בתי המשפט
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו עתמ002235/07
בפני: כב' השופטת רות רונן תאריך: 18/02/2009
בעניין: 1. אברהם בנדט
2. שמואל בנדט ע"י ב"כ עו"ד כהן מבקשים
נ ג ד
עיריית ראשון לציון ע"י ב"כ עו"ד גל וארגמן משיבה
פסק דין
1. העותרים הם בעלים של מגרש הידוע כחלקה 2 בגוש 3946 שברחוב האצ"ל 11 בראשון לציון (להלן: "המגרש"). על המגרש נבנו מבנים שונים מכוח היתרי בנייה שניתנו לעותרים בשנת 1972, השטח הבנוי הכולל מכוחם של היתרי הבנייה הוא 930 מ"ר.
נכון להיום מושכר המגרש לשלושה שוכרים שונים.
2. לטענת המשיבה (להלן: "העירייה"), נבנו במהלך השנים מבנים נוספים על המגרש, ללא היתר. לטענתה, במסגרת סקר שהיא ערכה התגלה לה שלמרות שניתנו היתרי בנייה לבניית 930 מ"ר במגרש, הרי בפועל בנוי על המגרש שטח נוסף של 912.8 מ"ר ללא היתר.
יוער בהקשר זה כי מלכתחילה טענו העותרים כי קיים היתר בנייה נוסף למגרש, מעבר לשני היתרי הבנייה שניתנו בשנת 1972, ושמכוחם נבנה השטח הבנוי של 930 מ"ר. אולם, העותרים לא חזרו על טענה זו בסיכומיהם, לאחר שהובהר בתשובת העירייה כי מדובר בבקשה להיתר שהגיש אחד מהשוכרים, אשר לא אושרה על ידי הוועדה המקומית (ר' בהקשר זה את ס' 9 לסיכומי התשובה של העותרים).
3. עניינה של העתירה בהיטלי סלילת כביש ומדרכה, אגרת הנחת צנרת ואגרת תיעול, שהוטלו על העותרים על ידי העירייה בקשר עם הבנייה הנוספת שנבנתה על המגרש ללא היתר.
טענות הצדדים
4. העותרים טענו בעתירה, בסיכומים וסיכומי התשובה כי הם שילמו בעבר את מלוא דמי ההשתתפות בגין ההתקנה של כל התשתיות נושא החיוב. לטענתם, אין זיקה בין ביצוע עבודות תשתית חדשות כלשהן על ידי העירייה, לבין ההיטלים דנן. כך, טענו העותרים כי לא הוכח קיומו של אירוע מס, שכן לא הוכח כי בתקופה בה היה בתוקף חוק העזר מכוחו מבקשת העירייה לחייב את העותרים בהיטלים, בוצעו ברחובות הגובלים במגרש עבודות תשתית כלשהן שיש להן זיקה למגרש.
עוד נטען כי המבנים שלגביהם הוטלו ההיטלים אינם מבנים בני חיוב, וכי על כל פנים המבנים הינם שטחי שירות, שלא ניתן לחייב בגינם בתשלום היטל, שכן הם נגרעו מהתחשיב שבבסיס חוק העזר. העותרים הוסיפו וטענו כי אף אם אין מדובר בשטחי שירות, הרי שמדובר בשטח שלגישת העירייה הוא חורג מזכויות הבנייה, ולכן הוא לא הובא בחשבון במסגרת התחשיב שהוכן לצורך חוק העזר. העותרים טענו גם כי החיוב התיישן.
העותרים טענו כי אם העירייה מבקשת לגבות בגין חריגות בנייה – עליה לנקוט בהליך מכוח ס' 218 לחוק התכנון והבנייה, ומשהיא נמנעה לנקוט בדרך זו, היא לא זכאית לנקוט בדרכי עקיפין. עוד נטען כי העותרים (בעלי המגרש) לא בצעו את חריגות הבנייה, ולא היו מודעים להן, וכי על העירייה להעלות טענותיה ביחס לחריגות אלה כלפי שוכרי המגרש. לו היו העותרים יודעים על החריגות, הם היו מבקשים מהשוכרים להרוס אותן. בסיכומי התשובה מטעמם, הפנו העותרים בהקשר זה להוראות חוק התכנון והבנייה הפותרות בנסיבות מסוימות בעל קרקע מאחריות פלילית בגין עבירות בנייה שבוצעו במקרקעין שלו (ר' ס' 208 ב' לחוק התכנון והבנייה).
5. העירייה השיבה לטענות העותרים. היא טענה קודם כל כי יש לסלק את העתירה על הסף משום שהיא הוגשה בשיהוי, וכן משום שהעותרים אינם נקיי כפיים. לגופו של ענין טענה העירייה כי עילת החיוב היא תוספת בנייה, ולא ביצוע של עבודות תשתית. העירייה טענה כי חוקי העזר השונים קובעים כי יש לחייב בהיטלי פיתוח בגין בנייה חדשה, וכן נקבע בהם כי ההיטלים יחולו הן על בנייה חוקית והן על כזו שאיננה חוקית. לכן, משעה שנבנו תוספות בנייה במגרש, בעלי המגרש חייבים לשלם היטלי פיתוח בגינן. נטען כי תוצאה אחרת משמעה כי חוטא (שבנה שלא כחוק) ייצא נשכר. עוד נטען כי החייב בתשלום היטלי פיתוח הוא הבעלים ולא השוכר, ואין זה נכון כי חריגות הבנייה הוסרו.
העירייה הוסיפה וטענה כי יש לדחות את טענת ההתיישנות, הן משום שמדובר בטענה שיכולה לשמש כ"מגן" ולא כחרב", והן לגופה – שכן דרישת התשלום היתה בעקבות מדידה, ורק ממועד המדידה וגילוי הבנייה הבלתי חוקית, מתחיל להיספר מירוץ ההתיישנות. העירייה טענה גם כי לא הוכח כי השטחים שחוייבו הם שטחי שירות; כי ההיטלים מוטלים על כל השטחים – הן שטחי שירות והן שטחים עיקריים; וכי אף לולא היו שטחי השירות מובאים בחשבון בתחשיב ההיטל, לא היה מקום לפטור את העותרים מתשלום ההיטל, אלא לכול היותר היה מקום לקבוע תעריף אחר נמוך יותר לכול מ"ר.
הטענות הללו יידונו בפירוט להלן.
עילת החיוב – האם העירייה היתה זכאית לחייב בהיטלים בגין הבנייה החדשה?
