אודות פרוגיידסאודות מרטינדייל-האבל צור קשרדף הבית
משרדי עו"ד, עורכי דין, מגשרים, נוטריונים, שירותים לעורכי דין
 
 
English Site English Site
חיפוש רואי חשבון
 
לפי שם רואה חשבון
שם פרטי:
שם משפחה:
חיפוש מתקדם
 
לפי שם משרד
שם משרד:
חיפוש מתקדם
 
 
מקורות מידע נוספים
 
 
הריגה - קשר בין התקיפה למותו של המנוח חולה הלב
פסק הדין ניתן ב-יום שלישי 15 מרץ 2011
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
 
ת"פ 8268-06 מ.י. פרקליטות מחוז דרום-פלילי נ' שולמן
 
בפני:  שופט יורם צלקובניק
בעניין: 
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד טל אדיר כהן  
  המאשימה
 
נגד
 אלכסיי שולמן
ע"י ב"כ עו"ד ליבדרו יובל ועו"ד ערן בן ארי 
  הנאשם
הכרעת דין
כללי
1. ביום 26.6.2006, בשעה 13:30 בקירוב, בדירת מגורים ברחוב חן, בערד, נתגלתה על הרצפה בסלון הדירה, גופתו של המנוח, פיוטר גויכמן ז"ל (יליד 1941), ועליה סימני חבלה. בסלון הדירה נמצאו שברי זכוכית וסימני דם רבים. הגופה נמצאה לאחר ששוטרים ואנשי כיבוי אש הוזעקו למקום בעקבות דיווח של שכנים על צעקות שנשמעו מהדירה. רופא קופת חולים שהגיע לדירה, קבע את מותו של המנוח (תעודות פטירה ת/3).
הנאשם (יליד 1956), נמצא על ידי השוטרים שנכנסו לדירה כשהוא יושב על מיטה באחד מחדרי השינה, ושם נעצר. מוסכם על הצדדים כי הנאשם לקה אותה עת באירוע לב, והוא הועבר מהדירה לטיפול ואשפוז בבית החולים סורוקה בבאר שבע למשך מספר ימים.
2. בחוות דעת פתולוגית שנערכה על ידי  ד"ר זייצב, מהמכון לרפואה משפטית (ת/32), נקבע כי מותו של המנוח נגרם עקב כישלון לב חריף, על רקע מחלת לב כרונית, וכי החבלות על גופת המנוח לא גרמו באופן ישיר למוות. עם זאת, נקבע, כי סביר להניח כי הנזקים החבלתיים החישו את המוות, במנגנון של הלם אמוציונאלי על רקע מחלת הלב ממנה סבל המנוח.
3. כתב האישום מייחס לנאשם  אחריות לפציעתו ולמותו של המנוח.
על פי עובדות כתב האישום, הגיע הנאשם אותו יום לערד מבת ים (בה הוא מתגורר עם אשתו וילדיו), כדי לבקר את הוריו המתגוררים בערד. הנאשם הלך לדירת המנוח, וישב עימו בסלון הדירה. אין חולק כי המנוח והנאשם מכירים זה את זה מטשקנט, קודם עלייתם ארצה. בשלב מסויים פרץ ויכוח בין הנאשם לבין המנוח. תוך כדי הויכוח הכה הנאשם את המנוח בראשו באמצעות בקבוק, ופצע את המנוח באמצעות שברי הבקבוק, וזאת בכוונה לגרום למנוח חבלה חמורה, וכי גם המנוח הכה את הנאשם. תוך כדי הקטטה לקה המנוח בליבו ומת במקום. המכות שהכה הנאשם את המנוח, והפצעים שהנאשם גרם למנוח, החישו את מותו של המנוח במנגנון של הלם אמוציונאלי על רקע מחלת לב כרונית, כמתואר. בנסיבות אלה, הנאשם גרם במעשה אסור למותו של המנוח.
נוכח האמור מיוחסות לנאשם עבירות הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז -1977, וחבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א) (1) לחוק.
4. הנאשם טען בפתח משפטו כי קודם הגשת כתב האישום, לא קוימה חובת יידוע ושימוע, על פי הוראת סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב- 1982, וכי יש מקום לפיכך להורות על ביטולו של כתב האישום. בהחלטה מיום 3.12.2006 נדחתה הבקשה. נקבע עם זאת, כי הנאשם יוכל למצות זכות השימוע תוך 30 יום, ואולם ב"כ הנאשם הודיע כי הנאשם החליט לוותר על זכות זו.
5. במענה לכתב האישום הודה הנאשם בכך שהגיע לדירת המנוח. הנאשם כפר בהכאת המנוח, גרימת החבלות וגרימת המוות. על פי עיקר גירסת הנאשם אותה השמיע בחקירתו במשטרה ובעדותו, הגיע לדירת המנוח, שעסק בחלפנות כספים, לצורך החלפת דולרים שהיו ברשותו. בעת ישיבתם בסלון, ובעיצומה של החלפת הכספים, הגיע לפתע אדם נוסף לדירה, שלא היה מוכר לנאשם, שהמנוח כינהו בשם ‘מישה’. ‘מישה’ זה היכה לפתע בראשו של המנוח באמצעות בקבוק יין שניצב על השולחן בסלון, ובנוסף חבט במכת יד בעוצמה רבה במצחו של הנאשם, שהתמוטט ואיבד הכרתו. לאחר שהתעורר מעלפונו לא ראה עוד את ‘מישה’ בדירה, והבחין במנוח המוטל מכוסה בדם בפינת הסלון, כשהוא מחרחר. הנאשם שחש ברע, הגיע לחדר השינה וישב שם באפיסת כוחות על המיטה, עד הגעת השוטרים לדירה.
ההגנה טוענת כי אותו ‘מישה’ הינו ככל הנראה, אדם בשם מיכאל שפירא, ששמו עלה בידיעות מודיעיניות (נ/ 5 א- ב) שהגיעו לגורמי המודיעין במשטרה לאחר מותו של המנוח.
עוד טוענת ההגנה כי גם אם לא תתקבל גירסת הנאשם לעניין מעורבותו של אדם שלישי בתקיפת המנוח, הרי שעל פי חוות דעתו של ד"ר חן קוגל, רופא משפטי שהעיד מטעם ההגנה (נ/30), לא ניתן לקבוע בוודאות הנדרשת כי המנוח מצא מותו בשל מחלת הלב ממנה סבל, או בשל מנגנון של הלם אמוציונאלי שאירע דווקא בשל החבלות שנגרמו למנוח.
נסיבות גילוי גופת המנוח והימצאות הנאשם בדירה
6. שכנתו של המנוח, עדת התביעה, מאיה טיטרנקו, מתגוררת עם משפחתה בדירה מס' 2, בקומה הראשונה בבניין המגורים, בן שלוש הקומות, (על עמודים, ללא מעלית). דירתה ממוקמת מתחת לדירת המנוח, שהתגורר בקומה השנייה (דירה מס' 3).
השכנה מסרה כי בשעה 13:00 סיימה עבודתה והלכה לביתה. כאשר הגיעה ליד המדרגות בכניסה לבית, שמעה צעקות: "שמעתי ששני גברים רבים ולא הבנתי מילה. לא היה ברור. זה היה ברוסית אבל לא הבנתי במה מדברים. זה היה בצעקות אחד על השני משהו כזה" (ע' 24). העדה חשבה תחילה כי מקור הצעקות בדירה מס' 4, הסמוכה לדירת המנוח, ועלתה לעבר דירת המנוח - מרחק של שני גרמי מדרגות בני 8 מדרגות כל אחד - כדי להתלונן בפני המנוח, כפי שעשתה גם בעבר, על מריבת השכנים. יצוין כי המנוח היה אלמן, והתגורר בדירה בגפו. העדה צלצלה בפעמון דלת דירתו של המנוח, הניצבת מול המדרגות, אולם איש לא פתח את הדלת, על אף ששמעה כי מישהו נמצא בפנים:  "...ובשבילי זה מוזר שאני שומעת תנועה ואף אחד לא פותח את הדלת ואמרתי ברוסית "פיוטר זה מאיה". אז אף אחד לא פתח את הדלת, ואני נכנסתי בראש באותו רגע שאולי הוא אסמטתי, הוא לא מרגיש טוב" (ע' 25). העדה החלה לרדת במדרגות לכיוון דירתה בקומה הראשונה, והתקשרה לבעלה, אולג, בטלפון הנייד, וביקשה כי יצור קשר עם חבר של המנוח, כדי שיגיע למקום. בינתיים נכנסה לחדר השינה בביתה כדי להחליף בגדים, וחזרה לסלון. בעת שהייתה בסלון שמעה-  "בום בום חזק, כאילו משהו זורקים ואני שומעת את זה מכיוון הסלון מלמעלה מהמדרגות כאילו משהו זורקים על הרצפה" (ע' 25), ושמה לב כי הרעש מגיע מכיוון דירתו של המנוח. לדבריה חלפו 7-5 דקות בין השלב בו שמעה צעקות לראשונה ועד שמיעת הרעשים (ע' 29). היא עלתה פעם נוספת לקומה השנייה, ופנתה לדירה מס' 4, והדייר במקום אמר לה שלא שמע כל רעש (בעניין זה עדות השכן, ואצ'יסלאב, ת/6, שמסר כי לא שמע דבר כיוון שהאזין ל"מוזיקה חזקה"). היא החלה לרדת 3-2 מדרגות, לעבר דירתה, ובאותו רגע התקשר אליה בעלה, שאמר לה כי חברו של המנוח נמצא בתל אביב ולא יוכל להגיע. בד בבד, במהלך שיחת הטלפון עם בעלה, שמעה "בום בום וצעקה: "תעזוב אותי" ברוסית שצעק המנוח. כששמעתי את זה עמדתי ב- 3-2 מדרגות מהדלת שלו..." (ע' 26, 31). היא אמרה לבעלה שיזעיק משטרה, ולאחר מכן ירדה ונשארה לעמוד ליד דלת דירתה, כדי להמתין לשוטרים. לאחר 5-2 דקות הגיעו שוטרים למקום, ואולם הדפיקות על דלת דירתו של המנוח, הצלצולים וקריאות "משטרה", לא העלו דבר. העדה המתינה עם השוטרים עד שדלת הדירה נפתחה מבפנים. (העדה שחזרה את תנועותיה בחדר המדרגות, מזכר ת/22ב, קלטת ת/1, ע' 28).
העדה מסרה כי במהלך האירוע – ובכלל זה בעת שעמדה ליד דלת דירתה בהמתנה לשוטרים - לא שמעה קול רעש של פתיחת דלת, וכי מדובר בבניין עם בנייה טרומית, בו "אפשר לשמוע כל רעש". עוד ציינה כי לא הבחינה בכל אדם העולה או יורד במדרגות הבניין. העדה אישרה כי בעת שהחליפה בגדיה בחדר השינה, במשך 3-2 דקות, לא ניתן היה לשמוע אם נפתחה דלת דירתו של המנוח, ואם מישהו יצא מהדירה. ממקום עמידתה, ליד פתח דירתה, בעת ההמתנה לשוטרים, לא ניתן היה גם לראות אם מישהו עולה מהקומה השנייה לקומה השלישית, העליונה (ע' 27, 30).
