בתי המשפט

בית משפט השלום ירושלים פ  007473/08
 
לפני: כבוד הנשיא אמנון כהן, שופט מחוזי תאריך: 03/03/2009

בעניין: מדינת ישראל 
   המאשימה
 נ  ג  ד 
 זגורי סמי 
 ע"י ב"כ עוה"ד ש' לוי ו/או מ' סיבוני הנאשם

 

הכרעת דין

נגד הנאשם הוגש כתב אישום לפיו בתאריך 30.06.08 בשעה 00:36 לערך בירושלים, תקף את בת זוגו, אורין דהאן אזולאי (להלן: "המתלוננת") וגרם לה לחבלה של ממש.

בהתאם לאמור בכתב האישום, היכה הנאשם את המתלוננת בפניה, חנק אותה באמצעות תפיסת צוארה, כיבה עליה סיגריה על הגב בחלק העליון. המתלוננת ניסתה להימלט מהרכב והנאשם אחז בה ונתן מכות בגבה. בהמשך כתב האישום נטען, כי המתלוננת הצליחה להימלט מרכבו של הנאשם לחניית אוטובוסים, שם סייע לה נהג אגד והיא נכנסה לאחד האוטובוסים עד שהגיעה משטרה.

בסיפא לכתב האישום נטען, כי למתלוננת נגרם סימן אדום בצוארה בצד שמאל, סימן הנראה ככוויה בחלק העליון בגבה, שתי שריטות ואדמומית בכתף צד שמאל, שטף דם ביד ובירך.

כפי שיובהר בהמשך, תיק זה לא התנהל כתיק רגיל וחלו בו התפתחויות, אפילו ערב המועד שנקבע למתן הכרעת הדין.

ביום 20.07.08, התבקשו הנאשם ובא כוחו להשיב לכתב האישום, אך, למרות שב"כ הנאשם טען, כי הוא מכיר היטב את כתב האישום ולמרות שהנאשם היה נתון במעצר, הוא ביקש להשיב על כתב האישום לאחר הפגרה.

ביום 06.10.08 (בשלב זה היה הנאשם משוחרר), כפר ב"כ הנאשם במיוחס לנאשם בכתב האישום וטען, כי לא היו דברים מעולם, פרט לויכוח שלא הגיע לאלימות פיסית. לשאלת בית המשפט, אם היה מגע פיסי בין הנאשם למתלוננת, השיב "היא היתה בת זוגו, הוא מחבק אותה ומנשק אותה באופן רגיל. הוא לא תקף אותה".

לגבי הסימנים, לכאורה, טען ב"כ הנאשם, כי למתלוננת עצמה יש הסברים לגבי הסימנים וכי "היא אמרה שהיא נשענה על סיגריה כשהיא ניסתה לצאת מהאוטו". לדבריו, הגישה המתלוננת "תצהיר" בו היא טענה שהדברים שסיפרה במשטרה נופחו ויצאו מכלל פרופורציה וכי הגרוש שלה והמשפחה שלה לחצו עליה להגיש את התלונה והדברים לא היו ממש כך.

התיק נקבע לשמיעת ראיות. בית המשפט שמע את עדי התביעה ואולם, כל מאמצי התביעה לזמן את המתלוננת לעדות, עלו בתוהו. גם צוי הבאה שהוצאו למתלוננת, לא בוצעו והמתלוננת לא אותרה.

ביום 19.01.09, הודיעה התובעת, כי "צו ההבאה נגד המתלוננת לא בוצע. המאשימה נאלצת לוותר על עדותה של המתלוננת וזאת לאור העובדה שנעשו נסיונות רבים לאתרה, אולם ללא הצלחה". התובעת ציינה, כי המתלוננת ידעה על הדיון "והיא ביודעין בחרה לא להתייצב להעיד". התביעה הודיעה, כי היא מסתפקת בעד האוביקטיבי שהעיד והכריזה "אלה עדי".

לאחר שמיעת הנאשם וסיכומי הצדדים, נדחה התיק למתן הכרעת דין ליום 05.02.09.

יום לפני הקראת הכרעת הדין, הגישה התביעה "בקשה דחופה להבאת ראיות נוספות". בבקשה צויין, כי המתלוננת התקשרה מיוזמתה ללשכת ענף התביעות ומסרה, בין היתר, את נימוקיה באשר לאי התייצבותה לעדות ואת השתלשלות האירועים מאז ועד אותו היום.