6. השאלה הראשונה שיש להתייחס אליה היא השאלה האם כאשר בעל קרקע שילם דמי השתתפות עבור ביצוע עבודות תשתית שונות, ניתן לחייב אותו בתשלום היטל, והאם תנאי לחיוב כזה הוא הוכחת ביצוע עבודות תשתית נוספות הגובלות בנכס שלו. בבחינת שאלה זו, נתעלם מלכתחילה מהשאלה האם הבנייה הנוספת היתה חוקית, או שהיא בוצעה שלא כחוק. רק בהמשך נדון בשאלת גביית היטלים בקשר עם בנייה בלתי חוקית.
שאלת הזיקה בין ביצוע עבודות תשתית כאלה או אחרות לבין חיוב בהיטל, היא שאלה השהתעוררה מספר פעמים בפסיקה. כדי לבחון אותה, יש להבהיר קודם כל את המשמעות של שיטת ההיטלים, לעומת השיטה שקדמה לה למימון עבודות תשתית, שיטת דמי ההשתתפות.
7. שיטת ההיטל מבוססת על חישוב כלל העלויות הצפויות לגבי סוג התשתית הרלוונטי בתחומי הרשות המקומית (ר' ע"א 1711/02 עיריית חולון נ. ארגון הקבלנים והבונים חולון, פ"ד נ"ח(5) 933). הרעיון המרכזי המונח בבסיסה של שיטת ההיטל, הוא שיש להביא בחשבון את מכלול העלויות הצפויות של התשתית המוניציפאלית כולה על פי הערכות ואומדנים מקצועיים, המתייחסים לעבודות שכבר בוצעו, וכן לעבודות הצפויות להתבצע בעתיד הקרוב או הרחוק בקשר לאותה תשתית.
מול אומדן של העלויות – קרי ההוצאות הצפויות לצורך הענין הרלוונטי (סלילה, תיעול וכד'), יש לאמוד גם את ההכנסות הצפויות מהנכסים שייבנו ברחבי העיר, ושניתן יהיה לגבות מהם היטלים, שיהיה בהם כדי לכסות את העלויות הצפויות. העירייה אומדת לכן את הבנייה הצפויה ברחבי העיר – שממנה ייגבה ההיטל. התחשיב צריך כמובן מטיבו להיות מאוזן, כך שגביית ההיטלים ממכלול הבנייה הצפויה, צריכה לכסות את העלויות הצפויות לצורך הכנת התשתיות. ההיטל המוטל על כל מ"ר הוא בשיעור אחיד וקבוע, והוא משקף את המנה בין שיעור העלויות הצפויות כפי שחושב על ידי הרשות, לבין שיעור ההכנסות הצפויות מסך כל המ"ר הצפויים להיבנות, על פי הערכת הרשות.
8. שיטה זו שונה מהשיטה הקודמת שנהגה ביחס לתשתיות עירוניות – שיטת דמי ההשתתפות. שיטת דמי ההשתתפות נעשית בהתייחס לפרויקט מסוים, כאשר הסכומים שנגבים אמורים לכסות את הוצאות התשתית בפרויקט. לכן, בשיטת דמי ההשתתפות, ניתן היה לחייב בעל "נכס גובל" בדמי השתתפות ביחס לכול כביש שנסלל ואשר גבל בנכס שברשותו. כלומר העירייה היתה רשאית לחייב בדמי השתתפות מספר פעמים (כמספר הכבישים שנסללו הגובלים בנכס – ר' ע"א 4435/92 עיריית ראשון לציון נ. חב' מאיר סדי בע"מ פ"ד נ"ב(3) 321).
לעומת זאת, כאשר מדובר בהיטל, החיוב בו איננו מבוסס על ההוצאות שהוציאה העירייה בפועל בגין סלילת הכביש או המדרכה המסוימים הגובלים בנכס (פס"ד מאיר סדי שנזכר לעיל, בעמ' 327). לכן, החיוב בתשלום היטל, מבוסס על תשלום חד פעמי הנגבה מלכתחילה, ואינו החזר הוצאה בגין ביצוע עבודה מסויימת (פס"ד מאיר סדי, עמ' 327).
9. העובדה כי שיטת ההיטלים נועדה למעשה לממן הקמת תשתיות עתידית בכול רחבי העיר, ולא ביצוע עבודת תשתית ספציפית הגובלת בנכס המחויב, עוררה שאלה בפסיקה ביחס לאופיו של ההיטל – כ"מס". הבעיתיות נובעת מהעובדה שהעירייה איננה מוסמכת להטיל מיסים אלא רק "אגרות, היטלים או דמי השתתפות" (ר' ס' 251(1) לפקודת העיריות). לכן, אם התשלום על פי אופיו הופך ל"מס", הרי שמדובר בתשלום שהעירייה איננה מוסמכת להטיל אותו ולגבות אותו.
בחוות דעתו של כב' השופט אנגלרד בפס"ד ע"א 889/01 עיריית ירושלים נ. אל עמי ייזום השקעות ובנייה בע"מ (פ"ד נ"ז(1) 889), הטיל כב' השופט אנגלרד ספק בהתייחס לשאלה האם בסיס החישוב של ההיטל שנדון באותו פסק דין (היטל מכוח חוק העזר לסלילת רחובות בירושלים משנת 1975), אינו הופך את התשלום מכוחו ל"מס" שהטלתו איננה בסמכותה של העירייה.
כב' השופטת שטרסברג כהן שהצטרפה למסקנתו הסופית של כב' השופט אנגלרד, קבעה כי היא סבורה שבהתאם לפסיקה של בית המשפט העליון, אין לראות – באופן עקרוני – היטל סלילה – כמס. יחד עם זאת היא הותירה את השאלה ב"צריך עיון". כב' השופט טירקל הצטרף למסקנותיו של כב' השופט אנגלרד, ולהערותיה של כב' השופטת שטרסברג כהן.
10. שאלת אופיו של תשלום ההיטל נדונה שוב לאחרונה בפסק דינו של בית המשפט העליון בעע"מ 11646/05 מרכז השלטון המקומי נ. משה צרפתי. באותו ענין, שב ובחן כב' השופט רובינשטיין את שאלת אופיים של היטלים. הוא קבע כי "די בזיקה הרופפת המתקיימת בשיטת ההיטלים כדי להוציאה מגדרי מס". גם כב' השופט פוגלמן הוסיף בחוות דעתו כי "מקובלת עלי מסקנתו של חברי, השופט א' רובינשטיין, כי חוק העזר המסדיר היטל סלילה, מצוי בגדרה שלה ההסמכה בפקודת העיריות".