7. בעלה של מאיה, עד התביעה, אולג טיטרנקו, שהזעיק את המשטרה - מדוח פעולה ת/20, עולה כי הדיווח התקבל בשעה 13:15 - אישר בעדותו כי קיבל שתי שיחות טלפון מאשתו, שבהן דיווחה לו על צעקות הבוקעות מביתו של המנוח. בשיחת הטלפון השנייה דיווחה לו על "צרחות חזקות, ואני שמעתי בטלפון צעקות למרות שזה לא היה ברור דרך הטלפון על מה הצרחות, אני שמעתי את רעש הצעקות עצמו אבל לא הבנתי במה מדובר, אי אפשר היה להבין אם מדובר בגבר או אישה ואת השפה. כששמעתי את הצרחות, אשתי אמרה שהיא עומדת ליד הדלת של השכן" (ע' 23, ישיבה מיום 4.2.2008). גם בחקירה נגדית חזר העד על כך ששמע צעקות "אני יכול לומר לך שמדובר בבניין טרומי ולכן ניתן היה לשמוע את הכל, לכן אני אומר ששמעתי בטלפון צרחות" (ע' 24).
העד מסר כי לאחר הדיווח למשטרה הגיע לבית תוך 7-5 דקות; הוא עלה עם שוטר שהיה במקום לדירת המנוח: "...דפקנו בדלת, צלצלנו, שמענו רק את הטלוויזיה בפנים. לא ניסינו לפתוח את הדלת כי מדובר בפלדלת. את הידית ניסינו לפתוח והדלת הייתה נעולה" (ע' 23). עוד מסר כי מספר דקות לאחר מכן, עלה עם שוטר לקומה השלישית, ונכנס לגג דרך פתח הכניסה לגג, כדי לראות אם מישהו עלה לגג. לצורך העלייה לגג – ובהיעדר סולם - נעזר במעקה המדרגות, ונאחז בפתח הכניסה לגג. אין הוא זוכר אם לצורך הטיפוס לגג, דָרך על משקוף דלת דירה, מתחת לפתח הגג (ע' 27).
8. השוטר דוד לוגסי, ראש משמרת הסיור במשטרת ערד, עלה לדירה עם השוטרת הדר גנץ (דוח פעולה של לוגסי, ת/13, מזכר ת/14, עדותו מיום 20.2.2008, החל מע' 156, דוח פעולה של גנץ, ת/16).
השוטר דפק על דלת ביתו הנעולה של המנוח ("פלדלת"), וצלצל בפעמון, אולם לא היה מענה מהדירה. ניתן אישור לפרוץ לדירה דרך חלון הסלון של הדירה, הנשקף לצד האחורי של הבניין, באמצעות סולם שהוצב בחצר האחורית של הבניין, עליו טיפס הכבאי איתן בורטניק (חלון הסלון בצילום מס' 2, מוקף בעיגול צהוב, בחוות דעת מז"פ ת/8).
על פי עדותו של הכבאי בורטניק (הודעתו בחקירה, נ/1, עדותו מיום  4.2.2008, ע' 15), היו חלון הסלון  והתריסים סגורים, אך לא נעולים. שלבי התריסים – המורכבים מארבע כנפות - היו פתוחים (כדוגמת התריסים המופיעים בתצלום 2 בת/8, שסומנו בעיגול כחול על ידי העד). גם השכן, אולג טיטרנקו העיד כי החלון והתריסים היו סגורים (ע' 25). בורטניק סגר את שלבי התריסים, והסיטם לצד כדי להיכנס לתוך הסלון.
בחקירתו הנגדית הבהיר בורטניק כי לא ניתן היה לפתוח את התריסים, בלא לסגור קודם לכן את השלבים, והוא עשה זאת באמצעות יד אחת (ע' 20-19). לדבריו, ניתן היה להזיז את התריסים מחוץ לסלון, רק בשל כך שניצב על סולם - מדובר בסולם כבד, שגובהו מעל 7 מ', שאובטח מלמטה על ידי כבאי נוסף - והייתה לו נקודת אחיזה. עוד ציין כי לדעתו אין אפשרות מעשית לבצע פעולה של סגירת החלון והתריס מבחוץ, ללא אמצעי עזר: "אם בן אדם מסוגל לטפס על קיר חלק הכל אפשרי... הבעיה היא לסגור את התריס. אני לא רואה טכנית אפשרות שמישהו יאחוז במסילה החיצונית של התריס כמו שאתה  מתאר, שרגל שנייה תהיה לכיוון הסורגים מתחת לחלון ויוכל לסגור את החלון ואת התריסים מבחוץ... אתה לא יכול לפתוח את התריס מבלי לסגור את השלבים... כשעמדתי על הסולם בפעם הראשונה הצלחתי להגיע לכל השלבים של החלון על מנת לסגור אותם ולפתוח את התריס. זה באמצעות יד אחת כשהייתי על הסולם. עומדים על השלבים של הסולם. מדובר בארבעה חלקים של התריס וניתן לסגור את השלבים ע"י הסטת השלבים 4 פעמים, פעם אחת בכל חלק של התריס" (ע' 20-19). ובחקירה חוזרת: "לפי דעתי לא ניתן לאחוז במסילה ולסגור את התריס בו זמנית" (ע' 21). העד לא שלל אפשרות כי מדובר בתריסים ישנים, שאולי ניתן לפתוח אותם ללא סגירת השלבים, אבל ציין כי מדובר באפשרות בלתי סבירה.
לאחר שעלה על הסולם, הבחין הכבאי במנוח "...מוטל עם המון דם, עם רגליים מקופלות...", וכן בשברי בקבוקים וסימני דם רבים בסלון (ע' 16, העד מפנה לתמונות 9 ו- 10 בת/8). הוא נכנס לסלון מצידו השמאלי של החלון, בצד המרוחק מהגופה, לאחר שהסיט את החלון ימינה, (במצב המופיע בצילום 2 בת/8).
תוך כדי חציית הסלון, הבחין בנאשם היושב על מיטה בחדר שינה סמוך לסלון, כשפלג גופו העליון עירום (או לבוש בגופיה): "ראיתי דמות יושבת על המיטה. הדמות לא צעקה ולא ניסה להתחבא, לא לקפוץ עלי.. ראיתי אותו על המיטה יושב ומתבונן לעברי..." (ע' 21). העד רץ לעבר דלת הכניסה לבית, ופתח אותה באמצעות מפתח ה"פרפר" הקבוע בה, הנועל את הדלת מבפנים. העד ציין כי למיטב זכרונו פתח גם את הבריח העליון הקבוע בדלת שהיה נעול, אולם לא היה בטוח בכך [תרשים מסלול ההליכה מהחלון לדלת הכניסה, ומיקום הנאשם בחדר השינה, שנערך על ידי העד, ת/4; צילומי דלת הכניסה מכיוון פנים הבית, שנערכו על ידי השוטרת קטי שפירא, ת/35, דיסק ת/35א, זכ"ד ת/36, עדותה של קטי, ע' 38 בישיבה מיום 13.7.2008; בעניין פתיחת הדלת מבפנים, השוטר לוגסי ב- ת/13, וכן ע' 162].
9. עם כניסתו לדירה הבחין השוטר לוגסי במנוח ה"שוכב שרוע כאשר רגליו בצבע כחול, ישנו דם מסביבו בקבוק זכוכית שבור על הרצפה, ועוד חולצה ומכנס מגואלות בדם..." ((הדגשה שלי- י.צ) ת/13, וכן דוח הפעולה של השוטרת גנץ, ת/16, שעיקרו מועתק, לכאורה, מילולית כמעט, מת/13). בחקירתו הנגדית אישר לוגסי כי ראה את הבגדים על הרצפה (ע' 163), אולם לא בקרבת המנוח, כמוצג בתצלומים 10-9, בת/8 ("לא אני לא רואה אותם כאן, אני לא זוכר..." ע' 169).
השוטר נכנס לחדר בו נמצא הנאשם, וציין בדוח הפעולה כי הנאשם היה - "חבול בפניו ובידיו, ובנוסף יש סימני דם על הידיים שלו". במזכר, ת/14, שערך מאוחר יותר באותו יום, ציין בנוסף כי הנאשם "היה ללא חולצה, מזיע כולו משקפיים, כתובות קעקע על ידיו וכיתובי קעקע על גופו, היה עם מכנסיים ונעליים בלבד". בחקירתו הנגדית מסר כי "היו פצעים בפנים שלו טיפה, היה לו דם על הידיים והוא היה קצת מזיע ונראה קצת לחוץ...הוא היה מבולבל" (ע' 164). עוד עולה מת/13 כי "בתחקור ראשוני" אמר לו הנאשם כי "בא לקנות דולרים, והיה מישהו בדירה שלקח אותם וברח". בחקירה אישר כי הנאשם מלמל דברים נוספים בשפה הרוסית (ע' 164). הנאשם צולם בדירה במצבו המתואר, בשעה 14:10, על ידי השוטר אלון חן (דוח השוטר אלון, ת/15, הצילומים – ת/15א, בכללם צילומים בתוך סלון הבית, עדותו של לוגסי, ע' 159).
מדוח פעולה של השוטרת רוית פציניאש, ת/17א, עולה כי נכנסה לדירה בשעה 14:00 והבחינה בנאשם המטופל על ידי צוות מ.ד.א (בעקבות חשד לאירוע לב, דוח פעולה של השוטר לוגסי, ת/13, פניית החוקר דידי למכון לרפואה משפטית, בה מופיעה התייחסות של ד"ר מנצור פואז מבית החולים סורוקה, לעניין מצבו הרפואי של הנאשם, ת/39). על פי דוח החוקרת הבחינה כי "על ידו השמאלית סימני דם מרוח, ועל פניו מצד שמאל, יש גם לכלוך של דם"; בעת פינוי הנאשם באמבולנס מדירת המנוח לבית החולים, נגבתה ממנו הודעה, ת/17, על ידי החוקרת פציניאש, שבה מסר הנאשם כי באותו בוקר יצא מתל אביב באוטובוס בשעה 10:00, והגיע לערד בשעה 11:30. הוא פגש במנוח, המוכר לו עוד קודם לכן "מרוסיה", "הוא החליף איתי דולרים". צוין על ידי החוקרת כי גביית העדות הופסקה "לאור העובדה כי החשוד קיבל אירוע לב, והיה מטושטש וקיבל תרופות".
על פי מזכר שערך השוטר זיגלר, עולה כי בחיפוש שנערך אצל הנאשם נתפסו בין היתר, מכשיר פלאפון שעליו זוהו כתמי דם, ארנק ובו מזומנים בסך של 550 ₪, וכן הבגדים שלבש הנאשם בעת מעצרו (ת/18, ת/19).