קבעתי דיון בבקשה למחרת. ב"כ הנאשם השאיר את ההחלטה לשיקול דעת בית המשפט ובהחלטתי מאותו יום קבעתי מועד לשמיעת המתלוננת ליום 15.02.09. כתוצאה מכך, ברור, כי הכרעת הדין לא ניתנה ביום 05.02.09.

יצויין, כי בין לבין, נעצר הנאשם פעם נוספת עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

ביום 15.02.09, לא הגיעה המתלוננת למסור עדות. לטענת התובעת, היו למתלוננת צירי לידה והיא הודיעה לתובעת, כי היא בדרכה לבית חולים. לדברי התובעת, לאחר מכן, נותק הקשר עם המתלוננת וכי המתלוננת "מעוניינת להעיד עם חשש מסויים. כבר אז היא הביעה חשש, כשהגשנו את הבקשה" (עמ' 29).

ב"כ הנאשם התנגד לדחיה, אך בהחלטתי מאותו יום, נתתי לתביעה הזדמנות נוספת, כדי לדאוג להתייצבותה של העדה וקבעתי מועד נוסף לשמיעת המתלוננת ליום 26.02.09.

ביום 26.02.09, לא התייצבה המתלוננת בבית המשפט. התביעה ביקשה לקבל את ההודעה שמסרה המתלוננת במשטרה מכח סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות, לנוכח ההתפתחויות בתיק, כפי שהיו מיום השמעת הסיכומים עד לישיבת יום 26.02.09.

ב"כ הנאשם התנגד בכל תוקף ולאחר ששמעתי באריכות את טענות הצדדים, החלטתי לאפשר לתביעה להוכיח, כי אמצעי פסול הניא את המתלוננת מלמסור עדות בבית המשפט.

בשלב זה, העידה התביעה מטעמה שני עדים ואף ביקשה להשמיע הקלטות של שיחות בין המתלוננת לאנשי התביעה (הקלטות שבסופו של דבר לא נשמעו באולם בית המשפט).

החוקרת זוהרה עטיה גבתה הודעה מהמתלוננת (הוגשה וסומנה ת/10). הודעה זו נגבתה מהמתלוננת ביום 02.02.09 במרחב מוריה. מדובר בהודעה מפורטת מאוד שאציין את עיקריה. מהודעת המתלוננת עולה, כי הנאשם יצר איתה קשר כשבוע לאחר שנעצר ולמעשה, התמיד איתה בקשר כל מהלך המשפט. לדבריה, הנאשם נהג לתת לה כסף וביקש ממנה להחליף את ה- SIM בפלאפון, כדי שלא יוכלו להשיגה "והוא דאג שבתאריכים האלה אני לא אהיה בבית משפט". לדבריה, היא נמצאת בהריון מהנאשם והנאשם הבטיח שכשהוא ישתחרר, הוא יעזור לה מבחינה כלכלית.

לדבריה, בסופו של דבר הבינה, כי הנאשם ניצל את תמימותה "אחרי שהוא הרביץ לי וכמעט הרג אותי... בגלל המצב הכלכלי שלי והפיסי שלי שאני לא עובדת ואין לי הכנסות הוא ניצל את כל זה בשביל שאני אעזור לו לצאת מבית משפט... נאלצתי לא להגיע לבית משפט בגלל שסמי איים עלי לא להגיע למשפטים. הוא דאג שאני אחליף SIMIM בטלפון כדי שלא ישיגו אותי" (שורות 25-21).

לדבריה, "התצהיר" שמסרה לפרקליטות, לא הודפס על ידה וסמי הורה לה להגיש את "התצהיר". "בשבילו הייתי מוכנה לשקר כדי שהוא ייצא מזה ויכיר בילד, כי הבטיח לי הבטחות שהוא ייצא שנשכיר דירה שהוא יעזור לי" (שורה 32).