יחד עם זאת, כך קבע בית המשפט באותו פסק דין "בתי המשפט הקפידו הקפדה יתרה על כך שלא ייגרע מזיקה עדינה זו הקרובה מאוד לגבול שבין היטל למס".
כלומר – בית המשפט קבע כי שיטת ההיטלים היא שיטה שמצויה בגדרי סמכותה של העירייה. יחד עם זאת, יש להקפיד על שימור של זיקה כלשהיא בין התשלום לבין העבודות המבוצעות – כדי לוודא שהתשלום שהעירייה גובה, איננו הופך ל"מס".
11. לאור דברים אלה, יש לבחון את הוראות חוקי העזר של ראשון לציון, ואת טענות הצדדים במקרה דנן.
בענייננו, השאלה המתעוררת מתייחסת כאמור לחיוב בדמי סלילה ובהיטלים אחרים, בקשר עם בנייה חדשה. השאלה היא אם כן, האם כאשר מבוצעת בנייה חדשה כזו, זכאית העירייה לגבות היטלים בהתאם לשטח החדש שנבנה, או שהיא חייבת – כתנאי לגביית ההיטלים – להוכיח זיקה בין ההיטל שנגבה, לבין עבודת תשתית כלשהיא, שבגינה נגבה ההיטל.
12. לכאורה, לאור הרציונאל של שיטת ההיטלים, המסקנה לפיה די בביצוע בנייה חדשה כדי לחייב בתשלום היטל, היא מסקנה סבירה. כפי שהובהר לעיל, מבוססת שיטת ההיטלים על תחשיב המביא בחשבון את צפי הבנייה החדשה מול צפי ההוצאות ביחס לתשתית מסוימת. ההיטל הקבוע לכל מ"ר, נקבע בהתאם ליחס בין השניים. מכאן, שעורך התחשיב שבבסיס ההיטל מניח כי כל אימת שתבוצע בנייה חדשה בעיר, ישולם עבור כל מ"ר של בנייה היטל בשיעור שנקבע, כדי לכסות את כל ההוצאות הצפויות. עורך התחשיב לא מביא בחשבון את השאלה האם בוצעו עבודות תשתית הגובלות בנכס שבגינו נגבה ההיטל – שכן שאלה זו איננה רלוונטית לכאורה בשיטת ההיטלים. זאת, שמשום שכאמור, ההיטל ממילא אינו מוטל בזיקה לעבודת תשתית מסוימת הגובלת בנכס, אלא הוא מוטל עבור מכלול העבודות ברחבי העיר, ולכן לכאורה יש להטילו בין אם בוצעה עבודת תשתית ובין אם לאו.
13. מסקנה דומה עשויה לעלות מניסוחם של חוקי העזר הרלוונטיים של ראשון לציון, מכוחם הוטלו ההיטלים דנן.
סעיף 6 לחוק העזר ראשון לציון (סלילת רחובות) התשנ"ו – 1996 (להלן: "חוק העזר סלילת רחובות"), מתייחס לחיוב של היטל סלילת רחובות. סעיף 6ג' קובע מה דינו של נכס שחוייב בעבר בדמי השתתפות או בהיטל קודם, ובוצעה בו בנייה חדשה. הסעיף קובע:
"הוטל חיוב בדמי השתתפות, היטל קודם, או היטל לפי חוק עזר זה בשל נכס פלוני, והתבקשה או נבנתה בנכס זה תוספת בניה או בנין חדש (להלן – בניה חדשה), ישלם בעל הנכס, בעת הבניה החדשה היטל בשל שטח הבניה החדשה וזאת בהתאם לאמור בסעיפים 4,5,6(א) (2) (3)".
כלומר, מחוק העזר עולה לכאורה כי העילה לחיוב היא הבניה החדשה בנכס זה – ולא ביצוע עבודות תשתית (סלילה) בסמוך לנכס.
סעיף 4 לחוק העזר סלילת רחובות, קובע כי היטל סלילת כבישים יוטל על "נכס גובל" כהגדרתו בחוק העזר, בין היתר בשל הוספת בנייה או בנייה חדשה בנכס. ס' 4ד' קובע בהקשר זה כי:
"היטל שעילתו בנייה שהוספה לנכס, בנייה חדשה בנכס... ישולם גם אם נסלל רחוב גובל טרם כניסתו לתוקף של חוק עזר זה".
14. הסדר דומה קיים בחוקי העזר הנוספים – ס' 11(ה) לחוק העזר לראשון לציון (אספקת מים) תשנ"ו - 1995 קובע כי בעל נכס ששילם אגרת צנרת בעבר, יחוייב פעם נוספת בתשלום אגרת צנרת בעד "כל בנין חדש או תוספת בנין, לפי הענין, שנבנה בנכס לאחר חישוב האגרה הקודמת". ס' 4ג' לחוק העזר ראשון לציון (תיעול) תשנ"ה – 1994 (להלן: "חוק העזר תיעול") קובע כי נכס שחויב בהיטל בעבר, יחויב פעם נוספת "בעד בנין חדש שהוקם בנכס וכן בעד תוספת בנייה לבנין קיים בנכס, לפי שטח הבנין או תוספת הבניה בהתאם להוראות חוק עזר זה".
15. יחד עם זאת, ולאור ההלכה הפסוקה, אני סבורה כי יש לפרש את חוקי העזר שלעיל כך, שחייבת להישמר זיקה כלשהי בין ההיטל לבין עבודות תשתית מסויימות, שעל העירייה להצביע עליהן.
מסקנה זו עולה מספק הדין בענין מאיר סדי שנזכר לעיל. באותו ענין נקבע כי "המשותף לשתי השיטות (דמי השתתפות והיטל, ר. ר.) הוא בזיקה הישירה לסלילת כביש, שכן בלי שמתבצעת הסלילה אין לחייב את בעל הנכס לא בדמי השתתפות ולא בהיטל" (בעמ' 331-332).
באותו מקרה טענה המערערת כי החברה ממנה היא רכשה את החלקה, שילמה בעבר דמי השתתפות בעבור סלילת הכביש הגובל בצד אחר של החלקה. בית המשפט התייחס למקרה של "מי ששילם בעבר דמי השתתפות בגין סלילת קטע כביש הגובל בנכסו, וכיום מחוייב בהיטל בגין סלילת כביש גובל חדש". בית המשפט קבע אם כן כי תנאי לחיוב בהיטל הוא זיקה ישירה לסלילה של כביש גובל חדש.