10. השוטרים לוגסי וגנץ ציינו בדוחות הפעולה, כי לא "נגעו בדבר" בדירה, והשוטרת גנץ "סגרה את הזירה", ולא אפשרה "לאף אדם להיכנס לתוכה". אין חולק כי לדירה הגיעו בעלי תפקיד שונים, וצוות מז"פ.
 

ממצאי מז"פ והבדיקה הביולוגית
11. רפ"ק יוסף גרשון, ראש השלוחה הדרומית במז"פ, ערך שני ביקורים בדירה, האחד, ביום האירוע בשעה 15:30, והשני – למחרת, 27.6.2006. ממצאיו סוכמו בחוות דעת מז"פ ת/8, [וכן -  דוח ביקור ראשוני בזירת העבירה, ת/7, שנלווים לה תרשים הדירה (מקראה מעודכנת לממצאים בדירה, ת/9), צילומי הזירה והמנוח, תרשים ראשוני, ת/10, דיסק צילומים, ת/11 ].
בדירה ארבעה חדרים - סלון, אליו צמוד מחסן כלי עבודה, ושלושה חדרי שינה, וכן, מטבח, שירותים וחדר אמבטיה (תרשים הדירה, ע' 8, ת/8);
גופתו של המנוח הייתה מוטלת בשלולית דם, בפינה המזרחית של הסלון. ראש המנוח היה צמוד לדלת מחסן כלי עבודה, הפונה לסלון. על פני המנוח ובראשו היו פצעים במקומות שונים: בשפה העליונה, במצח בין שתי הגבות, ובחלק הקדמי של הגולגולת. בחזה היה פצע בעל צורה מעוקלת, באורך של 1.5 ס"מ, וכן היו פצעים נוספים באזור בית החזה ובבטן. על אמת יד שמאל בסמוך לשורש כף היד, היה פצע באורך של 3 ס"מ; במפרק כף היד השמאלית היה פצע נוסף בעל צורה מעוקלת באורך של 3.5 ס"מ. על הגופה היה מוטל וילון שככל הנראה נתלש ממקומו. כף ידו הימנית של המנוח אחזה במפתח צינורות מוכתם בדם. בגדיו של המנוח היו מוכתמים בדם.
בכיס ימין עליון של מכנסי המנוח נמצא ארנק ובו שטרות כסף בסך של 460 אירו; בכיס ימני תחתון של המכנסיים, נמצאו 9200 ₪ מאוגדים בגומייה; בכיס שמאלי עליון של המכנסיים - 750 דולר אמריקני ו-  1520 ₪. על מדף בין חלון הסלון למזנון הייתה חבילה של שטרות בדולרים (123 שטרות בערכים של 100 ו- 50 דולר),  סה"כ- 12,000 דולר (צילומים 27, 28,29, 39 בת/8; לעניין מניית השטרות ופרוטם, זכ"ד שנערך על ידי החוקר בן עמי, ת/12).
על הרצפה, ליד הגופה, מצידה הימני, היה תיק יד שהכיל כלי עבודה, מסמכים שונים, מוכתמים בדם, פזורים מצדה השמאלי של הגופה; כתמי דם בתצורת פגיעה (IMPACT) וכן מריחות ונזילות דם על דלת הכניסה למחסן הכלים עד לגובה של 1,20 מ'; כתמי התזות דם בגובה דומה, על חיפוי העץ בקיר הדרום מזרחי בסלון, מעל פלג גופו העליון של המנוח; פלייר על הרצפה נמצא סמוך לרגלי המנוח; שבר של צוואר בקבוק (בצבע ירוק), וסביבו כתמי דם בצורת טיפות, על הרצפה, במרחק של כ- 40 ס"מ מספה תלת מושבית (הקרובה לגופת המנוח); כתמי דם בצורת טיפות על הרצפה סמוך לספה התלת מושבית, וכתם דם על הכרית המונחת על הספה התלת מושבית; מתחת לכרית המושב על הספה נמצאו שברי בקבוק זכוכית בצבע ירוק; כתמי דם נמצאו על הרצפה; אולר קפיצי על שולחן הסלון; בדל סיגריה מוכתם בדם בסמוך לספה הדו מושבית; שברי זכוכית שקופה ושברי זכוכית ירוקה על הרצפה, בסמוך לספה הדו מושבית; כתמי חומר חשוד כדם מהולים, בצורת טיפות, במעבר בין הסלון למסדרון המוביל לחדרי השינה.
בחדר שינה מס' 2 (תרשים הדירה, וכן צילום מס' 5, בת/8) נמצאו כתמים של חומר חשוד כדם, בתצורת מריחה, על הקיר מימין לחלון, ובדל סיגריה, מוכתם בחומר חשוד כדם על הרצפה; בכניסה לחדר האמבטיה, על הרצפה, נמצא חומר חשוד כדם, בתצורת טיפות, וכן כתמים מהולים של חומר חשוד כדם, על הכיור ובאמבט.
ניטלו לבדיקה דגימות חומר חשוד כדם מהסלון; מהכרית על הספה התלת מושבית; מהמעבר בין הסלון למסדרון; מחדר האמבטיה; מהקיר בחדר השינה, הצמוד למקלחת; נתפסו פריטים בסלון ובאמבטיה, ובכללם חולצה וגופיה, הנמצאים על הרצפה, בין שתי הספות בסלון, (סומנו "5" בתרשים, צילום 53 ב- ת/8).
חוות הדעת הביולוגית (ת/50) והממצאים  הסטטיסטיים (ת/52)
12. לחלק מהדגימות בזירת האירוע נערכה בדיקת DNA כמפורט בחוות דעת מומחה, ת/50, של ד"ר מיה פרוינד, מנהלת המעבדה הביולוגית במכון לרפואה משפטית, ובעלת וותק של 20 שנות ניסיון.  בת/50 צוין כי ההערכה הסטטיסטית של ממצאי הDNA- בוצעה בהנחיית פרופ' עוזי מוטרו, מהמחלקה לסטטיסטיקה באוניברסיטה העברית. התביעה הגישה בהסכמה, את חוות דעתו של פרופ' מוטרו (ת/52), המתייחסת לממצאים הגנטיים שנקבעו על ידי ד"ר פרוינד.
 
בת/50 מצוין כי אותר דם אדם במוצגים אלה:
סמוך לספה בסלון (מוצג 6 סומן "2" בת/9); על בדל סיגריה בסלון (מוצג 8); על רצפת חדר אמבטיה (מוצג 11); על צוואר בקבוק בסלון (מוצג 16); שקית פלסטיק בסלון (מוצג 17); מפתח צינורות שהיה בידי המנוח (מוצג 18). הסימונים הינם של המעבדה ואינם זהים לסימונים במקראה ת/9.
דגימות מהמוצגים הנ"ל, וכן דגימה מציפורני ידי המנוח (יד ימין ושמאל) (מוצג 3a  ו- 3b), דגימת דם המנוח (מוצג 1), ודגימה מהנאשם (מוצג 19), נלקחו לקביעת פרופיל גנטי.
(מוצגים אחרים, ובכללם הכרית מספת הסלון התלת מושבית, החולצה והגופייה, לא נבדקו בתיאום עם החוקרים, כעולה מחוות הדעת).
המסקנות שנקבעו בחוות הדעת הינן כדלקמן:
א. מקור ה-DNA  שנדגם מציפורן יד שמאל של המנוח (3b), הינו בתערובת שמקורה "בשני פריטים לפחות"- דם שנלקח מהמנוח (מוצג 1), ודם שנלקח מהנאשם (מוצג 19). "שני המעורבים הנ"ל מספיקים על מנת להסביר את כל מרכיבי התערובת; אין בתערובת כל אלל שאינו נמצא אצל אחד משניהם";
ב. מקור ה- DNA שנדגם מציפורן יד ימין של המנוח (3a) הינו בתערובת שמקורה בשני פריטים לפחות: "המנוח יכול להיות אחד המרכיבים לתערובת. לא ניתן לשלול את (הנאשם) כמקור למרכיב השני של תערובת זו". ד"ר פרוינד הסבירה בעדותה כי התבקשה לחפש רקמה זרה, חומר זר שנמצא על ציפורני המנוח, והממצא הינו תערובת שמתאימה להיות משויכת הן למנוח והן לנאשם. עם זאת לא הייתה בדגימה "נוכחות" מלאה של כל מרכיבי הנאשם, לכן מסקנתה היא "שלא ניתן לשלול את (הנאשם) כאחד ממרכיבי התערובת".
ג. מקור ה-DNA  בדגימת הדם מהסלון, סמוך לספה (מוצג 6, סימון "2" ב- ת/8, ת9), הינו במנוח ("או בכל גבר בעל פרופיל גנטי זהה...").
ד. מקור ה- DNA   בבדל סיגריה (מוצג 8), על צוואר הבקבוק (מוצג 16), ועל שקית הפלסטיק (מוצג 17), הינו בנאשם ["או בכל גבר בעל פרופיל גנטי זהה- שכיחות הפרטים באוכלוסיה (שאינם בעלי קרבת דם לנאשם) לגבי ממצאים אלה, התואם את זה של הנאשם, נאמדת באחד ליותר ממיליארד"].
ה. מקור ה-DNA  בדגימת הדם מהמקלחת, (מוצג 11) הינו בתערובת של שני פרטים לפחות. הנאשם (מוצג 19) יכול להיות אחד המרכיבים של תערובת זו. לא ניתן לשלול את המנוח כמרכיב נוסף בתערובת זו.
ו. מקור ה-DNA  בדגימה ממפתח הצינורות (מוצג 18), בתערובת של שני פרטים לפחות: המנוח והנאשם יכולים להיות מרכיבי התערובת הנ"ל. שני המעורבים הללו, מספיקים על מנת להסביר את כל מרכיבי התערובת, אין בתערובת כל אלל שאינו נמצא אצל אחד משניהם.
13. פרופ' מוטרו קובע בחוות דעתו, ת/52, כי דגימת הדם שנלקחה סמוך לספה, ("2"- מוצג 6), הינה של המנוח, או של גבר בעל פרופיל גנטי זהה, כאשר שכיחות הגברים באוכלוסיה הישראלית היהודית בעלי פרופילDNA  התואם את זה של המנוח, ואינם בקרבת דם למנוח, נאמדת באחד ל- 4.03 ביליון.
ה – DNA בבדל הסיגריה (מוצג 8), צוואר הבקבוק (מוצג 16), שקית הפלסטיק (מוצג 17), מתאים לנאשם או לכל גבר אחר בעל פרופיל גנטי זהה. שכיחות הגברים באוכלוסיה היהודית בעלי פרופיל DNA כפי שנקבע עבור שלוש הדגימות והתואם את זה של החשוד, נאמד ב- 1 ל – 79.64 ביליון. 
