון שמן הרגע שהוגשה תביעת גירושין לידי מי מבין הערכאות, יש לדון בה עד תום ועד הצורך לאשרר את אותם גירושים בקרב בית הדין הרבני, שכן כפי שציינו טרם לכן רק לו קיימת הסמכות לנסוך תוכן ותוקף לאותם גירושין.
היכולת להתגרש כאבן בוחן
בהמשך לכך, עוד היבט ייחודי של השוני הקיים בין 2 הערכאות הוא בעניינן של עילות גירושין. אותן עילות הוא צבר תנאים וסיטואציות אשר מקורן בהלכה במסכת גיטין, כאשר מדובר למעשה בתקדימים אשר בשל קיומם רשאי אותו אדם אשר העילה עומדת לזכותו, לדרוש למעשה את סיומו המיידי של הקשר, כלומר להתגרש.
העילות משתנות במידה רבה לנוכח היותן אובייקטיביות וסובייקטיביות, כלומר האם ניתן להוכיח אותן באופן שאינו משתמע ל- 2 פנים, כמו גם בנוגע לזהות בעליהן. כלומר, ישנן עילות בלעדיות לגברים, כמו גם עילות בלעדיות לנשים, בנוסף לעילות אשר יכולות לשמש את 2 בני הזוג.
כמו כן, אילולא קיימת עילת גירושין שכזאת, אילו אחד מבני הזוג עודנו חפץ בקיום התא המשפחתי ושמירה על שלום בית, אזי שבית הדין הרבני סביר להניח יאפשר לו לקיים זאת, לנוכח הכבוד הרב אשר שמור לתא המשפחתי בעיניה של הדת היהודית, וכתוצאה מכך בעיניו של המשפט היהודי, אשר שואף להימנע מקיומם של גירושין מלכתחילה.
לעומת זאת, בית המשפט לענייני משפחה לא סבור כי קיים צורך לקבל את אישורו של מי מבין הגורמים כדי לבצע הסכם גירושין, מנוכח ההבנה והתפיסה כי מדובר למעשה בזכות בסיסית של כל אדם לבחור עם מי הוא מעוניין לחיות, כחלק מזכותו לבחירה חופשית.
עילות גירושין והאופן בו יש להתייחס אליהן
זאת ועוד, כי במסגרת המשפט העברי אשר מונהג ביתר שאת בבית הדין הרבני, נהוג כי לנוכח קיומה של עילת גירושין, בנוסף לזכות לדרוש את סיום הקשר בהקדם, קיימת לטובת אותו צד אשר השתמש בעילה הזכות להגדלת חלקו בממון המשותף של בני הזוג, כאשר לנוכח קיומה של עילת גירושין הוא אינו מחויב בתשלום כתובה או לחליפין היא רשאית לדרוש את תשלומה המלא.
זאת לעומת האופן בו בית המשפט לענייני משפחה, אשר אינו סבור כי יש לבצע הפרדה או הפליה בין בני הזוג לנוכח הסיבה שלשמה הם התגרשו, שכן הוא אינו מאמין שזו אשמתו של מי מהם, אלא החלטה משותפת אשר יש ליישמה בהתאם, ולחלק את אשר שייך להם באופן שוויוני לחלוטין.
שאלת האשמה והתשובה השונה לה מטעם הערכאות השונות
רוצה לומר, ההבדל העמוק במחלוקת זו הוא סביב השאלה האם הגירושין הם אשמת מי מבין בני הזוג, כאשר אילו קיימת עילת גירושין, אזי שלדעת בית הדין הרבני מדובר באשמה (בין אם מזדון ובין אם לא) של מי מביניהם, כאשר לנוכח זאת לעתים יש לפצות את הנגדי.
לעומת זאת, בית המשפט לענייני משפחה אינו סבור כי יש מקום לקביעת אשמים, כמו גם אין מקום להפליה על רקע שאלת האשמה, מפאת העובדה כי לא תפקידה של מערכת המשפט לנתח ולפסוק לנוכח תפקודם הזוגי של בני הזוג, כמו גם כי עילות הגירושין אינן שוויוניות ואינן זהות עבור 2 המינים.
בגידה בעיני בית המשפט לענייני משפחה
על כל אלו ועוד, כי בהינתן קיומה של בגידה, מתחדד עד קצה כלל ההבדלים בין 2 הערכאות השונות הללו, שכן הפסיקה בעניין זה ממחישה ומדגישה את כלל השוני הטמון ביניהם. הסיבה לכך היא שבעיניה של הערכאה המשפטית האזרחית, קרי בית המשפט לענייני משפחה, בגידה אינה סיבה להגדלת חלקו היחסי בממון של מי מבין בני הזוג, כמו גם כי בית המשפט מסרב לפסוק לטובת תביעות נזיקין או פיצויים אשר נעשות בעקבותיה.
הסיבה לכך היא תפיסתו של בית המשפט כי לא זה תפקידה של מערכת המשפט לשפוט ולברור בין בני זוג על רקע אשר עשו בחדרי חדרים, כיוון שמדובר בחדירה לפרטיות והתערבות בחיי הפרט בצורה שאינה מחייבת ערכאה משפטית. זאת ועוד, כי סבורה האחרונה שהמונח בגידה הוא סובייקטיבי, וכתוצאה מכך אינו ניתן לדחיסה שבלונית אחידה אשר תהווה דין אחד לכולם.