16. גם בפסק הדין אל עמי שנזכר לעיל, התייחס בית המשפט לשאלה מה צריכה להיות הזיקה ההנאתית בין גביית ההיטל לבין ביצוע עבודת הסלילה.
יובהר כי פסק הדין אל עמי התייחס – כמו בענייננו – למקרה של בנייה נוספת לאחר שזכויות הבנייה הוגדלו, כאשר העירייה דרשה מהמערערת באותו ענין היטל סלילה חדש של הכביש על פי נפח הבנייה המוגדל. בחוק העזר נושא פס"ד אל עמי, נקבע כי "נוספה בנייה לנכס לאחר מועד תחילת הסלילה, ישולם ההיטל המגיע בגין הבנייה הנוספת".
17. בית המשפט בחן את השאלה אם לאחר שבוצעה עבודת סלילה בשלב כלשהו, זכאית העירייה לגבות בגינה היטל למשך פרק זמן בלתי מוגבל. בית המשפט קבע כי חוק העזר נושא אותו דיון, לא הסמיך את העירייה לגבות היטל אַחַר היטל, מקום שהסלילה הסתיימה בו "זה מכבר". בית המשפט קבע כי "הדיבור (בחוק העזר, ר. ר.) 'לאחר מועד תחילת הסלילה' אינו עוצר כוח לחול עד סוף כל הימים, דהיינו לחייב בעל חדש של נכס בתשלום היטל סלילה שנים לאחר תום פעולת הסלילה".
בדחותו בקשה לדיון נוסף שהוגשה על פס"ד אל עמי הנ"ל, קבע כב' השופט מצא כי:
"הפרשנות הרחבה שמציעה עירייה לחוק העזר, שלפיה ניתן לגבות מכוחו היטל סלילת כביש אף זמן רב לאחר שסלילתו הושלמה, אינה סבירה, ואינה מבטאת את הזיקה הנדרשת בין השירות לבין תשלום החובה, והמהווה תנאי לקיום סמכותה של העירייה לגבות את ההיטל. חשוב לציין כי פסק הדין (בערעור, ר. ר.) איננו קובע כלל נוקשה שלפיו לא ניתן כלל לגבות היטל סלילה לאחר תום הסלילה, וניכר ממנו כי הוא מכיר בתקופת ביניים סבירה לאחר הסלילה שבה הדבר יתאפשר; ואילו שאלת אורכה המדויק של תקופה זו – שלגביה איני נדרש לנקוט עמדה- הינה שאלה יישומית באופייה, שאינה מצדיקה דיון נוסף ואשר יכולה לשמש נושא להתדיינויות עתידיות" (ר' דנ"א 10197/02, עיריית ירושלים נ. אל עמי ייזום השקעות ובנייה בע"מ).
מפסק הדין אל עמי בערעור ובדיון הנוסף, עולה אם כן שגם במקרה של בנייה חדשה מכוח זכויות בנייה שנוספו לקרקע לאחר ביצוע עבודות הסלילה - העירייה זכאית אמנם לחייב את הנישום בתשלום היטל בגינה, אולם, חייבת להיות זיקה לסלילה של כביש גובל, והמועד לחיוב בהיטל איננו בלתי מוגבל - כאשר העירייה זכאית לגבות את ההיטל רק במשך "תקופת ביניים סבירה" לאחר תום הסלילה.
18. גם בפסה"ד ע"א 7316/97 עיריית ראשון לציון נ. חב' לוינשטיין משולם הנדסה וקבלנות בע"מ, קבע בית המשפט העליון (כב' השופטת דורנר) כי אירוע המס - הן על פי שיטת דמי ההשתתפות והן על פי שיטת ההיטל - צריך להיות סלילת רחוב הגובל בנכס.
בפסה"ד מרכז השלטון המקומי נ. צרפתי שנזכר לעיל, התייחס כב' השופט רובינשטיין לשני תנאי סף הכרחיים לקיומה של סמכות העירייה להתקין חקיקת עזר המטילה היטלים. התנאים הם:
"(1) הגביה תיעשה רק כאשר נסלל בפועל כביש (לדיון באפשרות נוספת ראו שפיר, 549);
(2) הסכומים שייגבו יחושבו וישמשו לתכלית לשמה נגבו, ולא להעשרת קופת העירייה, וישקפו נאמנה את ההוצאות הצפויות".
כלומר, גם מפסק דין זה עולה כי תנאי לגביית ההיטל הוא זיקה לסלילה בפועל של כביש, והעירייה איננה זכאית להטיל היטל בלא שקיים אירוע מס של סלילה כזו.
19. אני סבורה כי יש לפרש את חוקי העזר לראשון לציון שהובאו לעיל, בהתאם להלכה הפסוקה כפי שנסקרה. כך, יש לקבוע כי חיובו של בעל נכס לשלם היטל על בנייה חדשה – שנקבע בס' 6ג' לחוק העזר סלילת רחובות, צריך להיות מקושר לסלילה ספציפית של רחוב גובל.
כפי שצוין לעיל, בס' 4 לחוק העזר סלילת רחובות, נקבע כי היטל שעילתו בנייה שהוספה לנכס, ישולם גם אם נסלל רחוב גובל לפני כניסתו לתוקף של חוק העזר. גם מסעיף זה ניתן ללמוד את מה שצוין לעיל, כי בחוק העזר נשמרה הזיקה בין הטלת ההיטל לבין אירוע סלילה של רחוב הגובל לנכס בגינו ההיטל מוטל.
בהתאם לפס"ד אל עמי, את ההיטל ניתן להטיל רק במהלך תקופת ביניים סבירה לאחר אירוע הסלילה של הכביש הגובל.
לכן, אם מדובר בכביש שנסלל לפני החוק העזר נכנס לתוקפו, יש מקום לקבוע מגבלה של "זמן סביר" בין סלילת הכביש הגובל, לבין הטלת ההיטל.
20. במקרה דנן, טען ב"כ העותרים - וטענתו לא נסתרה על ידי העירייה, כי העירייה לא העמידה לרשותו נתונים כשלהם ביחס לשאלה מהי הסלילה בגינה הוטל ההיטל, ומהו המועד בו בוצעה הסלילה נושא החיוב דנן. העירייה לא עשתה כן משום שלשיטתה עילת החיוב בהיטל איננה ביצוע עבודות תשתית, אלא תוספת הבנייה. אולם, כפי שהובהר לעיל, ההלכה הפסוקה קבעה מפורשות כי חייבת להישמר זיקה בין החיוב לבין ביצוע עבודות תשתית - סלילה בפועל של כביש גובל, וכי הסלילה צריכה להיות כזו שבוצעה פרק זמן סביר לפני הטלת ההיטל.