בדגימה מציפורן יד שמאל של המנוח (מוצג 3B), ובמפתח הצינורות (מוצג 18) מופיעה תערובת של פרופילי DNA שמקורה ביותר מתורם אחד. הן המנוח והן הנאשם מתאימים להיות תורמים לתערובת. יותר מכך שניהם מספיקים על מנת להסביר את כל מרכיבי התערובת – אין בתערובת כל אלל שאינו נמצא אצל אחד משניהם.
הוסבר כי קיימות ארבע אפשרויות שונות ביחס לתערובת בדגימה מציפורן יד שמאל של המנוח ומפתח הצינורות:
1. המנוח והחשוד הם התורמים לתערובת.
2. משניהם -  רק המנוח תרם לתערובת והתורם הנוסף הוא אדם אחר שאיננו הנאשם.
3. משניהם - רק הנאשם תרם לתערובת והתורם הנוסף הוא אדם אחר שאינו המנוח.
4. אף לא אחד משניהם תרם לתערובת, והתורמים הם שני אנשים אחרים שאינם המנוח או הנאשם.
על פי ת/52, ההסתברות לקבל תערובת של הדגימה מציפורן המנוח או ממפתח הצינורית, בהנחה שגם המנוח וגם הנאשם תרמו לתערובת זו-
א. גדולה פי 68.8 ביליארד מההסתברות לקבל תערובת זו, בהנחה שאף לא אחד משניהם תרם לתערובת, והתורמים הם שני אנשים אקראיים (אפשרות 1 מול אפשרות 4); ב. גדולה פי 49.5 מיליארד מההסתברות לקבל תערובת זו, בהנחה שרק המנוח תרם לתערובת והתורם האחר הוא אדם כלשהו שאינו החשוד (אפשרות 1 מול אפשרות 2). ג. גדולה פי 15.8 מיליארד מההסתברות לקבל תערובת זו, בהנחה שרק הנאשם תרם לתערובת והתורם האחר הוא אדם כלשהו מהאוכלוסייה הישראלית יהודית שאיננו המנוח (אפשרות 1 מול אפשרות 3).
14. לחוות דעתה של ד"ר פרוינד מצורפת טבלה  הכוללת בטור האנכי את תיאור המוצגים השונים, ובטור האופקי 11 אתרי DNA תוך השוואת האפיונים, הפרופיל הגנטי בכל אתר, לפרופיל הגנטי של המנוח והנאשם, (מוצגים 1 ו-19 בטבלה). בהקשר זה ציינה ד"ר פרוינד בעדותה כי לשני אנשים באוכלוסייה יהיו אפיונים שונים, אלא אם כן הם תאומים זהים. "כל אחד (מהאתרים) נמצא בחוסר תלות מהופעת האתר השני ולכן מבחינת סטטיסטיקה מה שאנחנו עושים, אנחנו בעצם מחשבים את השכיחות של הופעת כל אפיון כזה באתר מסוים ומכפילים אותו בשכיחות הופעת אפיון אחר באתר אחר... ולקבל את אותו ערך סטטיסטי שאני מגישה שהוא אחד להרבה מיליארדים" (ע' 242). עוד הבהירה כי היא פועלת על פי הנחיות פרופ' מוטרו, בחישובים סטטיסטיים בממצאים של פרופילים בודדים. חישובי פרופילים מעורבים, המסובכים יותר, אינם בתחום מומחיותה. (ע' 243- 244).
בתשובה לשאלות הסנגור אם הממצאים באתרים שונים אינם שוללים אפשרות של הימצאות מאפייני DNA של אדם שלישי, בעל פרופילים זהים "שהסתתרו" מתחת לפרופילים שנתגלו בבדיקת המעבדה, (האתרים שהודגמו על ידי הסנגור: D 19, D 21 במוצג 18 (מפתח צינורות); אתרים FGA, D19 לגבי מוצגי הציפורניים) – הסכימה העדה כי ייתכן שעל פי מאפייני האתרים שהובאו בדוגמאות הנ"ל, מדובר בשלושה אנשים, ולא בשניים, אולם "זה נלקח בחשבון הסטטיסטי. ....אמנם אנחנו כותבים שיש פה שני אנשים לפחות אבל הסיכוי שיש אדם שלישי הוא מאד מאד נמוך, בוא נגיד אין אינדיקציה נראית לעין שיש פה יותר משניים...בסבירות נמוכה, אבל עדיין אני לא יכולה לשלול" וכן:  "...אכן אי אפשר לשלול שנגיד יש לנו פה 13, 14, יכול להיות שמסתתר מתחת מישהו שהוא נגיד 13, 13 אבל בחישוב הסטטיסטי לוקחים את האפשרות הזאת, ולמרות שלוקחים את כל האפשרויות האלה שמסתתרות מתחת לתוצאות עצמן, הערך הסטטיסטי שהתקבל פה הוא מאוד מאוד חזק" (ע' 245).
ביחס לדגימה הקשורה במקלחת, (מוצג 11), נשאלה העדה לגבי אתר THO בו מופיע אלל "9", ולגבי אתר D16 בו מופעים אללים 10,12, שאינם נמנים עם אחד המאפיינים של המנוח, ונמנים עם מאפייני הנאשם. לדברי העדה אין להסיק כל מסקנה "לחיוב או שלילה" מפרט זה, ולפיכך ציינה בחוות דעתה לגבי מוצג 11, "כי לא ניתן לשלול" אפשרות זאת, "שזאת רמת וודאות יותר נמוכה". (ע' 248). באשר לטרמינולוגיה הנוהגת, הבהירה העדה כי בצד המונח "לא ניתן לשלול", קיים גם מונח – בו לא נקטה בחוות הדעת – כי "לא ניתן לשלול או לחייב" ("אין קונקלוסיבי"). עם זאת, הדגישה, כי הקביעה בעניין אי שלילת האפשרות, במקרה זה, לגבי אתר בודד, זה או אחר, אין בה כדי להכריע לעניין המסקנה העולה לגבי כלל פרופיל ה- DNA של המוצג (ע' 264). העדה שללה אפשרות כי אדם אחר גרם ל"תערובת", ולא המנוח- 
"התשובה היא לא, כי מה שאני רואה בפועל זה רק 9. מי שנתן כאן 9 זה החשוד...בתערובת יכול להיות כל מיני בעיות ... באותו פרופיל להראות לכם שהפרופיל הוא כאן בעייתי. מה שקורה בדוגמאות פורנזיות שאנחנו מקבלים מהזירה זה לא כמו דם שאנחנו לוקחים בקופת חולים ואנחנו מקבלים בוודאות את כל הפרופיל באופן מלא. כשלוקחים חומר מזירת העבירה, תמיד ה- DNA הוא איכשהו מפורק, בגלל השפעות חום, קור, חיידקים וכן הלאה ולעיתים מאוד קרובות רואים פרופיל חלקי...שבחלק מהאתרים אני לא מקבלת תוצאה או שאני מקבלת תוצאה חלקית, ככה שזה שהפרופיל כולו מוגדר כתערובת. רק אתר אחד יש לי בו אלל אחד ולא ארבעה או שלושה כפי שציפיתי זה עדיין לא אומר שום דבר. זה אומר שיש לי פה פרופיל מפורק ואני לא יכולה לתת מסקנה לגבי האתר הזה" (ע' 248).
לשאלה אם הנאשם זכאי ליהנות מן הספק שמא אדם אחר תרם לתערובת, השיבה-  "כלל וכלל לא. למה? אם הייתי באותו אתר רואה בנוסף ל-9...משהו שלא שייך לא לחשוד ולא למנוח, אתה צודק במאה אחוז, אבל לא היה פה בכל התיק הזה מההתחלה ועד הסוף שום מצב שמעבר לקומבינציה של החשוד והמנוח, לא ראיתי שום דבר חדש של מישהו אחר בכל הדגימות שעשיתי פה.
...אם הייתי עושה את האנליזה ומגישה חוות דעתי רק על סמך אחד אתה צודק. אני מתייחסת לכל הפרופיל כולו, אני מתייחסת אם הפרופיל הזה הוא חלקי, לא חלקי, אם יש לי בעיה ביולוגית פה ובאתר הזה יש לי בעיה ביולוגית ואני לא נותנת עליה שום ממצא חד משמעי...." (ע' 249).
וכן בהמשך:  "אני אומרת שיש לי פרופיל של 11 אתרים. ברובם אני רואה תערובת בין המנוח לחשוד, בחלקם לא, ויש לי הסבר ביולוגי כי אני רואה שה- DNA מפורק . לכן, אני לא נותנת תוצאה חד משמעית, מדובר פה גם בחשוד וגם במנוח, מפני שאת המנוח בחלק מהאתרים אני לא רואה, אבל מכיוון שכן ראיתי את המנוח בקומבינציה עם החשוד ברוב האתרים, אני אומרת לא ניתן לשלול את המנוח, לא נתתי את הוודאות הכי גבוהה אלא ירדתי ברמה, מפני שאני בכל זאת רואה את הקומבינציה. לא בכל האתרים אבל כאן כן...לא, אני אומרת תציג בן אדם שאני אראה לאורך כל הפרופיל, זה לא חכמה להראות בנקודה כזו...בשאר (האתרים) יש קומבינציה מלאה... אין דבר כזה שאתה שולל אפשרות שהמנוח ישנו שם בגלל שבאתר אחד הוא איננו. זה לא קיים דבר כזה. כל הגייד ליין שלנו וכל הנהלים שלנו  לעולם לא נותנים את האפשרות הזאת, זה לא רק שלנו, זה בכל העולם" (ע' 250- 251). כן בע' 263- "במוצגים שראיתי אינני רואה שום אינדיקציה לאדם נוסף".
עוד נשאלה העדה – והבהירה -  בהרחבה, את שיטות הבקרה במעבדה, המבטיחות אמינות ודיוק של ממצאי הבדיקות.
המסקנות בחוות דעת מז"פ
15. בפרק המסקנות בת/8, ציין רפ"ק גרשון, כי נוכח פיזור שברי הזכוכית וכתמי הדם בסלון, החבלות על הגופה, מיקום כתמי הדם באזור מעל פלג גוף עליון של המנוח, וכן בהסתמך על חוות דעת הביולוגית יש להניח, "בסבירות גבוהה", כי התנהל מאבק בסלון במהלכו נפצעו המעורבים, וכי המנוח הוכה במקום בו נמצא ללא רוח חיים. בעדותו ציין רפ"ק גרשון כי נוכח הסימנים המתוארים הוא סבור שהמאבק היה "אלים במיוחד" (סידרת תמונות 63-30), זאת, בלא קשר לסיבת המוות (ע' 45, 90). העד חיווה דעתו כי הפציעות על אמת היד של המנוח, הינן  עדות לניסיון להתגונן, או "שמישהו מחזיק משהו חד", אולם לא נתן לכך ביטוי בת/8 (ע' 88). 