בהודעתה זו ציינה המתלוננת, כי הנאשם "תמיד היה אומר לי שאם אני אחזור על מעשים שאני עשיתי הוא לא יחשוב פעמיים, הוא גם יעזוב אותי וגם איך הוא אמר לי: 'מצידי לשבת כמה שנים בבית סוהר'" (שורה 77). המתלוננת חזרה וציינה, כי במועד הנקוב בכתב האישום היכה אותה הנאשם והיא הרגישה שעוד שניה היא מאבדת את ההכרה וכי לעולם לא תשכח את המכות שקיבלה ואת החניקה.

בסיום הודעה זו, מסרה המתלוננת, כי היא מפחדת מהנאשם "שהוא ישלח אליה את אחד החברים הצעירים שלו".

החוקרת זוהרה הכינה דו"ח הערכת מסוכנות (הוגש לבקשת הסניגור וסומן נ/10). אכן, דו"ח זה לא מולא כראוי והחוקרת לא מילאה פרטים רבים ואף לא העריכה את מסוכנותו של הנאשם. יחד עם זאת, אין בכך, כדי לגרוע מהודעתה של המתלוננת ובעיקר, מהתלות הכלכלית שפיתחה בנאשם והמפחד שלה ממנו.

עדה נוספת היתה אורית דנין, המכהנת כקצינת אלמ"ב. העדה שוחחה עם המתלוננת בטלפון והקליטה אותה. לדבריה, ניסתה לשכנע את המתלוננת להגיע לבית המשפט, אך, המתלוננת "חזרה ואמרה מדוע לא מוכנה להגיע, כי היא מפחדת" (עמ' 40 שורה 25).

העדה ערכה מזכר על שיחתה עם המתלוננת. אמנם המזכר לא נכתב במועד השיחה וההקלטה, אך, אין בכך כדי לפגום במהימנותה של הגב' דנין.

התביעה ביקשה להשמיע את הקלטת. ב"כ הנאשם סירב לאפשר לבית המשפט להאזין לקלטת בטענה שכלל לא שמע אותה. בשלב זה הכרזתי על הפסקה, כדי לאפשר לב"כ הנאשם לשמוע את ההקלטה.

לאחר ההפסקה, שב ב"כ הנאשם והתנגד להשמעת הקלטת, בעיקר מטעמים פרוצדוראליים, אך,
נראה לי, כי התנגדות זו אומרת דרשני.

נעתרתי לבקשת ב"כ הנאשם, בעיקר כדי לא לדחות את הדיון ולהזמין את אנשי המחלקה הטכנית שהעבירו את ההקלטה לדיסק.

מכל מקום, במזכר שערכה עדה זו ביום 24.02.09 (הוגש וסומן ת/11), צויין, כי השוטרת הקליטה ביום 12.02.09 את שיחתה עם המתלוננת ובמהלך השיחה ניסתה לשכנע את המתלוננת להגיע לעדות "והנ"ל מסרה כי היא מפחדת להגיע כיוון שיש איומים על חייה. לדבריה לא רוצה להעיד כי מפחדת מההשלכות".

בחקירתה הנגדית שבה העדה וציינה, כי המתלוננת מסרה לה שאינה מסוגלת לעמוד מול בן זוגה לשעבר, כי היא מפחדת שישלחו נגדה אנשים וכי היא גם מפחדת מהעמידה מולו והיא מפחדת שיפגעו בילד הקטן שלה. החוקרת הבטיחה להצמיד אליה שוטר, אך, בסופו של דבר, המתלוננת לא הגיעה לבית המשפט.

יצויין, כי בידי התביעה היתה הקלטה נוספת שנעשתה על ידי התובעת סימון קסלר, אך גם הקלטה זו לא נשמעה בבית המשפט בשל התנגדות ב"כ הנאשם.

לאחר השמעת שני עדי המשטרה, ביקשה התובעת להגיש תצהיר נוסף של עובדת סוציאלית בשם שושנה רוזנצוויג, הנמצאת בקשר עם המתלוננת ואף הפנתה אותה למקלט לנשים מוכות, בו היא שהתה. לדברי התובעת היא ביקשה מהעו"ס להגיע לבית המשפט, אך העו"ס הרגישה סיכון ולא הגיעה לבית המשפט.

ב"כ הנאשם התנגד להגשת התצהיר ועמד על כך שהעו"ס תגיע לבית המשפט.

בשלב זה הודיעה התביעה, כי אם בית המשפט מסרב לקבל את התצהיר, היא תעשה בכל זאת נסיון לזמן את העו"ס לעדות, אך בהיעדר העו"ס, סירבתי לדחות את הדיון ולפיכך, לא נשמעה עדותה של העו"ס.