לכן, העירייה היתה חייבת למסור לעותרים נתונים ביחס לסלילה בגינה הוטל ההיטל, ולמועד בו היא בוצעה. משהיא לא עשתה כן, לא ניתן כמובן לקבוע כי היתה עבודת סלילה הגובלת בנכס, וכן לא ניתן לקבוע כי היא בוצעה פרק זמן סביר לפני הטלת ההיטל.
21. דברים דומים יש לומר ביחס להיטלים האחרים – אגרת הצנרת, שצריכה להיות מוטלת בקשר עם הנחת צנרת ספציפית, והיטל התיעול, שצריך להית מקושר לעבודת תיעול ספציפית שבוצעה פרק זמן סביר לפני הטלת ההיטל.
לכן, אני סבורה כי יש לקבל את טענות העותרים, ולקבוע כי לא הוכח קיומו של אירוע מס המצדיק את גביית ההיטלים שאותם בקשה העירייה לגבות מהעותרים.
האם יש לחייב בהיטל עבור בנייה לא חוקית?
22. למעלה מן הצורך, אתייחס למספר שאלות נוספות שעלו במסגרת סיכומי הצדדים.
כך, היו הצדדים חלוקים ביניהם ביחס לשאלה האם כל בנייה חדשה חייבת בהיטל, או שמא רק בנייה חוקית.
ענין זה קבל מענה מפורש בחוקי העזר.
ס' 6א' לחוק העזר סלילת רחובות מבהיר כי היטל סלילה יוטל על השטח בנוי במלואו, הן על שטח שנבנה כדין, והן על שטח שנבנה שלא כדין. הסעיף קובע:
"היטל סלילת רחוב יחושב לפי הנתונים שהתקבלו ממדידות העירייה על שטחם המצטבר של אלה:
...
(2) שטחו הכולל בפועל של הבנין בנכס גובל, לרבות שטחם הכולל בפועל של בנין או תוספת לבנין שנבנו בנכס ללא היתר בניה או בחריגה ממנו (להלן – שטח בנוי)".
23. מסעיף זה עולה אם כן כי לצורך הטלת היטל, אין משמעות לשאלה האם הבניה נבנתה כחוק או שלא כחוק, וההיטל יחושב לפי השטח הבנוי בפועל. הסדר דומה קיים בחוקי העזר הרלוונטיים האחרים -
בס' 12(א)(2) לחוק העזר אספקת מים, נקבע כי לצורך חישוב תעריף האגרה, ייבחן נפחו של הבניין "לרבות נפחו של כל בנין או כל תוספת לבנין שנבנה ללא היתר בניה או בסטייה ממנו".
ס' 4(א)(2) לחוק העזר תיעול קובע כי היטל יחושב על פי שטחו הכולל בפועל של הנכס "לרבות שטחם הכולל בפועל של בנין או תוספת לבנין שנבנו בנכס ללא היתר בניה או בחריגה ממנו".
כלומר, חוקי העזר קובעים מפורשות כי היטלי תיעול, צנרת וסלילה יחולו גם על בנייה לא חוקית.
העותרים לא העלו טענות נגד חוקיותם של חוקי העזר. יחד עם זאת, ולמען שלמות התמונה, נבחן את ההסדר ביחס לבנייה לא חוקית – לאור התכלית של שיטת ההיטלים.
24. כפי שהובהר לעיל, בטרם קביעת תעריף ההיטלים, בוחנת הרשות שני נתונים – את ההוצאות הצפויות, ואת שיעור הבנייה הצפוי. בהקשר זה, הבנייה הנבחנת היא הבנייה החוקית, בהתאם לתוכניות הקיימות במועד עריכת התחשיב. העירייה, גם לגישתה שלה, איננה יכולה במועד הכנת התחשיב לצפות את כל חריגות הבניה שיבוצעו בתחום המוניציפאלי שלה (ר' ס' 87 לסיכומי העירייה).
כלומר, התחשיב של העירייה כאשר נערך, לא מביא בחשבון את הבנייה הבלתי חוקית, ובכלל זה את הבנייה נושא ההיטלים דנן. נשאלת השאלה האם כתוצאה מכך יש מקום לפתור את העותרים דנן, וכול מי שבנה באופן בלתי חוקי, מתשלום היטלים?
25. אני סבורה כי התשובה לשאלה זו היא שלילית.
החשש הלכאורי ממתן אפשרות לרשות לגבות היטלים גם מבנייה בלתי חוקית, הוא חשש של גביית היטלים ביתר, מעבר לסכום הדרוש לעירייה בהתאם לתחשיב שלה לצורך ביצוע עבודות התשתית בעיר בתחום הרלוונטי. מול חשש זה, קיימת מדיניות משפטית ברורה שלא לאפשר לחוטא לצאת נשכר. מובן כי תוצאה לפיה מי שבנה כדין, יהיה חייב לשלם היטלים על כל השטח שנבנה על ידיו, ומנגד – מי שבנה שלא כדין יהיה פטור, היא תוצאה בלתי רצויה, שאף יוצרת תמריץ לבנות שלא כדין, ולא לאשר את הבנייה הבלתי חוקית לאחר שנבנתה.
זאת ועוד. כידוע, התחשיב שנערך על ידי העירייה לצורך קביעת שיעור ההיטלים הוא תחשיב המבוסס על אומדנים. עורכי התחשיב אמורים לנסות לצפות את הבנייה העתידית בעיר, בהתאם לנתונים העומדים בפניהם במועד עריכת התחשיב. סבירות התחשיב נבחנת למועד עריכתו (ר' עמ"נ (ת"א) 278/07 רוני דו השקעות בבע"מ נ' עירית הרצליה). יחד עם זאת, נתוני האמת עשויים להשתנות, ולא להיות זהים לאלה שנצפו על ידי עורכי התחשיב. כך למשל, תוכניות נוספות עשויות להיות מאושרות, באופן המגדיל את הבנייה המותרת. אישור של תוכנית המגדילה את נפח הבנייה המותר, לאחר עריכת התחשיב, איננו משנה את שיעור ההיטל, ואיננו פוטר את מי שבונה בהתאם לתוכנית חדשה כזו מתשלום ההיטל.