עוד הבהיר כי הוא סבור כי המנוח מת במקום בו הייתה מונחת גופתו בסלון; מסקנה זו מתבססת על ריכוז כתמי התזות דם על חיפוי העץ בסלון ועל דלת המחסן, סמוך לגופת המנוח; כיוון התזות הדם, מלמטה למעלה, והגבהים הנמוכים של התזות וכתמי הדם, המלמדים על כך שהמנוח לא היה במצב של עמידה אלא הוכרע במקום בו נפל, או בשלב בו היה קרוב לרצפה (צילומים 38,37, ע' 47, 96). גם אם קיימת אפשרות כי תחילת המאבק הייתה בעת ישיבה על הספה, נוכח כתמי הדם במקום, הסימנים הכלליים בזירה, הרי שסיום המאבק היה בפינת הסלון בה נמצאה הגופה (ע' 102). העד שלל אפשרות כי עיקר הפגיעה במנוח היה על הספה, שכן במצב זה היו אמורים להימצא על הספה, או סמוך לספה, סימני התזת דם, שניתן לשייכם למנוח. עוד ציין כי אינו סבור כי קיימת אפשרות כי המנוח נפל והתמוטט כשהוא נשען על דלת המחסן, וראשו נחבט על הדלת, ובשל כך נוצרו סימני הדם. מיקום התזות הדם קרוב לרצפה, על אדן החלון, וסימני מריחת הדם על דלת המחסן, מעידים על מאבק שהתחולל במקום זה, והמנוח נחבט והוכרע במקום בו נמצאה גופתו. עוד ציין כי קשה להניח נוכח גובה סימני הדם, כי המנוח עמד לאחר מכן, והמשיך במאבק, ולאחר מכן התמוטט, שכן בנסיבות אלה סביר להניח כי הייתה עדות להימצאות התזות דם נוספות עקב הפגיעה בכלי דם (ע' 96, 98, 100).
העד אינו  מתרשם כי נעשה ניסיון מכוון ל"זהם" את הראיות בזירה, ובכלל זה ניסיון לניגוב דם. אין הוא יודע אם "טבעת" של טיפות דם (המופיעה בצילומים 52-51), נוצרה עקב דריכה על כתמי דם, הגם שזו אפשרות סבירה (ע' 94, 101). לדברי העד, קודם להגעתו לדירה, היו במקום אנשי כיבוי ושוטרים, וכי שניים מבני המשפחה הוכנסו לדירה, אולם לא לתוך הסלון (ע' 95).
רפ"ק גרשון מסר כי מאחר שהנאשם כבר הוצא מהדירה קודם הגעתו למקום, לא התייחס לפציעותיו ב- ת/8, והפניית החוקרים על ידו לביצוע 'בדיקת חיים' לנאשם, הייתה לצורכי חקירה כלליים, ואינה קשורה בממצאי חוות דעת מז"פ (ע' 89).
בדיקת אפשרות היציאה מפתחי הדירה והגג וסימני הימצאות אדם שלישי בזירת העבירה
16. רפ"ק גרשון הבהיר בחקירתו כי נוכח גרסת הנאשם, התבקש לבדוק אפשרות כי אדם כלשהו עשוי היה להימלט מהדירה, קודם הגעת השוטרים. ההגנה טוענת כי ניתן היה לצאת מהבית דרך חלון הסלון או חלון חדר שינה מס' 1, (הסמוך למטבח), זאת בנוסף לאפשרות יציאה דרך פתח הגג של הבית, לאחר יציאה מדלת הכניסה לדירה. ההגנה אינה חולקת על כך כי לא ניתן היה לצאת דרך חלון המטבח (קטן המידות) או חלונות חדרים 2 ו-3, (בהם היו קבועים בריחים פנימיים כמפורט ב- ת/8, צילומים 83-82).
רפ"ק גרשון העיד, כי אדן חלון הסלון  מצוי בגובה של 6.5 מ' מעל פני הקרקע; לא נראו כל סימנים לכך שמישהו קפץ מחלון הסלון, ולא היו כל סימני פגיעה או מעיכה של השיחים מתחת לחלון הסלון, והוא מניח כי נפילה ישירות לקרקע – לא על השיחים - הייתה מביאה לפגיעה ממשית בקופץ (ע' 50, צילום 85);
בחדר 1 הצמוד למטבח, נמצא חלון סגור ותריס סגור, ששלביו היו פתוחים (תצלום 66); גרשון ציין כי לא ערך ניסוי אם ניתן לצאת דרך חלון חדר 1, ולסגור את התריס מאחור, תוך פתיחת השלבים, אולם להערכתו מדובר באפשרות שאינה סבירה, נוכח כך שמדובר בקומה שנייה על עמודים, בגובה של מעל 6 מ'- "זה נשמע לי די הזוי לצאת החלון מקומה שלישית...(שנייה) על עמודים...ורגע לפני הוא יפתח את השלבים ואין לי מושג איך הוא יורד, אני לא ערכתי ניסויים כאלה...נראה לי תמוה שאדם אחרי אירוע כזה יברח דווקא דרך חלון באמצע היום בלב שכונה..."(ע' 75- 76). עוד ציין כי היציאה מחלון זה יכולה להתבצע דרך חצי מרוחב החלון, לאחר הסטת חלון הזכוכית הבנוי משתי כנפיים, הנעות בנפרד על מסילה: "...כשאני רואה שני חלונות סגורים אני לא מתעכב על זה לחשוב אולי... נמלט דרך החלון הזה וסגר את חלון הזכוכית, דאג שהוא יהיה סגור למלוא המהלך שלו, דאג לסגור את התריס עצמו. השאלה שלי למה הוא צריך את זה?...יכול היה לסגור את התריס גם בלי לפתוח את האשנבים (השלבים)..." (ע' 81- 82). על פי בדיקתו לא ניתן להסיט את התריס כששלביו פתוחים, הגם שלא נתן לכך ביטוי בחוות דעתו (ע' 83-82).
העד התבקש להתייחס לצילומים של קיר הבניין, באזור חלון חדר 1 (נ/4), מהם עולה כי לאורך כל הצד החיצוני של הבניין, אליו יוצא חלון חדר 1, נבנו סורגי אבן ("כוורת") המקיפים את חלונות הדירות בצד זה של הבניין. העד ציין כי לא בדק אפשרות יציאה מהחלון וירידה באמצעות סורגי האבן, אולם לא ראה כי אפשרות זו מעשית, לאור האמור.
פתח היציאה לגג הבניין, מצוי בגובה של 294 ס"מ מעל הרצפה. קיימת הסכמה כי ניתן להגיע לגג, ללא סולם, תוך עליה על מעקה המדרגות והישענות על משקוף דלת דירה מתחת לפתח. לדברי העד,  הבחין כי חלקו העליון של משקוף הדלת, מתחת לפתח, היה מכוסה אבק, ולא נראה כל סימן המעיד על מגע בו, וכי לא סביר כי לא ייוותרו במקום סימנים של טביעת נעל. (העד ציין כי לא צילם את המשקוף ושכבת האבק, והוא רואה בכך "תקלה" (ע' 63). העד הופנה לעדותו של אולג טיטרנקו, לפיה עלה על המשקוף לצורך הגעה לגג, קודם לבדיקה שערך העד, וציין כי אינו מוציא מכלל אפשרות כי העלייה לגג התבצעה ללא מגע ישיר על פני המשקוף (ע' 66-65, 70-69). עוד ציין כי בבדיקת הגג על ידו, לא נמצא פתח יציאה נוסף (העד לא נתן לכך ביטוי ברישומיו; לא ערך צילומים של הגג, ולא בדק אם ניתן לרדת מהגג באמצעות "סורגים, חוטים כבלים או עצים" המצויים במקום (ע' 108).
העד אינו סבור כי המנוח סגר את דלת הכניסה לדירה, לאחר שנפצע, שכן, נוכח סימני הפציעה והדימומים, היה צפוי לראות "הרבה דם גם באזור של הדלת" (ע' 100). בהקשר זה ציין כי לא היה כל ממצא מיוחד ראוי לתיעוד ליד דלת הכניסה, וכי אם היו במקום כתמי דם היה דוגם אותם (ע' 101). לדבריו לא התבצעה בדיקה לגילוי טביעות אצבעות על מנעול ה"פרפר" בדלת, שכן הוא לא ראה צורך בעריכת בדיקה זו, נוכח כניסת שוטרים וכבאים לדירה, שנגעו במנעול (ע' 72). בנוסף ציין כי לא בדק טביעות אצבעות על החלונות והתריסים בדירה, שכן לא ראה אפשרות מעשית להימלטות אדם כלשהו דרך פתחים אלה, נוכח כך שהחלונות היו נעולים וסגורים (ע' 73).
עוד ציין רפ"ק גרשון כי לא ראה כל ממצא בדירה שתמך בנוכחות אדם שלישי במקום, זאת גם נוכח תוצאות הבדיקה הביולוגית שנערכה על סמך הממצאים בזירה שהועברו לבדיקת המעבדה. לדברי רפ"ק גרשון לא ראה כל מכנסיים מגואלים מדם על הרצפה – העשויים להיות שייכים לאדם שלישי שהשאירם בזירה - ואינו יכול להתייחס לדוחות השוטרים לוגסי וגנץ בעניין זה (ע' 90, 107-106).
17. ביום 28.6.2008 (שעה 12:50), נערך ניסוי על ידי החוקר חיים דידי (עדותו ע' 43, מיום 13.7.2008), בו השתתפו גם החוקר בני גיגי והשוטרת קטי שפירא. מדוח הניסוי, נ/18, עלה כי החוקרים עמדו מול דלת דירתה של השכנה, מאיה טיטרנקו (דירה 2) בעת שהשוטרת ירדה במדרגות מהקומה השנייה לעבר מקום עמידתם של החוקרים, וצעדיה נשמעו במורד המדרגות. דידי הבהיר כי לא בדקו אם ניתן לשמוע קול צעדים בעת עלייה לקומה השנייה או השלישית (דידי, ע' 54, גיגי, ע' 218-217, קטי שפירא, ע' 39). (לדברי גיגי העלה הניסוי כי לא ניתן היה לשמוע צעדי אדם שיורד כלפי מטה, אולם דבריו מנוגדים לממצאי  דוח הניסוי נ/18, כמתואר, שהוא עצמו נטל בו חלק, ונראה כי העד לא זכר את הדברים בעדותו).
18. על פי מזכר ת/22א, נתפסו על ידי המשטרה ביום 26.6.2006, שלושה מפתחות לדלת הכניסה לדירה, שהוחזקו על ידי שלושת ילדיו של המנוח, העדים מיכאל גויכמן, אירנה לביד, ואלכסנדר גויכמן, המתגוררים באזור ערד. הבת אירנה לביד מסרה בעדותה כי אחד ממפתחות הדירה אבד מספר שנים קודם לכן, והמנוח לא נהג לתת לאדם זר - גם לא למנקה - את מפתח הבית (ע' 19). עוד עלה מעדויות הילדים כי המנוח נהג להחביא סכומים גדולים במטבע זר, בקופסה מוסתרת במחסן הכלים, והבת קיבלה לרשותה כספים במטבע זר שנמצאו בקופסה, בשעות הערב, באותו יום.
