תביעות משמורת שונות שהגיעו לבתי הדין לענייני משפחה בארץ במרוצת השנים, הציפו לא אחת את הסוגיה האם למערכת המשפט בישראל ישנה סמכות לפסוק במחלוקות הנוגעות למשמורת על קטינים המתגוררים בקביעות בחו"ל. במסגרת הסקירה להלן נבחן אחד מהמקרים שהגיעו לפתחו של בית הדין למשפחה בארץ ואת הפסיקה שנתקבלה בעניינו, והפכה לפסק דין תקדימי.
הגשת תביעה להעברת משמורת מאם לאב כאשר הילדה המשותפת חיה בחו"ל
אחד המקרים הבולטים שהגיעו לדיון בבית הדין לענייני משפחה בישראל, הוא מקרה של תביעת משמורת על קטינה המתגוררת דרך קבע בחו"ל עם אמה המשמורנית. תביעת המשמורת הנ"ל הוגשה בידי האב שביקש לקבל את המשמורת על הבת המשותפת ליחדיו. תיק זה עימת את בית המשפט עם סוגיה גדולה יותר מסוגיית המשמורת כשלעצמה, והיא השאלה העקרונית:
מהן הסמכויות הנתונות בידי מערכת המשפט המקומית לדיון בסכסוכי משמורת הנוגעים לקטינים החיים במדינה זרה? בשורות הבאות נציג את פרטי המקרה כדי לשפוך אור על פסיקתו של בית הדין בנושא מורכב זה.
תביעת משמורת קטינה המתגוררת דרך קבע בחו"ל – נסיבות המקרה
מדובר בתביעת משמורת שהוגשה על ידי אביה של קטינה שעברה להתגורר עם אמה מחוץ לישראל, לאחר שנחתם הסכם בין האב לאם שהתגרשו, המאשר את הגירתה של הבת המשותפת לחו"ל עם אימה. ההסכם שנחתם התייחס למכלול הנושאים הנוגעים למעבר של הילדה למדינה זרה, ובכללם הסדרי הביקור של הבת אצל אביה בארץ, דרכי ההתקשרות הטלפונית בין הילדה לאביה, ומוסר תשלומי דמי המזונות לטובת הילדה.
הסכם זה קיבל את אישורו של בית המשפט לענייני משפחה בארץ ולכן הפך למסמך משפטי מחייב. רק לאחר אישור ההסכם הקטינה ואימה עברו לחו"ל. כלומר, המהלך בוצע באופן חוקי וקביל.
כעבור 4 שנים מן המעבר של האם ובתה לחו"ל, הגיעה הילדה לביקור אצל אביה בישראל. לקראת מועד חזרתה של הקטינה לביתה בחו"ל, החליט האב להגיש לבית המשפט בקשה למתן צו עיכוב יציאה מהארץ לקטינה, בנוסף להגשת תלונה במשטרה כנגד אימה של הילדה. זאת בטענה כי הבת סיפרה לו כי היא חווה אלימות מצד האם המשמורנית ובן הזוג שלה בחו"ל ומפחדת מהם.
בקשתו של האב אושרה והקטינה עוכבה בישראל עד שיתבררו נסיבות המקרה.
בתגובת האם לתביעתו של האב, נטען כי מאחר והקטינה אינה מתגוררת בארץ מזה שנים, אין לבית המשפט בארץ כל סמכות לפעול למימוש בקשת האב. בנוסף, האם הכחישה את טענותיו של האב לגבי אלימות כלפי הילדה, ואף הציגה חוות דעת של עובדת סוציאלית מהמקום בו היא מתגוררת עם הילדה, המאשר כי הילדה במצב טוב ופוסל על הסף כל עדות לאלימות או פגיעה בקטינה.
עקב כך, ובעקבות האזנה לעדות מפי הקטינה בנושא, החליט בית המשפט לדחות את בקשת האב למתן צו קבוע לעיכוב יציאה מן הארץ של בתו. בעקבות כך החליט האב להגיש תביעת משמורת לבית המשפט.
טענות האב בנוגע לסמכותו של בית המשפט המקומי לדון בתביעת המשמורת
להלן הטיעונים העיקריים שהציג התובע לעניין הסמכות הנתונה בידי בית המשפט המקומי לדיון בתביעתו:
- המשמורת שהוענקה לאם על הילדה ניתנה לה בתנאי שלאב תתאפשר שמירה על קשר קבוע ומתמשך עם בתו, תוך שיתוף מלא שלו בכל ההחלטות המהותיות הנוגעות לגידול הילדה. לדידו של התובע, אימה של הקטינה לא עמדה בהתחייבויות שנטלה על עצמה במסגרת הסכם ההגירה, ובאופן זה היא פוגעת בהסדרי הראייה שנקבעו מול האב.