חלוקת הממון על פי בית המשפט לענייני משפחה – מבלי להתחשב בשאלת האשמה
לפיכך, הוא סבור גם כי בעת הצורך לבצע חלוקת רכוש, עליו לפעול (בהינתן ולא קיים הסכם ממון) בהתאם לאשר נקבע בחוק יחסי ממון בין בני זוג 1973-התשל"ג, בו נקבע כי רכוש משותף של בני זוג יתחלק לנוכח עקרון איזון המשאבים והלכת השיתוף, אשר גורסים כי יש לחלק את כלל הממון שבני הזוג צברו יחדיו וחלקו יחדיו במהלך נישואיהם, באופן שווה ומאוזן.
זאת מכיוון כי לא ניתן לכמת ולהעריך את תרומתו של מי מביניהם בעת גירושין, שכן תרומה לרווחת משק הבית לא מסתכמת אך ורק בהכנסות כלכליות או ממון ורכוש.
בגידה בעיני בית הדין הרבני
לעומת זאת, שונה באופן דרמטית הוא האופן בו בית הדין הרבני בוחר לבחון אירועים כדוגמת בגידה, כאשר הוא בוחר לכרוך את קיומה בהשלכות אשר מגולמות בפסק הדין, כמו גם כי הגדיל לעשות ולהגדיר אותה באופן חד משמעי.
כחלק מאותה הגדרה, בגידה מוגדרת כמנת חלקה של האישה (אף על פי כי קיימת התייחסות רפה יותר עבור בגידות מן הצד הגברי), כאשר אילו זו נתפסה מקיימת יחסי מין עם גברים זרים, כאשר יש לטובת זאת 2 עדי ראייה אשר חזו בכך, אזי שהיא מוגדרת כבוגדת, כמו גם כי הינה אסורה לבעלה ולבועלה.
רוצה לומר, אישה אשר יצליח בעלה להוכיח בבית המשפט כי אכן בגדה בו בהתאם לאשר קבעה ההלכה, פסולת חיתון עם בעלה הנוכחי, כמו גם עם מאהבה, כאשר מדובר רק בראשית ההשלכות של מעשה שכזה.
כמו כן, כחלק מבגידה, בשל האיסור ההלכתי שנלווה לה להמשך קשר הנישואין, למעשה מוכרח התא המשפחתי להתפרק ולהיקרע, כאשר הבעל אשר לא עשה מאומה, נדרש לפרק את ביתו לאור אותה בגידה אשר נחתה בקרבו כעובדה קיימת.
חלוקת ממון על פי בית הדין הרבני – לנוכח קיומה של אשמה מצד מי מבין בני הזוג
לפיכך, לנוכח הנזק אשר נעשה לו, בית הדין הרבני סבור כי בוגדת אינה זכאית כלל לתשלומי כתובה, כמו גם כי בעת חלוקת הממון העתידית אשר עתידה להיעשות בין בני הזוג, כי יש להקטין את חלקה היחסי במידה רבה, כעונשין לאשר עשתה.
כך לדוגמה ניתן לראות כי בעת האחרונה היו מספר מקרים בהן נשים שהוגדרו כבוגדות נאלצו להסתפק בחלקים מועטים מן הרכוש, באופן אשר שיווה להם יחס לעתים פי 4 פחות מאשר בן זוגם אשר היה הצד הנבגד.
כמו כן, אף על פי כי נקבע במסגרת חוק יחסי ממון כי בגידה רומנטית אינה חלק מנסיבות מיוחדות אשר בגינן יש לבצע חלוקה ואיזון משאבים שונה, בעת האחרונה בג"צ בחר שלא להתערב לנוכח החלטת בית הדין הרבני הגדול לפסוק לחלוקת ממון שונה ומוטה בשל קיומה של בגידה.
לסיכום – אשמה בגירושין כתלות בעיני המתבונן
כפי שניתן להבחין מן הכתוב לעיל, אשמת הגירושין משתנה במידה רבה בהתאם לעיני הערכאה אשר בוחנות אותה. זאת כאשר במידה ומדובר בבית דין רבני, קרי בית דין אשר בוחן את אירועי הזוגיות של בני הזוג בעיניים הלכתיות אשר רואות לנגד עיניהם את עקרונות המשפט העברי, התשובה תהא שונה בתכלית מאשר תבחן על ידי בית המשפט לענייני משפחה.
לפיכך, על אף כי מדובר בעוד עדות מרתקת לאופייה הייחודי של מדינת ישראל כיהודית וכדמוקרטית בעת ובעונה אחת, מתחדד הצורך והחשיבות אשר קיימת לבחירת הערכאה המשפטית אשר לוקחת בחשבון את ההיבטים הרלוונטיים בעבור כל מקרה לגופו.
אחרית דבר
כמו כן, כחלק מן הדקויות הללו, אשר מתחילות ראשית במרוץ הסמכויות ומרחיקות לכת עד כדי פסק דין שונה משמעותית, מתחדדת גם החשיבות הרבה אשר קיימת להיעזרות משפטית בגורם מקצועי ומיומן כדוגמת עורך דין גירושין, אשר יידע לסייע ולאפיין עבורכם את כלל נקודות הכשל הפוטנציאליות בהליך.
אין לראות באמור לעיל משום ייעוץ משפטי ו/או תחליף לייעוץ משפטי, אלא יש לראות בכתוב הסבר כללי בלבד ואין להסתמך ו/או לפעול בהתאם לאמור לעיל ללא ייעוץ משפטי.