חוות הדעת מטעם ההגנה- עדותו של מר סורסקי יהודה
19. עד ההגנה סורסקי יהודה, כיום בעל משרד חקירות, בעברו איש מז"פ של משטרת ישראל, וראש המעבדה הניידת לזירת עבירה דרום, ערך חוות דעת, נ/29, שנערכה על סמך בדיקת חומר החקירה, וביקור שנערך בדירה ובבניין ביום 2.10.2007, לבדיקת אפשרות יציאה מפתחי הדירה, שתועד בצילום וידאו, נ/29 ב.
סורסקי סבור כי שברי הבקבוק על הספה התלת מושבית, הקרובה למקום הימצא הגופה, וכן כתמי דם של המנוח בסמוך לספה (תמונות 48-45 בת/8; כתם הדם על כרית הספה שנשלח למעבדה, לא נבדק), מצביעים על כך שהמנוח ספג את המכה הראשונה בזמן שישב על הספה, ולאחר מכן נפל במקום שבו נמצאה הגופה, ושם נחבל בראשו, או ספג מכות נוספות עד שהוכרע. חוות דעתו של ד"ר זייצב, לפיה חלק מהחבלות שנגרמו למנוח הינן חבלות קהות, תומכת באפשרות כי חלק מהפגיעות במנוח נגרמו עקב נפילה.
בעדותו ציין סורסקי כי אם המנוח היה מוכה באמצעות הבקבוק במקום בו שכב, היו אמורים להימצא שם שברי זכוכית, ונראה שהמנוח הוכה עוד קודם לכן, נוכח הימצאות כתמי הדם על הספה, וסימני טפטוף דם במקום זה. העד נשאל לסיבת היעדרם של סימני התזות דם ליד הספה, וטען כי המכה הראשונה אינה גורמת בהכרח להתזת דם, אלא לקרע לאיבר "ומתחיל לדלוף דם בטפטוף...כשמדובר בבקבוק, קעור, רק המכה השנייה גורמת להתזות". עם זאת אישר כי עוצמת המכה ומהות החפץ הפוגע עלולים לגרום להתזת דם כבר בחבטה הראשונה (ע' 305, 331). סורסקי אינו חולק על חוות דעתו של גרשון כי לנוכח הגובה הנמוך של התזות הדם על הקיר, הרי שהמנוח הוכה והוכרע בפינת הסלון, שם נמצאה הגופה, וכי את רוב רובן של המכות ספג במקום הימצא הגופה (ע' 328). עם זאת הוא סבור, כי אין לשלול אפשרות כי המנוח ספג מכה אחת או שתיים, כתוצאה מנפילה, אם הראש שלו היטלטל מעט, וספג חבטה נוספת (ע' 307). אין הוא יודע אם המנוח נפל או הופל (ע' 343), ואם המכה שהכריעה את המנוח באה עקב נפילה או ממכה ישירה (ע' 308).
העד מתח ביקורת על כך שאין בחוות הדעת התייחסות לזוג מכנסיים מגואלים בדם שהיו בסלון, כעולה מדוחות השוטרים. בנוסף צוין כי אין התייחסות בת/8 לחוות דעתו הרפואית הנוגעת ל'בדיקת חיים', שנערכה לנאשם.
העד סבור כי ניתן לצאת מחלון הסלון "ללא כל  קושי", תוך שימוש בסורגים הקבועים על החלון בקומה הראשונה, כסולם, והשתלשלות מתחתית הסורגים לקרקע. (המרחק בין אדן חלון הסלון לבין הקרקע הוא 6.40 מ'; בין אדן חלון הסלון, לבין החלק העליון של הסורג - 1.6 מ'; בין אדן החלון לבין החלק התחתון של הסורג- 3.4 מ'; בין החלק התחתון של הסורג לקרקע- 3 מ'). לדברי העד לא התייחס בניסוי שערך לממצא בעניין אפשרות סגירת החלון והתריס בסלון, ולפתיחת שלבי התריס, לאחר היציאה מחלון הסלון (ע' 313). לדבריו, אין לו הסבר הגיוני לפתיחת שלבי התריס לאחר היציאה מהחלון: "עוד פעם, קשה לי מאד...אני לא אומר שזה לא קשה. אני לא יודע מה עבר במוחו של אותו אחד אם הוא ירד בכלל משם...זה נשמע לי מאד לא סביר..." (ע' 314). בחקירה חוזרת ציין כי קיימת אפשרות טכנית לתת מבחוץ "מכה" לתריס כדי שייראה פתוח (ע' 341).
באשר לחלון חדר 1, ציין כי לאחר פתיחת כנף החלון, נותר מרווח של  40 ס"מ, ולאחר מכן יש לרדת על קיר ה"כוורת". הוא עצמו לא הסתכן בעריכת ניסוי מעין זה, ואף ציין כי חלק מפתחי ה"כוורת" חסומים, אם כי קיים בכל זאת, מרווח מסוים המאפשר אחיזה בקיר (ע' 316): "אני לא הייתי עושה את זה אבל זה ניתן. טכנית זה ניתן לעשייה" (ע' 294) ו"... צריך להיות גנב או פורץ מיומן..." (ע' 315 ) או "אדם נואש שעד כדי כך נואש שמוכן להסתכן ומוכן לצאת מאחד הפתחים האלה" (ע' 338). "אני לא מוצא בזה היגיון רב" (ע' 294- 295).
העלייה דרך פתח הגג,  אמורה להותיר טביעת נעל, לאחר דריכה על משקוף הדלת. מהגג ניתן לרדת בשתי צורות: על צידו החיצוני של הבניין (איזור קיר ה"כוורות"), או באמצעות עץ "אקליפטוס ענק", המצוי במרחק של כמטר מהבניין. עם זאת הסכים כי מדובר באפשרות מסוכנת ביותר, ויש צורך לקפוץ מהגג לעבר העץ – תוך אחיזה בד בבד, בענפי העץ העבים יותר. לדבריו לא התייחס לאפשרות כי קפיצה או ירידה מול חלונות בתים, בצהרי יום, תהיה גלויה לעינם של הדיירים ועוברי אורח (ע' 323).
עוד מסר העד כי במהלך הניסוי שערך נשמעו היטב צעדי אדם שעלה במדרגות לקומה השלישית (ע' 317). לדבריו לא ציין זאת בדוח שערך, אולם הדברים נשמעים בסרט הוידאו, והוא לא ייחס לכך כל חשיבות, "לא היה חלק מהותי מחוות הדעת שלי...." (ע' 318).
סורסקי מבקר את אי אזכור הבדיקות שנעשו במסגרת ת/8, לעניין אפשרות יציאה מפתחי הדירה, כמתואר בעדותו של רפ"ק גרשון. בנוסף נטען על ידו, כי היה מקום לבדוק טביעות אצבעות או בדיקת סיבים לצרכי השוואה, לצורך שלילת אפשרות הימלטות דרך החלונות. לדבריו, אינו יודע אם ניתן היה להוריד מעתקי טביעת אצבע מהדלת, והדבר תלוי במשטח, ואף ציין כי לא ברור לו אם הבדיקות היו מועילות בסופו של דבר.
 
בדיקת הנאשם על ידי ד"ר ריקרדו נחמן
20. ד"ר נחמן, רופא משפטי במרכז לרפואה משפטית באבו כביר, בדק את הנאשם  ("בדיקת חיים") ביום 28.6.2006, בבית החולים סורוקה, בעקבות פניית המשטרה, ובהסכמת הנאשם. בחוות דעתו של ד"ר נחמן, ת/51 (תצלומי הנאשם בעת הבדיקה מצורפים לחוות הדעת), צוין כי הנאשם הסכים לבדיקה ולשאלות הרופא, מבין את המיוחס לו, וכי הוא "בדרך כלל בריא למעט סיבת אשפוזו".
בבדיקת הנאשם נתגלו "פצעי שפשוף ושריטה בפנים": פצע שפשוף על מצחו של הנאשם, מימין; 2 פצעים נקודתיים על המצח משמאל; באזור שבין הגבות, בגב האף משמאל, באזור העול משמאל, ובאזור הקדמי של הרקה השמאלית נמצאו 7 פצעי שפשוף קטנים; בחלק העליון של הפנים, מימין, נמצא "צבר של פצעי שפשוף זעירים... ומתחתיו פצע שריטה אופקי..."; בנחיר הימני, בחיבור עם השפה, נמצא פצע מכוסה גלד, בגודל 0.3-0.2 ס"מ.
נרשם מפי הנאשם בת/51, ש"קיבל מכה עם המישור הזרתי של כף היד...של גבר בשם מישה, אשר גובהו כ- 2 מ' ורזה, שבעקבות חבלה זו איבד כמעט את הכרתו, ולא ידע איפה הוא נמצא".
בנוסף נתגלו פצעי שפשוף ושריטה בגפיים העליונות ופצעי חתך באצבעות כף יד שמאל. 
באמה הימנית, "במישור הזרתי, שליש עליון" נמצא פצע שפשוף; "החשוד טוען שאינו יודע על מה מדובר"; במרפק השמאלי, נמצא "צבר של לפחות 15 פצעים זעירים מאד...ופצע שריטה באורך כ- 3 ס"מ...מכוסה גלד..." "החשוד אינו זוכר במה מדובר";
בגב האגודל השמאלי, נמצאו 2 פצעים עם שפות חדות יחסית, אחד אופקי באורך 1.3 ס"מ, והאחר אנכי מטה, באורך של 1.1 ס"מ; בגב הגליל המקורב של האצבע ה- 2 בכף היד השמאלית, נמצא פצע קווי, קשתי עם הקמירות מופנית כלפי מטה, כאשר במקביל פצע צמוד, דומה, מכוסה בדם יבש. "לאחר קירוב האגודל לאצבע השנייה, הפצעים יחד יוצרים קשת עם קמירות מופנית מטה, ומעט החוצה";
בגב כף היד השמאלית, בין אצבע 4 לאצבע  3, נמצאים פצעים זעירים מאוד.
"החשוד טוען שברגע שפתח את עיניו ראה את  הממצאים האלה שתוארו לעיל ולא יודע כיצד הם נגרמו".
בנוסף, מתחת לכל ברך נמצא פצע שפשוף עגלגל דומה בגודלו, בגוון חום אדמדם "בשלבי ריפוי מתקדמים".
מסקנותיו של המומחה הינן כי "מעט הנזקים בגפיים התחתונים והפצע הקווי בלחי הימנית, הם ישנים ביחס למועד האירוע, ושאר הנזקים מתאימים להיגרם במועד שדווח (יומיים טרם בדיקתי)". (בעדותו מסר כי הפצעים בברכיים יכולים "להתיישב עם החלקה על הברכיים...על שטח שהוא גורם לחיכוך, זה ממצא מאוד טריוויאלי" (ע' 311). בחקירתו הנגדית לא שלל אפשרות כי הפצעים בברכיים, נגרמו באירוע, זאת, אם מדובר בנזק מאד שטחי המתרפא מהר יותר משאר הפצעים (ע' 364).