לאחר ששמעתי את העדים ואת סיכומי הצדדים, החלטתי לקבל את ההודעה שמסרה המתלוננת במשטרה ביום 30.06.09 בפני רס"ר שמעון הללי, כראיה לפי סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א - 1971.

סעיף 10א עוסק באימרת עד מחוץ לבית המשפט וקובע כדלקמן:
"(א)  אימרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית המשפט, תהיה קבילה כראיה בהליך פלילי אם נתקיימו אלה:
(ב)   בית המשפט רשאי לקבל אימרה כאמור בסעיף קטן (א) אף אם נותן האימרה איננו עד, בין משום שהוא מסרב להעיד או אינו מסוגל להעיד, ובין שלא ניתן להביאו לבית המשפט משום שאינו בחיים או לא ניתן למצאו, ובלבד שבית המשפט שוכנע שמנסיבות הענין עולה, כי אמצעי פסול שימש להניא או למנוע את נותן האימרה מלתת את העדות".

השתלשלות העניינים שפורטה לעיל, מצביעה על כך, כי בפנינו מקרה קלאסי של "תסמונת האשה המוכה" ועל חשיבותו של סעיף 10א לפקודת הראיות.

מכאן, נעבור לניתוח חומר הראיות:

כאמור, נתקבלה הודעתה של המתלוננת במשטרה (ת/12). המדובר בהודעה שנמסרה מיד לאחר האירוע.

בהודעה זו, פירטה המתלוננת את היכרותה עם הנאשם. לדבריה, הנאשם התרגז לאחר שבמהלך חתונה, לחצה יד לבחור אותו הכירה. בהיות השניים ברכבו של הנאשם "הוא התחיל להחטיף לי מכות בפנים, תפס בשתי ידיו בצואר שלי וחנק אותי... וגם במהלך האירוע הוא כיבה עלי סיגריה... התחלנו להיאבק כי רציתי לברוח, השתחררה לי היד והתחלתי לרוץ לכוון החניה של האוטובוסים והוא יצא אחרי והוא רדף אחרי... התחבאתי בתוך אוטובוס בחניון והעובדים שבמקום הזמינו משטרה" (שורות 13-8).

בהמשך מסרה כדלקמן: "...החניקה אתמול זה אמר לי הכל, אם הוא היה ממשיך עוד קצת הייתי מתה, אני הרגשתי, אני ממש הרגשתי כמעט עילפון, עד עכשיו קשה לי לבלוע את הרוק וכואב לי הצואר, זה אומר שזה היה מאוד חזק" (שורות 35-33).

המתלוננת ביקשה שיוצא צו הרחקה נגד הנאשם וציינה שהיא מפחדת ממנו ולא בוטחת בו יותר. היא חזרה וציינה, כי מדובר במעשה חמור וכי "הנאשם יכול היה להרוג אותי" (שורה 46).

החוקר הללי ביקש את תגובתה של המתלוננת לכך, שהנאשם טען בחקירתו שהוא לא תקף אותה והיא השיבה, כי הנאשם היה בטוח במאה אחוז שהיא לא תתלונן. לדבריה, כולם אמרו לה שבסוף הנאשם ירצח אותה, הואיל וקנאתו בולטת וכי היא פשוט ראתה את המוות מול העיניים.

יצויין, כי רס"ר שמעון הללי (אשר שימש כעד תביעה), הבחין בסימנים על גופה של המתלוננת (סימן אדום בצד שמאל בצוארה של האשה וסימן שנראה כמו כוויה באזור צד ימין בחלק העליון בגב של האשה).

הגם שהמתלוננת לא נחקרה חקירה נגדית וגם אם אבחן את הודעתה בזהירות, נראית לי עדות זו מהימנה וניתן למצוא לעדות זו תימוכין רבים בחומר הראיות.

לעומת זאת, ייאמר כבר עתה, הנאשם הותיר רושם עגום על דוכן העדים ואינני מאמין לו, במיוחד לא על רקע שינוי גירסאותיו, כפי שאפרט בהמשך.