- במקרה הנתון לשתי המדינות ישנה סמכות בין לאומית לעסוק בסוגיית המשמורת, משום שהנתבעת הפרה את הסדרי הראייה שנקבעו מול האב טרום הגירתה עם הקטינה לחו"ל.
- מאחר ובית הדין בישראל הוא זה שאישר את הסכם ההגירה ותנאיו הנוגעים לבת המשותפת, אין זה סביר לדעת התובע שאותה ערכאה מקומית לא תורשה לפסוק בסוגיית המשמורת.
- לאור הגיל של הילדה והשינויים שחלו בנסיבות חייה, ישנו מקום לפעול בהתאם לסעיף 76 (2) בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, אשר מקנה לבתי המשפט במדינת ישראל סמכות לפסוק בעניינים הנוגעים גם לקטינים שאינם חיים עוד בישראל, כאשר הצורך בתביעה כזו עולה בארץ.
- לטענת האב, לקטינה עדיין יש זיקה לישראל, מעצם העובדה ששני ההורים שלה מישראל, שהיא נולדה בארץ וחיה בה למשך תקופה, הילדה מגיעה לביקורים דו שנתיים בארץ ומקבלת מאביה שעדיין חי בישראל, תשלומי מזונות.
- בהתחשב בכך שהסכם ההגירה הופר בידי אמה של הקטינה, התובע ביקש לדון בזכויותיו בילדה כאן בארץ, בטענה בית המשפט במדינה אחרת לא יכבד את זכויותיו כהורה באותה המידה שניתן לצפות מבית המשפט המקומי.
האם למערכת המשפט בישראל יש סמכות לפסוק בתביעות משמורת הנוגעות לקטינים החיים בחו"ל?
תביעת המשמורת של האב, העלתה אם כן את הסוגיה המרכזית בה עוסק מאמר זה, והיא שאלת סמכותם של בתי המשפט בישראל לעסוק בתביעות משמורת הנוגעות לילדים שאינם חיים בארץ.
חשוב לדעת כי באופן עקרוני, למערכת המשפט בארץ אין סמכות לטפל בתביעות הנוגעות למשמורת על קטינים המתגוררים באופן קבוע בחו"ל. החריגים לעניין זה, הם מקרים שלגביהם תקף סעיף 76 (2) בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, אשר קובע בזו הלשון:
"בתי המשפט בישראל מוסמכים לפעול לפי הפרק השני והשלישי לחוק זה בכל מקרה שהצורך לעשות כן התעורר בישראל".
כלומר לבתי הדין בארץ יש סמכות בינלאומית לפעול מכוחו של סעיף זה, בהקשר לתביעות משמורת של קטינים החיים בחו"ל ככל שהצורך לדון בנושא עלה בארץ. למשל, במקרה בו קטינים הוצאו מן הארץ על ידי אחד מהוריהם בניגוד לדין.
בנוגע לשאלה: כיצד מזוהה "צורך" כאמור לעיל, המצדיק את התערבותה של הערכאה המקומית – חשוב לדעת שכל מקרה נבחן לגופו. הנושא נתון לשיקול דעתו של בית הדין בהתאם לפרטי המקרה, ותוך התחשבות מרבית בעקרון טובת הילד, המנחה את בתי המשפט למשפחה בישראל בכל פסיקותיהם.
הכרעת בית המשפט בתיק משמורת קטינה המתגוררת דרך קבע בחו"ל
באשר לתביעת המשמורת שנדונה לעיל, בסופו של תהליך קבע בית המשפט למשפחה בארץ, כי הדיון בסוגיית המשמורת על הקטינה אינו בבחינת עניין שמוצדק לעסוק בו בהכרח בגבולות ישראל. נהפוך הוא, במסגרת הפסיקה התקדימית שנתקבלה במקרים דומים, התחדדה דווקא חשיבות הפסיקה בענייני משמורת של קטינים בסביבת מגוריהם הקבועה.
לסיכום
בית המשפט לענייני משפחה בארץ בחר שלא לדון בתביעת המשמורת של האב מאחר ולמעט ביקוריה של הילדה אצל אביה בארץ, על פי ההסדר בהסכם ההגירה, לא נמצאה שלקטינה היתה זיקה נוספת לישראל.
לטענתו של האב כי אישור הסכם ההגירה מול בית משפט בארץ מצדיק את הדיון בנושאים המפורטים בו באותה ערכאה, השיב בית המשפט כי אין בהסכם ההגירה התייחסות לערכאה שיפוטית שנושאי המשמורת והסדרי הראייה חייבים להידון בה.
יתרה מכך, יש במעשה ההגירה כשלעצמו כדי להכפיף את הקטינים המהגרים למדינה זרה עם ההורה המשמורן, לערכאה השיפוטית המקומית במקום מגוריהם החדש תוך שלילת הסמכות של בתי המשפט בישראל לדון ולהכריע בתובענות עתידיות בעניינם.