"רוב הנזקים נגרמו מחבלות קהות (העד הבהיר בעדותו כי מדובר בחבלה הנגרמת מחפץ שהוא "לא חותך ולא דוקר", 307), ומיעוטם, כגון באצבעות כף יד שמאל, מצח משמאל, ומרפק שמאל מחבלה חדה (שימוש בחפץ שיש לו צד אחד לפחות חותך ו/או דוקר, ע' 307), וייתכן משברי זכוכית." עוד חיווה דעתו כי אינו סבור - "שצידה של כף יד אנושית, יגרום לכל הממצאים שתוארו ותועדו אצל החשוד. לסיכום: ממצאי בדיקתי שוללים את עיקרי גרסת החשוד".
21. בעדותו ציין ד"ר נחמן, כי ממצאי חוות הדעת התבססו על דברי הנאשם בפניו. עוד ציין כי לא עיין בתיקו הרפואי של הנאשם, אולם ידע שהנאשם היה מאושפז על רקע אירוע לב, וכי לא היה לכך נפקות לבדיקה שערך. הנאשם ידע כי הוא חשוד בגרימת המוות (ע' 317), ובעת בדיקתו הגיב בצורה עניינית (322). העד אישר כי לאחר אירוע לב ייתכן שיקרו תופעות של איבוד הכרה, חולשה, טשטוש, עייפות, ערפול חושים, ולעיתים קושי בהליכה. עם זאת ציין כי תופעות הלוואי משתנות מאדם לאדם.
הנאשם ייחס את החבלות בפנים לחבטת היד, ואילו לגבי שאר הממצאים, בגפיים העליונות, טען כי אינו יודע מה אירע (ע' 333). לדברי העד מכת יד או נפילה, עשויות לגרום לחבלה קהה, ובדרך כלל לפצעי שפשוף, שהינו חיכוך בין העור לבין החפץ הקהה. לדבריו שלל בפרק המסקנות את גרסת הנאשם לעניין החבטה שקיבל:  "בעצם העובדה שיש לו חבלות מרובות בפנים ואני שואל אותו איך נגרמו והוא אומר לי בגלל חבטה עם יד בחלק הזוויתי ("המשך הזרת לכיוון שורש כף היד", ע' 328), אז כן. אני שולל, כן..." (ע' 326) "מכה אחת לא תגרום לכל הנזקים".  העד ציין בחקירה הנגדית כי "השפשופים באזורים השקועים נגרמו- חלק מהתקוטטות. אני לא יודע...זה יכול להיות מכת אגרוף או שימוש בדברים אחרים..." (ע' 363). עוד אישר, כי הפצע במרכז המצח (תמונה 1) יכול להתיישב עם מכה באמצעות בקבוק זכוכית (ע' 365).
העד הבהיר כי הפצעים בכף היד מתיישבים עם פציעה מעצם חותך כמו "שברי זכוכית, שברי בקבוק". קביעה זו מתבססת גם על ממצאי החקירה (ע' 307). סימני החבלה שנתגלו על הנאשם מהווים "סימני התקוטטות, סימני הגנה. סימנים של מאבק...קודם כל, יש נזקים בידיים, שהם אזורים שהם בדרך כלל סימני הגנה או סימני מאבק, סימני התקוטטות וגם סימנים בפנים. חבלות" (310-309). לדבריו היה מעלה אפשרות זו בלא קשר לנסיבות האירוע.
העד נשאל אם ניתן היה ליתן הסבר לפציעות עקב נפילה על שברי זכוכיות, והשיב תחילה, כי אינו יכול לענות על כך שכן לא הוצג בפניו "מנגנון גרימת הנזקים" (ע' 331), וביכולתו להתייחס – כפי שעשה בחוות הדעת – רק לגרסה שהציג לו הנאשם, וגרסה חדשה מחייבת מתן חוות נפרדת (ע' 340). עם זאת, בהמשך חקירתו, העיד כי הנחה זו אינה סבירה: "...זה חשוב להבין שבן אדם שנופל נופל מאובדן חושים אז הוא נופל עם כל הכובד שלו על משהו, הייתי מצפה למצוא נזקים הרבה יותר בולטים כאשר מדובר בנפילה". (ע' 363).
עוד חיווה דעתו כי צורת הפציעה המתוארת באגודל ובאצבע השנייה של יד שמאל, "די טיפוסי(ת) לצורת הבקבוק מזכוכית שנכנס לתוך העור. זה לא מנפילה, אלא... שמישהו מושיט את היד ומנסה להתגונן כנגד הגוף החותך, שזה שברי הזכוכית, וכי זה מתאים לפצע הגנה, זה התקוטטות, זה מאבק". (ע' 335- 336). העד שלל אפשרות כי החתכים בגב  היד נגרמו תוך כדי התרוממות מהרצפה, "...כשאתה נופל גם אתה רוצה לקום אתה נעזר בכפות ידיים ולא בגב כפות הידיים...הקופים הם נעזרים בחלק הגבי של כפות הידיים כדי להתרומם" (ע' 337).
לדבריו אין גם סבירות בתזה שהוצגה על ידי ההגנה כי ידו של הנאשם הוטחה לאחור בעת שנפל, ונחתכה משברי זכוכית: "קודם כל, הייתי מצפה לראות נזק הרבה יותר גדול, אפילו צורה של לשונית של עור. ואולי אני צריך לדמיין את זה, אבל יכול להיות שהצורה היא היתה צריכה להיות הפוכה. זאת אומרת, הקמירות מעלה ולא מטה. מבחינה אנטומית... (ע' 337),  ובהמשך: "להערכתי הכי סביר או הכי מתיישב זה שחבלה כזו תיגרם כאשר החשוד מושיט את היד ויש כנגדו חפץ שהוא חד בצורה דומה לשברי זכוכית, לבקבוק שבור שעבר דרך העור. זה הדבר הכי סביר...אני לא יכול לחשוב כרגע על משהו אחר..." (ע' 345). ובתשובה לאפשרות לפיה "... בזמן שהוא...עם הכרה או בלי הכרה, היד שלו זזה בזווית מסוימת עם גב כף היד, נמרחה על הספה שהייתה שם זכוכית, נמרחה על הרצפה, הרים אותה..." השיב, "זה יותר מדי היפותזות בחלקים... איך הוא נפל, על מה הוא נפל, מה גודל שברי הזכוכית. אלה דברים שאני לא יכול להתמודד עם זה, בלי לעשות את זה בצורה מדעית...זה לא נראה לי, זה לא סביר לי" (ע' 355). לדבריו, אם היה הנאשם נופל לאחור, על משטח זרוע זכוכיות, והיד הייתה נשמטת, היה מצפה לראות פצעי שפשוף או דימום תת עורי. אין הוא מקבל גם את ההנחה לפיה הנאשם נפל, איבד הכרה, "והתגלגל עם הפנים שלו" – "לא, אם הוא התגלגל הייתי מצפה למצוא נזקים במקומות אחרים בראש..." (ע' 357), "... אני הייתי מצפה שיופיעו נזקים בכל האזורים, מישהו שנופל על הרצפה, שיופיעו נזקים בכל האזורים הבולטים... כמו למשל החלק של הגבה, זה אני לא מקבל... אין דבר כזה שבאזור X יהיו נזקים ובאזור Y לא יהיו נזקים..." (ע' 359- 360).
מצבו הרפואי של המנוח - כללי
22. ממסמכים רפואיים מתיקו הרפואי של המנוח בקופת חולים והביטוח הלאומי שהוגשו על ידי ההגנה (נ/14, נ/16, נ/17), עולה כי המנוח קיבל טיפול תרופתי למחלות של יתר לחץ דם, אסטמה ויתר כולסטרול. הוא התלונן על בעיות אורטופדיות ואבנים בכליות. בשנת 2001 אושרה למנוח בביטוח הלאומי קצבת נכות  (75%) על רקע מחלת אסטמה, לחץ דם, ובעיות אורטופדיות. המנוח ציין בפנייתו לביטוח הלאומי (בשנת 1995), כי הוא סובל ממחלת אסטמה 25 שנים. בעבר עבד כאיש תחזוקה, וטען כי בעיותיו הרפואיות מונעות ממנו אפשרות להשתכר (נ/17). על פי רישום מיום 17.2.2002, עולה כי הוכר כזכאי לטיפול סיעודי, וכי הוא  "מרותק לבית".
על פי רישומי קופת חולים, פנה המנוח מספר פעמים לקבלת טיפול בבית חולים על רקע תלונות של קוצר נשימה, וקיבל מעת לעת, טיפול בסטרואידים, וכן טיפול קבוע במשאפים (ונטולין ואח'). על פי רישום מיום 18.5.2001, העלה "על דעת עצמו", מינון של תרופת פרדניזון (סטרואידים), מ- 10 מ"ג ל- 40 מ"ג. עוד עלה כי בתקופה זו סירב להמלצת רופא לפנות לבית חולים. האזכור האחרון המופיע ברישומים, בדבר הפנייה לבית חולים על רקע בעיות נשימה, הינו מחודש יוני 2004, ואף ניתנה למנוח, ביום 3.6.2004 הפנייה "פתוחה" לבית החולים אם מצבו יחמיר. ברישום מיום 4.4.2005 צוין כי המנוח ביקש להחזיר מחולל חמצן בו לא השתמש מזה  6 חודשים (נ/16).
ילדי המנוח מאשרים כי המנוח סבל ממחלות שונות, ונזקק לטיפול תרופתי. הבן, מיכאל גויכמן, העיד כי אביו סבל מבעיות אסטמה אולם בשנים האחרונות לא נזקק לאשפוז (ע' 13). גם הבת, אירנה לביד מציינת כי המנוח לא סבל מאסטמה בשנים האחרונות, לאחר שהחל להשתמש ב"תרופה חדשה". יצוין כי על פי עדויות ילדי המנוח, המנוח היה פעיל, ועסק בתיווך דירות ובחלפנות כספים, מזה כעשר שנים. מספר שנים לפני פטירתו, הוכה המנוח במהלך ניסיון שוד. לדברי הבת אירנה לביד, שימש אביה כגורם מפשר בסכסוכים בין חלפני כספים ולקוחות. המנוח שיתף אותה בענייניו, וסיפר לה יום קודם לאירוע בו מצא מותו, כי עתידה להתבצע עסקה גדולה של החלפת מטבע זר עם אישה כלשהי, אולם היא לא ידעה פרטים נוספים בעניין זה.