עד התביעה מס' 1, מאהר מקאן, הינו נהג אגד. הוא עצר את רכבו והבחין ברכב עומד בצורה חשודה. הוא שמע צעקות "עד שראיתי ידיים בתוך האוטו" (עמ' 5 שורה 19) ובהמשך העיד "ראיתי ידיים בתוך האוטו וצעקות. מה שאמרתי, תכננתי לא לצאת ולהסתכל עד הסוף לראות אם צריך עזרה לעזור במשהו. עד שראיתי בחור ובחורה באוטו... היא מנסה לברוח מהאוטו... והאדם לא נותן לה לצאת ומושך אותה חזרה לאוטו בצעקות עד שסובב את הראש כשמשך את היד השמאלית שלה הוא ראה אותי. אחרי שראה אותי הוא עזב אותה והיא יצאה מהאוטו" (עמ' 5 שורות 25-22).

בהמשך, פירט העד, שהנאשם משך מספר פעמים את המתלוננת ואף משך לה את הצואר וצעק עליה. העד המשיך ואמר, כי המתלוננת החלה לרוץ וביקשה את עזרתו "ואמרה שהוא יהרוג אותה". לדבריו, הוא פחד לתת למתלוננת לעלות לרכבו, הפנה אותה לחניון של אגד, שם הבחין בסימנים על ידה וצוארה של המתלוננת.

העד המשיך ותיאר, כי המתלוננת נכנסה לאוטובוס ושכבה באמצע בין הכיסאות והתחבאה מפני הנאשם "לא היה לה כח לקום על הרגליים מפחד" (עמ' 7 שורה 29).

עד תביעה מס' 2, השוטר דוד כהן, הוזעק למסוף אגד במלחה ופגש את המתלוננת באוטובוס "כולה מפוחדת מכונסת בתוך עצמה ובוכה". הוא שאל את המתלוננת מה קרה והיא השיבה לו "חבר שלי הרביץ לי פוצץ אותי במכות... וכיבה עליה סיגריה" (עמ' 14 שורות 3-1).

השוטר הבחין בכוויה באזור הגב ושמע את סיפורה הקשה של המתלוננת. השוטר גם הבחין בסימנים נוספים על רגליה של המתלוננת.

סימני האלימות על גופה של המתלוננת לא רק ניצפו על ידי עדי התביעה, אלא גם צולמו על ידי אנשי המשטרה.

עד התביעה מס' 3, רס"ר שמעון הללי, צילם גם הוא את החבלות (הוגשו וסומנו ת/2).

עדת התביעה מס' 4, שרית מרקמן, צילמה שתי תמונות של ירכה של המתלוננת, הואיל ומדובר במקום מוצנע (הוגשו וסומנו ת/3).

בנוסף לכל אלה, הוגשה תעודה רפואית המתעדת את החבלות שנגרמו למתלוננת (ת/1).

בתעודה הרפואית מסרה המתלוננת, כי קיבלה מכות מחבר שלה ובבדיקה הגופנית נמצאו "המטומות תת עוריות באמה השמאלית ובכתף השמאלית, מגבלה בתנועות כתף שמאלי וכן כוויות לרבות כוויה בגב עליון מימין וכן רגישות והגבלה בשרירי הצואר".

פירטתי את עדותם של נהג אגד ושל אנשי המשטרה שהוזעקו למקום וכן את האמור בתעודה הרפואית, כדי לשלול את טענת ב"כ הנאשם, לפיה, המתלוננת הגזימה בתיאור האירוע, בטענה "שהגרוש שלה והמשפחה שלה לחצו עליה להגיש את התלונה והדברים לא היו ממש כך" (כפי שצויין בתשובת ב"כ הנאשם לכתב האישום).

בשלב זה, מן הראוי להתייחס לגרסת הנאשם.

הנאשם נחקר סמוך לאירוע (ביום 30.06.08) וטען, כי לא נגע בה כלל וכי בין השניים היה רק ויכוח מילולי. הנאשם נשאל האם כיבה על המתלוננת סיגריה והוא השיב "לא נגעתי בה". כאשר התבקש להסביר את הסימנים של כיבוי סיגריה שנמצאו על המתלוננת, השיב "איך מבדילים כיבוי של סיגריה זה מאוד מעניין, זה ניסוח נכון. אני לא יודע על מה את מדברת "(שורות 13-11).