26. יתרה מזאת, כאשר מי שבנה שלא כחוק, מכשיר את הבנייה שלו באמצעות קבלת היתר, הוא חייב לשלם היטל עבור הבנייה הנוספת. מובן כי דינו של מי שלא הכשיר את הבנייה, אינו צריך להיות טוב יותר. המסקנה של כל האמור היא כי חובת תשלום ההיטל בפועל איננה נגזרת בהכרח רק מהשאלה האם הבנייה המסוימת הובאה בחשבון בעת עריכת תחשיב ההיטל. שיעור ההיטל נבחן על פי הנתונים שעמדו בפני עורכי התחשיב במועד עריכתו. אם התחשיב נערך באופן סביר על פי נתונים אלה, ייגבה ההיטל בעתיד על כלל הבנייה החדשה, בין אם היא הובאה בחשבון במסגרת התחשיב ובין אם לאו.
לכן, יהיו מקרים בהם תחויב בנייה חדשה בהיטל מבלי שהיא הובאה בחשבון בתחשיב (בין אם משום שמדובר בבנייה בלתי חוקית, או משום שמדובר בבנייה מכוח תוכניות שלא היו בתוקף במועד עריכת התחשיב). מנגד, יהיו גם מקרים של בנייה שעורכי התחשיב ציפו שתבוצע, ואשר לא בוצעה בפועל – מטעמים כאלה או אחרים (זכויות בנייה קיימות שלא מומשו וכד'). בנוסף, עשויות להיות גם הוצאות לתשתיות שלא הובאו בחשבון בתחשיב. גם קיומן של הוצאות כאלה אינו משנה את שיעור ההיטל הקבוע לכול מ"ר, כל עוד שיעור זה לא תוקן מכוח תחשיב חדש וחוק עזר מעודכן.
27. יצוין כי מסקנה זו עולה גם מהספרות ומההלכה הפסוקה. כך, המלומד ע' שפיר מציין בספרו אגרות והיטלים ברשויות מקומיות (כרך א' מהדורה שניה), בעמ' 224 כי:
"תכלית ההיטל היא העמדת מקור מימון לרשות המקומית לצורכי התקנת התשתיות הציבוריות, לפיכך החבות מוטלת בשל כל שטחי הקרקע והבנייה הנהנים מקיומן של תשתיות. במובן זה, שטחי בנייה מותרים אינם נבדלים מאלו שנבנו בלא היתר".
ובהמשך, בעמ' 225 נאמר כי:
"ניתן לאבחן ולהחריג בנייה בלתי חוקית משטחים מבונים אחרים שלא הובאו בחשבון בתחשיב בכך שבנייה זו איננה ניתנת לצפייה ולכימות, ולפיכך אין לצפות מהרשות המקומית כי תאמוד אותה ותביאה בחשבון בהיבט המימוני. בהיות בנייה שכזו מעמיסה בד בבד על התשתיות המוניציפאליות ותורמת, ולו בעקיפין, להגדלת ההשקעות בהן, אזי אין החבות בגינה נטולת סבירות, חרף אי הבאת שטחיה בחשבון במסגרת התחשיב".
28. בעת"מ 1653/06 חממי שלמה נ. עיריית ראשל"צ, נקבע בהקשר זה על ידי כב' השופטת דותן כי:
"אם תתקבל עמדתם של העותרים והם יופטרו מתשלום ההיטלים בנסיבות המתוארות לעיל, יהא בכך עידוד לביצוען של עבודות בנייה ללא היתר ומבלי שישולמו בגינן האגרות וההיטלים במועד הביצוע, ופועל יוצא ממעשים אלה יהיה פטור שיוענק לעבריין הבנייה מתשלום היטלים, מכיוון שבמועד בקשתו להיתר הושלמו כבר עבודות הפיתוח".
29. יוער למעלה מן הצורך, כי לטעמי, אם בוצעה בנייה בלתי חוקית, והמבנה הבלתי חוקי נהרס, לא חלה עוד חובה לשלם היטל בגינו. יחד עם זאת, בענייננו, לא נסתרה טענת העירייה לפיה המבנים הבלתי חוקיים לא נהרסו, גם במועד בו נערכה על ידי פקחי העירייה ביקורת נוספת, ביום 31.12.07 (ר' נספחים ט' וי' לתשובת העירייה). עוד יצוין, כי לו הייתי סבורה שיש לקבל את העתירה, הרי היה מקום להפחית מהחיוב את שטחן של הסככות בשטח אותו שוכר מר אלי עברי. ביחס לסככות אלה טענו העותרים כי הן הוסרו, וכי ענין זה עולה גם מהודעת העירייה מיום 22.5.08, ממנה עולה כי שטח זה לא חויב בארנונה (ר' ס' 18 לסיכומי התשובה של העותרים).
30. ב"כ העותרים הפנה את בית המשפט לפס"ד בענין עיריית נתניה נ. עזבון גלמבוצקי (ע"י 7210/01, פ"ד נ"ח(5) 34). לטענתו, עולה מפסק דין זה כי על הרשות לפעול כנגד עברייני בנייה ב"דרך המלך" שהיא פעולה מכוח הסמכות המוקנית בס' 218 לחוק התכנון והבנייה. לטענת העותרים, משהעירייה לא פעלה באופן זה, היא אינה זכאית לגבות את ההיטלים מהעותרים.
אינני מקבלת את הטענה. בפסה"ד גלמבוצקי הנ"ל, התייחס בית המשפט העליון למקרה בו התנתה עיריית נתניה מתן אישור לצורך העברה של זכויות בעלות בנכס, בתשלום חובות של אגרות לתשלומי חובה שונים, ובכלל זה היטל השבחה. באותו ענין הורשעו בעלי הנכס בעבירה של שימוש חורג, וניתן כנגדם צו האוסר את השימוש החורג.
31. בית המשפט העליון הפנה בפסק דינו להוראות ס' 218 לחוק התכנון והבניה, בו נקבעה סמכות לחייב עברייני בנייה שהורשעו, בתשלום אגרות ותשלומי חובה שהיו מגיעים מהם אילו ניתן ההיתר. נקבע כי היטל השבחה כלול בתשלומים אלה, וכי דרך גבייה זו של החיוב היא דרך המלך, ולא מסלול מקביל וחלופי של גביית חוב המגיע לעירייה על ידי אילוצו של החייב לשלם את חובו כתנאי למתן אישור להעברת המקרקעין.
בית המשפט הוסיף וקבע כי:
"בגישה זו תומכים גם שיקולים של מדיניות ציבורית. על גורמי האכיפה של הרשויות המקומיות של הוועדות לתכנון ובנייה למלא את חובתם ולהגיש כתבי אישום נגד העבריינים ובגדר ההליכים גם לפעול לגביית המגיע להן. קל וחומר כאשר מדובר בשימוש חורג שהוא גם עבירה הנמשכת והולכת, שבגינה ניתן לחזור ולהגיש כתב אישום חדש". (שם בעמ' 42).
32. נשאלת השאלה האם הקביעה בפסק דין גלמבוצקי הנ"ל, חלה גם בענייננו. אני סבורה כי התשובה לשאלה זו היא שלילית. ראשית, העבירה שנעברה בענייננו, היא עבירה של בנייה ללא היתר, אשר איננה עבירה "הנמשכת והולכת". במקרה כזה קיים חשש שאם העירייה אחרה את המועד, והעבירה התיישנה, היא לא תוכל עוד לפעול מכוח ס' 218 הנ"ל לחוק התכנון והבנייה, מה שיביא לכך שה"חוטא ייצא נשכר".
33. זאת ועוד - ממש לאחרונה ניתן פסק דין של בית המשפט העליון, אשר שב ובחן את הלכת פס"ד גלמבוצקי. מדובר בפסק הדין רע"א 9952/08 נורית (כלב) לרון נ. עיריית הרצליה (טרם פורסם, מיום 11.2.09). באותו ענין, הורשעה המבקשת בהליך פלילי בגין בנייה ללא היתר. במסגרת ההליך הפלילי לא התבקש בית המשפט לגבות היטלים ואגרות, ולכן קבע בית משפט השלום כי אין מקום לנקוט גם בהליך אזרחי לגביית ההיטלים.
בית המשפט המחוזי הפך את פסק דינו של בית משפט השלום, ובית המשפט העליון (כב' השופט רובינשטיין) אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי וקבע:
"באשר לשטחי החריגה, שבגינם כבר ניהלה המשיבה הליך פלילי כנגד המבקשות – ואף אם נוסיף את שאולי צריך להיאמר, כי לדידי אין בית משפט זה צריך לצאת מגדרו להפך בזכות מי שחורג מהיתרי בנייה – לא אכחד כי דעתי כדעתו של בית המשפט המחוזי, כי בכגון דא אין הלכת גלמבוצקי שוללת גבייה בהליכים אזרחיים".
בית המשפט מוסיף ומבהיר כי "העיקר הוא שתפעל הרשות 'בזמן אמת' לגביית המגיע לה, ובמקרה הצורך תפנה להליכים שיפוטיים, ולא תגבה חובותיה בדרך עקלתון, עת נזקק האזרח לשירותיה, כפי שאירע בפרשת גלמבוצקי".
34. יישום האמור לעיל על עובדות המקרה דנן מעלה כי בענייננו, הרשות פעלה בזמן אמת, ולא ב"דרך עקלתון". העירייה גילתה את הבניה הבלתי חוקית בשנת 2007, ובסמוך לאחר מכן היא שלחה דרישות תשתום לעותרים – ולא פעלה ב"דרך עקלתון" של חיוב ההיטלים כתנאי למתן אישור להעברת המקרקעין, כפי שפעלה הרשות בפס"ד גלמבוצקי. גם מטעם זה אין הלכת גלמבוצקי שוללת את האפשרות של העירייה לפעול כנגד העותרים.
35. בספרו הנ"ל של שפיר, בעמ' 224 מתייחס המחבר לשאלה האם מתן אפשרות לגבות היטלים על בנייה בלתי חוקית, יש בו כדי להביא לכך שהעירייה לא תפעל כנגד הבנייה הבלתי חוקית בהליך הפלילי. הוא סבור כי התשובה לכך היא שלילית. לדבריו:
"לטעמנו אין גם מקום לחשש הנשמע לפרקים כי הטלת חבות בהיטלים בשל בנייה נטולת היתר תהיה בבחינת הכרה דה-פקטו בבנייה זו מצד הרשות המקומית. בהטילה את ההיטלים פועלת הרשות המקומית בכובעה כרשות מס. אין בכובעה זה כדי לפגוע במעמדה או במעמדה של הוועדה המקומית בכובען כרשויות תכנון ואכיפה".
גביית היטלים מבעלי הקרקע
36. העותרים טענו כי הבנייה הבלתי חוקית בוצעה על ידי שוכרי המגרש ולא על ידיהם, וכי הם לא היו מודעים לה. אינני סבורה כי יש בטענה זו שלא נסתרה, כדי לקבוע כי העותרים אינם חייבים לשלם את ההיטלים.
בניגוד לארנונה – שתשלומה חל על מחזיק הנכס, ואם מחזיק בנכס מי שאיננו הבעלים – הוא החייב בדרך כלל לשלם את הארנונה, דינם של היטלים הוא שונה. תשלום היטל חל על בעל הנכס ולא על המחזיק (ר' ע"א 9236/03 ברוך מקל בע"מ נ. צח השקעות בע"מ פ"ד נ"ט(2) 268).
הרציונאל לקביעה זו פורט באותו פסק דין:
"מערכת התשתית המותקנת על ידי הרשות המקומית מיועדת להשביח את הנכס, לשרתו ולהגדיל את אפשרויות הניצול וההנאה ממנו – וזאת לטווח ארוך ולשנים רבות. לפיכך, הנהנה והמוטב הדומיננטי מהתקנתה של מערכת התשתית הינו בעל הזכויות בנכס, ועל כן הוא זה האמור לשאת בעלות מימונה, ולא זה המחזיק בה לתקופה קצובה. בכך נבדל החיוב באגרות והיטלי פיתוח מחיובים ותשלומי חובה תקופתיים כגון ארנונה כללית, אגרת ביוב, אגרת צריכת מים ואגרות פינוי אשפה, המיועדים לאחזקתם השוטפת של מערכות מוניציפליות או למימון שירותים שוטפים המסופקים על ידי הרשות המקומית – מהם נהנים במישרין מחזיקי הנכס ולאו דווקא בעליו".