לאחר מכן נשאל על הסימנים שנמצאו על גופה של המתלוננת וטען, כי אין לו מושג מהיכן הסימנים ובהמשך אמר, כי היא כל הזמן מקבלת מכות מחפצים, בעיקר ברגליים, לפעמים ביד פה, ביד שם, אך זה לא ממכות או מאלימות.

כזכור, בתשובתו לכתב האישום, העלה ב"כ הנאשם גרסה אחרת לגמרי לענין הסיגריה.

ברור לי, כי גרסה חדשה זו נולדה לאחר שהוגש מה שמתיימר להיות "תצהיר", אותו הגישה המתלוננת למשטרה ביום 27.08.08 ועליו בנה הנאשם את קו ההגנה החדש שלו.

נ/12 הודפס במכונת כתיבה ואינו חתום. הוא אמור להיות מסמך שהוכן על ידי המתלוננת ובו מודיעה המתלוננת, כי חלק מהאירועים הוצגו בצורה קיצונית בגלל לחץ ובלבול שהיתה שרויה בו ובגלל המלצות חמות של חלק מבני משפחתה והגרוש שלה.

ב"תצהיר" זה מצויין, כי המתלוננת התנהגה בצורה פרובקטיבית ולא יפה לנאשם "ובשלב באירוע לסמי היתה סיגריה ביד והוא שם את היד שלו על משענת של הכסא שלי ואני לא שמתי לב ונשענתי לאחור והסיגריה פגעה לי בגב וגרמה לי לכוויה".

בהמשך מסמך זה, מציינת המתלוננת, כי היא והבן שלה במצב עגום וכי היא בהריון מסמי מזה שלושה חודשים. כמו כן, ציינה, כי אין לה מקום לגור, כי אינה עובדת וכי היא מבקשת שחומר זה יגיע לבית המשפט, כדי שיהיה דיון לגבי אפשרות של ביטול ההרחקה של הנאשם ממנה והשניים יוכלו לחזור ולגור יחד.

לנוכח ההשתלשלות בתיק, נראה על פניו, כי מדובר במסמך "מוזמן".

בהודעתה במשטרה מיום 02.02.09 (ת/10), התייחסה המתלוננת למסמך זה והשיבה, כי סמי הביא לה את המסמך מודפס והורה לה להגישו וכי היתה מוכנה לשקר, כדי להקל על הנאשם, כדי שיכיר בילד וכדי שישכור עבורה דירה.

בעדותו הראשית בבית המשפט, מסר הנאשם, כי הגיע יחד עם המתלוננת לחתונה בירושלים וכי המתלוננת החלה להתנהג בצורה פרובקטיבית. הוא החליט לקום וללכת והמתלוננת יצאה אחריו. לדבריו, תוך כדי נסיעה, התנהל ויכוח בו הרים את קולו מספר פעמים "ועם תנועות ידיים גם להכות על האוטו ולא מעבר לזה. לא היה שום מגע פיסי ביני לבינה למעט ויכוח" (עמ' 30 שורות 6-5).

הנאשם המשיך והעיד, כי המתלוננת נכנסה ללחץ וביקשה לרדת מהאוטו. לדבריו, הוא החזיק לה את היד כדי שלא תצא וכאשר עצר את האוטו, היא יצאה ורצה. הוא רץ אחריה, כדי לקחת אותה הביתה ומישהו מהמקום ביקש ממנו לא להכנס ובשלב זה הגיעה משטרה ועיכבה אותו.

בחקירתו הנגדית נשאל הנאשם לגבי סימני הכוויה כדלקמן:
"ש. מה יש לך להגיד על הסימני כוויה שנמצאו עליה?
ת. כן. לענין הכוויה. באיזה שהוא שלב שהיא קמה לרקוד הדלקתי סיגריה. היא ישבה בכסא לידי, הנחתי את היד על הכסא וכשהיא ישבה ונשענה היא נכוותה. זה כל הענין.
ש. למה לא סיפרת במשטרה?
ת. סיפרתי מה ששאלו אותי.
ש. מפנה לשורה 13 להודעה מיום 30.06.08 אמרת שאתה לא יודע על מה מדברים.
ת. לא כיביתי סיגריה עליה.
ש. התחמקת מתשובה.
ת. אני לא מתחמק. שאלו אותי אם כיביתי עליה סיגריה ואמרתי שלא" (עמ' 32 שורה 25 עד עמ' 33 שורה 1).

התובעת המשיכה ו"לחצה" את הנאשם לגבי הסיגריה והנאשם התקשה להסביר את השינוי המשמעותי בגרסתו.

כבר ציינתי לעיל, כי הנאשם הותיר רושם עגום על דוכן העדים ואני קובע ללא כל היסוס, כי הנאשם כיבה במכוון סיגריה על גבה של המתלוננת.

הנאשם גם לא ידע להסביר בחקירתו הנגדית את פשר השריטות בצוארה והסימנים האחרים שנתגלו על המתלוננת, מיד לאחר האירוע.

תיאורו של הנאשם את אשר התרחש ברכב, אינו עולה בקנה אחד עם ראיות התביעה ובעיקר, עם הממצאים הרפואיים (סימנים גם בצואר וגם על הרגליים).

כפי שציינתי לעיל, מדובר במקרה קלאסי של "תסמונת האשה המוכה".

במקרים רבים, מבקשות נשים מוכות את רחמי הרשויות על בעליהן המכים, על אף שהן אלה שהביאו את הדברים לידיעת הרשויות מלכתחילה.

תיאר זאת ד"ר עמנואל גרוס במאמרו "האשה המוכה - האם לא הגיעה העת כי המשפט הפלילי יגן עליה?", הפרקליט, מ"ד (תשנ"ח - 1998) 102, 105:
"האשה המוכה פיתחה תלות בבן זוגה, תלות כלכלית ותלות אישית. יתר על כן, בדרך כלל האשה תבקש לשמור על קיומו של התא המשפחתי הן כלפי חוץ, כחלק מן המוסכמות החברתיות אשר מצפים ממנה והן כלפי פנים על מנת להגן על ילדיה. לפעמים האשה אינה עוזבת את הבית משום שהיא אינה חשה אשמה והיא נעלבת אך למחשבה כי למרות ההתעללות בה, דווקא היא זו שתידרש לעזוב את המקום. פעמים חוסר האונים שהיא נתונה בו ישפיע בכוון של הישארות בבית משום שהיא מאמינה כי בעצם אין כל טעם בבריחה, שכן, לכל אשר תפנה, בן זוגה יגיע אחריה, אז מה הטעם למנוסה?".

המתלוננת מצאה את עצמה לבדה, עם ילד קטן וכשהיא בהריון, כשאין מי שיפרנס אותה והיא עלולה להיזרק לרחוב. פרנסת המשפחה נפגעה עקב מעצרו של הנאשם והיא חוששת שפרנסה זו תתקפח עוד יותר אם יכלא. עובדה זו גורמת דווקא לקורבן להזדהות עם מי שפגע בו, בעיקר כאשר מדובר במערכת יחסים בין בני זוג שלהם ילדים או משפחה וגם עתיד משותף, כפי שהוא נראה בעיני הנפגעת. על פי דפוס זה, רואה עצמה המתלוננת כמי שנושאת במידה כזו או אחרת באחריות לאירועים ומכה על חטא, שכן, היא מאמינה (או שוכנעה), שאם התנהגה אחרת, יכולה היתה למנוע את האירועים.

לענין "תסמונת האשה המוכה" נכתב לא מזמן פסק דין רחב ומקיף על ידי כב' השופטת עדנה ארבל בע"פ 1855/05 - אריקה אורבוש פרישקין נ' מדינת ישראל,  תק-על 2008(1), 5377.

סוף דבר, אני מעדיף ללא כל היסוס את הודעתה של המתלוננת במשטרה כמהימנה על פני עדותו של הנאשם. הודעה זו נתמכה בראיות אחרות לעומת אי אמון מוחלט שאני נותן בגרסתו של הנאשם כפי שעלתה בבית המשפט.

אשר על כן, אני מרשיע את הנאשם בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, דהיינו, תקיפה הגורמת חבלה של ממש כלפי בת זוג בניגוד לסעיף 382(ג) לחוק העונשין התשל"ז - 1977.

 

 

ניתנה היום ז' באדר, תשס"ט (3 במרץ 2009) במעמד הנוכחים

אמנון כהן
שופט בית משפט מחוזי
נשיא בית משפט השלום

קלדנית: זהבה נחום