37. במסגרת סיכומי התשובה, בקשו ב"כ העותרים לאבחן את הלכת פסה"ד מקל הנ"ל. לטענתם, בענין מקל נדונו עובדות שונות. כך, באותו ענין פנו השוכרים לבעל הנכס בבקשה לאשר בנייה נוספת בהסתמך על חוזה, לפיו היה בעל הנכס חייב לבנות מבנה נוסף על המקרקעין. באותו ענין גם הוגש כתב אישום, בעקבותיו השוכרים בנכס הודו והורשעו, והמבנים נהרסו, ולאחר ההריסה טען בעל המקרקעין כי היה צריך להשאיר את המבנים על כנם. אני סבורה כי חרף השוני הנ"ל בעובדות, ניתן ליישם את הדברים שנאמרו בפס"ד מקל שצוטטו לעיל, ביחס לחובתו של בעל מקרקעין לשאת בהיטלי פיתוח, בהתאם להסבר שניתן למסקנה זאת בפסק הדין הנ"ל.
מובן כי במסגרת היחסים בין בעל הנכס לבין שוכריו, זכאים הצדדים להגיע להסכמה שונה, אולם אין בהסכמה כזו כדי לשנות את זהותו של החייב בתשלום כלפי העירייה.
התיישנות
38. העותרים טענו כי העירייה איננה מוסמכת לגבות אגרות והיטלי פיתוח לאחר חלוף 7 שנים ממועד התגבשות החוב.
אינני מקבלת את הטענה ממספר טעמים. ראשית, וכפי שציינה העירייה בסיכומים מטעמה, טענת התיישנות היא בדרך כלל טענת "מגן" ולא טענת "חרב", מאחר שככלל, התיישנות איננה שוללת את קיומה של הזכות המהותית, אלא רק את האפשרות הדיונית לתבוע בגינה. מעבר לכך, אין לעותרים גרסה מדויקת ומוסמכת בנוגע לשאלה מתי נבנה כל אחד מהמבנים הבלתי חוקיים – משום שלטענת העותרים הם לא היו מודעים לכך כי מבנים אלה נבנו. לכן, לא ניתן לקבוע כי חלף פרק זמן של יותר מ-7 שנים מאז בנייתן של מבנים אלה. זאת ועוד, לא נשללה גם טענת העירייה כי היא לא ידעה על קיומם של המבנים עד למועד בו נערכה הביקורת ונשלחו דרישות התשלום לעותרים, כלומר בשנת 2007. לכן, לא ניתן לקבל את טענת ההתיישנות.
טענת העותרים כי העירייה לא הוכיחה את קיומם של המבנים הבלתי חוקיים
39. אינני מקבלת את הטענת העותרים לפיה לא הוכח קיומם של המבנים הבלתי חוקיים. העותרים טוענים כי המידע שיש להם בהקשר זה הוא מידע שנמסר להם מהשוכרים – כלומר הוא איננו ידוע להם מידיעתם האישית. על פי מידע זה – המבנים הם סככות, מדפים, מכולות או מבנים יבילים.
מול טענת העותרים – שכאמור נסמכת על מידע שקבלו מאחרים, קיימים דוחות ביקורת של מנהל ההנדסה בעירייה, ותמונות שצורפו לדוחות אלה (נספחים ט' וי' לתשובת העירייה). בנוסף עומדת לזכות העירייה חזקת תקינות המעשה המנהלי, אשר טענותיהם הבלתי מבוססות של העותרים אינן יכולות לסתור אותה.
גביית היטלים בקשר עם "שטחי שירות"
40. העותרים טענו כי השטחים נושא החיובים הם שטחי שירות, שלמיטב ידיעתם של העותרים לא נכללו בתחשיב חוקי העזר הרלוונטיים.
העותרים הפנו בהקשר זה לפסיקה ביחס לחוק העזר של ראשון לציון (ת. א. 1070/96 אלי רוני ואבי יוזמה נ. עיריית ראשון לציון ופסיקה של בתי משפט שלום שנזכרה בס' 55 לסיכומי העותרים).
41. אינני מקבלת את הטענה. ראשית, חוקי העזר שנדונו בפסיקה אליה הפנו העותרים, אינם חוקי העזר נושא העתירה דנן. לכן לא ניתן לקבוע כמימצא כי בתחשיב נושא חוק העזר דנן לא נלקחו בחשבון שטחי שירות (טענה שהעירייה הכחישה אותה מכול וכול – ר' ס' 91 לסיכומי העירייה). זאת ועוד, העותרים אף לא הוכיחו כי השטחים שחויבו בהיטלים דנן הם אכן שטחי שירות (ולענין זה אחזור ואדגיש כי העותרים טוענים כי כל המידע בהקשר זה מצוי בידיהם של השוכרים, ועל כל פנים, קשה לקבוע כי שטח מסוים שנבנה ללא היתר הוא "שטח שירות").
טענת הסף – שיהוי והעדר ניקיון כפיים
42. העירייה טענה כי יש לדחות את העתירה על הסף משום שהיא הוגשה בשיהוי. על פי הטענה, ניתנו לעותרים על ידי העירייה אורכות שונות להגשת העתירה, בתקופה בה התנהלו מגעים בין הצדדים. האורכה האחרונה היתה עד יום 10.10.07, והעתירה הוגשה רק ביום 22.10.07, מועד לו העירייה לא נתנה את הסכמתה.
אינני מקבלת את הטענה. האיחור הקטן בהגשת העתירה מעבר למועד שהוסכם על ידי העירייה, איננו מעיד על ויתור של העותרים על טענותיהם (כלומר לא חל "שיהוי סובייקטיבי"). האיחור לא גרם לפגיעה בזכויות העירייה או צד ג' אחר, כאשר ממילא העתירה מתייחסת לבנייה שהוקמה זה מכבר, וממילא נאותה העירייה למספר הארכות מועד להגשת העתירה. משום כך, וגם מאחר שכפי שהובהר לעיל, אני סבורה כי יש לקבל את העתירה לגופה, אינני סבורה כי די בטענת השיהוי כדי להביא לדחייתה.
43. אינני מקבלת גם את הטענה לפיה העותרים לא באו לבית המשפט בידיים נקיות. טענה זו מבוססת על כך שדרישת התשלום מתייחסת למבנים שנבנו שלא כחוק. אולם – דומה שאין מחלוקת כי מי שבצע את הבנייה הבלתי חוקית לא היו העותרים אלא מי ששכרו מהם את המגרש, ולכן אין מקום לדחות את העתירה מטעם זה.
44. לכן, ומכול הטעמים שלעיל, אני מקבלת את העתירה.
העירייה תשא בהוצאות העותרים ובשכר טרחת עורכי דינם בסך 20,000 ₪ + מע"מ.
היום 18.2.09 בהעדר הצדדים
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר
__________
ר. רונן, שופטת