חוות הדעת הפתולוגית - ת/32
23. על פי חוות דעת הפתולוגית שנערכה ביום 23.7.2006, על ידי הרופא המשפטי, ד"ר קונסטנטין זייצב, מהמכון לרפואה משפטית בבית חולים אסף הרופא, נמצאו על גופת המנוח, בראש, בצוואר, בגו, ובגפיים העליונות, פצעי חתך ושריטה שנגרמו באמצעות חפץ מושחז כגון להב של סכין, או שברי זכוכית, וכן פצעי קרע, פצעי שפשוף ודימומים תת עוריים, שנגרמו מחבלות קהות ישרות (מכות) או בלתי ישירות (נפילות). במסקנות חוות הדעת צוין כי פצעי החתך והשריטה בגפיים העליונים יכולים להתיישב עם "פצעי הגנה". בגדי המנוח היו ספוגים בנוזל דמי. שניים מכפתורי החולצה חסרים, והיו בה מספר קרעים.
בבדיקה היסטולוגית נמצאה בלב- לייפת, דפנות עורקים קטנים מעובות מאד. מוקדים קטנים של רקמת שומן בין סיבי השריר. בריאות נמצאה בצקת, מוקדי תמט ומוקדי נפחת כרונית.
על סמך ממצאי נתיחת גופת המנוח ביום 27.6.2006, נקבע כי מותו של המנוח נגרם עקב כישלון לב חריף, בעקבות טרשת קשה בעורקים הכליליים של הלב, עם לב מוגדל, ועם מוקדי לייפת בשריר הלב. מסקנת ד"ר זייצב הינה כי סביר להניח, שהתרגשות (דחק) כתוצאה מהחבלות החישה את המוות במנגנון של "הלם אמוציונאלי" על רקע מחלת לב כרונית, ולפיכך קיים קשר בין הנזקים החבלתיים לבין המוות.
יצוין כי נערכה גם בדיקה טוקסילוגית על ידי ד"ר אשר גופר, (נ/11, מסמך "בדיקות טוקסיקולוגיות", נ/13).
לדברי העד לא מצא כל סיבה לאירוע המוות, לבד מכשל לב. העד הסביר כי במהלך הנתיחה הוא בודק כל איבר ואיבר, ומאתר שינויים חבלתיים או חולניים. בנתיחה נמצאו עדות למחלת לב קשה: טרשת המגבילה את הובלת הדם לשריר הלב, היווצרות רקמת חיבור בשריר הלב עקב חוסר חמצן מספק (לייפת), ושריר לב מוגדל. ד"ר זייצב אישר כי נוכח ממצאים אלה בדבר מחלת הלב עלול היה המנוח למות בכל עת בנסיבות טבעיות, וכי אם אדם היה מגיע לנתיחה בנתונים אלה, בלי לדעת מה הנסיבות – ובלא שקדם למוות אירוע אלים - היה קובע שהמוות נגרם מכשל לב. עוד אישר, כי מאידך, קיימת אפשרות כי  בנסיבות רגילות, המנוח עשוי היה לחיות עוד שנים חרף מחלת הלב.
ד"ר זייצב הסביר כי מנגנון הלם אמוציונאלי נוצר בעקבות אירוע אמוציונאלי הגורם להפרשת חומרים פעילים המשפיעים על שריר הלב, התכווצויות של כלי דם ועורקי הלב, והפרעות בזרימת הדם היוצרות כשל לבבי, "זה הטריגר להתפתחות כשל חריף של הלב. זה נותן טריגר להתכווצות של עורקים ולהופעת כשל חריף של הלב". בעת קיומה של מחלה כרונית של הלב, מחיש השוק האמוציונאלי את הכשל הלבבי (ע'141). עוד הבהיר כי בצקת הריאות הינה אחד הסימנים להיווצרות כשל חריף של הלב (ע' 52).
העד מציין כי לא מצא ממצאים מורפולוגיים למחלת ריאות, ויש לשלול כל קשר בין המוות למחלת ריאות. אם המנוח היה חולה בדלקת ריאות, או בברונכיטיס, סביר היה שימצאו סימנים לכך בדפנות הסמפונות, המעידים על דלקת כרונית, וכאלה לא נמצאו (ע'62,61). עוד הבהיר כי ב- 99 אחוז מהנתיחות מוצאים סימני נפחת בריאות, ואין בכך בהכרח, עדות למחלת ריאות. העד אישר כי תופעות של מחלת האסטמה עשויות להיות פונקציונאליות, ללא ביטוי אנטומי, וכי קוצר הנשימה, אם סבל ממנו המנוח, היה עשוי לקרות גם עקב היצרות העורקים. בהעדר סימנים למחלות אחרות - אם על פי ההיסטוריה הרפואית סבל המנוח רק מהתקפי אסטמה- ניתן היה אולי, לשער שסיבת המוות היא התקף אסטמתי, ואולם נוכח מחלת העורקים הקשה, הלב המוגדל, ועליית הכולסטרול, אין מקום לקבוע כי קיים קשר בין מחלת אסטמה לאירוע המוות (ע' 123- 124, 139). העד אישר כי לב מוגדל מאוד, של יותר מ - 500 גרם, עלול להצביע לבדו על סיבת המוות, אולם במקרה זה הלב היה בגודל פחות מכך, ומוקדי הלייפת היו קטנים. עוד אישר שגם "הלם תת מוחי" יכול לגרום לכשל לב, עקב נפח דם מאוד נמוך, וכי גם אנמיה, ופעילות גופנית יכולים לגרום לכשל לב. עוד שלל אפשרות כי מה שהחיש את המוות היה יתר לחץ דם, שכן במצב זה היה מצפה לגלות דימום מוחי, והוא מתבסס על ספרות רפואית בנושא זה (שלא הוצגה, ע' 140, 144, 153).
לשאלה אם קיימת אפשרות כי הכשל נגרם ממחלת לב והוחש עקב מחלת ריאות ממנה סבל המנוח, (ע'144), משיב העד: "...האבחנה (נעשית) לפי הסבירות שאתה מוצא דברים בנתיחה. אני מצאתי בנתיחה חבלות רבות... מצאתי טרשת קשה בעורקים הכליליים של הלב, מצאתי לב מוגדל מוקדי עייפת... ורקמת שומן... זה הכל לב חולה, טרשת קשה... מחלה כרונית של הלב, קשה. והיה... אירוע אמוציונאלי, הבן אדם קיבל חבלות... על סמך זה אני קבעתי מה שקבעתי... עכשיו אתה מגיש לי כל מיני תזות מוזרות. אנחנו יכולים לשבת עד מחר ולחבר כל מיני חלקים, אבל אנחנו מתעלמים מדברים בולטים" (ע' 145). "אני עוד פעם חוזר, אני לא מצאתי שום הוכחה מורפולוגית למחלות... אני לא שולל שהוא סבל מאיזה שהן מחלות, אבל אני בנתיחה לא מצאתי שום הוכחה מורפולוגית למחלות אחרות. ובעקבות זה אני לא יכול להתייחס לכל מיני תזות" (ע' 146).
העד אישר כי הלם אמוציונאלי יכול לגרום למוות גם לאדם "בריא לגמרי", וכי התוצאה של אותו שוק אמוציונאלי תהיה דומה: "התכווצות של עורק...של הלב וגורם להפרעת קצב ולמוות" (ע' 40). שוק אמוציונאלי יכול להיגרם גם במצבי התרגשות שונים, ובכללם, ויכוחים, קטטות, פעילות מינית, מתח וכד' (ע' 156- 158). העד אישר בחקירתו, כי החבלות שספג המנוח לא היו קטלניות כשלעצמן, לא הן שגרמו ישירות למוות, וכי איבוד הדם לא היה מאסיבי, באופן שהיה יכול לגרום למוות (ע' 47). חבלה עלולה לגרום ישירות לפגיעה קטלנית, עקב שינויים חבלתיים פנימיים, ואולם לדברי העד תועדו עשרות מקרים – כמו בעניינו של המנוח - בהם נגרם מוות פתאומי בשל כשל של הלב, בעקבות גרימת חבלות חיצוניות, או ויכוח (ע' 49). העד סבור כי בנסיבות מקרה זה היו לחבלות השפעה מכרעת: "...החבלות מאוד מאוד בולטות. כל הגוף... היה מכוסה בחבלות...אם אני הייתי רואה את הגופה הייתי חושב שהוא מת מחבלות." (ע' 162), "זה מה שבולט, וזה מה שסביר. זה מה שאני יכול להגיד לך" (ע' 170). וכן, "הוא קיבל המון חבלות, הרבה חבלות...פצעים וחתכים...וזה מה שהחיש...וזה תחילת ההתפתחות של שוק אמוציונאלי ומוות" (ע' 71). העד לא שלל אפשרות כי הלם אמוציונאלי עשוי היה להיגרם עקב מאבק הדדי (ע' 164), ואולם ציין כי לא ניתן להשוות בין חומרת הפציעות שנגרמו למנוח לבין אלו של הנאשם (ע' 169). הוא חיווה דעתו כי אם פרץ ויכוח מילולי שבגינו נכנס המנוח למצב של שוק אמוציונאלי, ובעקבותיו קיבל התקף לב, הרי שלא סביר כי המנוח ספג חבלות לאחר שכבר לקה בליבו. לפיכך הוא סבור כי לויכוח המילולי לא הייתה השפעה ממשית על מצבו של המנוח, אלא רק לחבלות שספג (ע' 165).
העד מבהיר בנוסף, כי היה קובע בצורה פסקנית שהחבלות החישו את המוות - בלי לנקוט במונח "סביר להניח" - אם היה מוצא בבדיקות מיקרוסקופיות שינויים ראשוניים להיפוקסיה בשריר הלב.  הובהר על ידו כי במקרה של התרחשות אוטם בלב, המביא לנמק בשריר הלב, נראים השינויים לאחר חלוף ארבע שעות בין האירוע למוות, אולם מאחר שחלף במקרה זה זמן קצר מאד עד התרחשות המוות, לא ניתן היה למצוא בנתיחה עדות לשינויים אלה (ע' 51-50, 92). גם במצב של הלם אמוציונאלי ניתן לגלות סימנים קודמים, מוקדמים לאוטם שריר הלב, בחלוף שעה או שעתיים בין האירוע למוות, אולם גם אלה לא נמצאו בשל הזמן הקצר שחלף. הוא קבע אפוא, את הסיבה להחשת המוות, מתוך נסיבות האירוע: "...זה אני קבעתי על סמך נסיבות... האירוע וזה מקובל בכל העולם" (ע' 147), ומשום שלא נמצאה בנתיחה כל סיבה אחרת לאירוע המוות (ע' 149).
העד ציין כי לבקשת המשטרה – במסגרת הליכי המעצר – (בעניין זה, פנייתו של החוקר בן עמי, נ/12) הוציא מסמך סיכום נתונים ראשוניים  של הנתיחה, וציין בו כי "קרוב לוודאי" שהמוות אירע עקב כשלון לב חריף. העד הבהיר לשאלת הסנגור, כי בשלב זה לא קבע קביעה נחרצת, שכן המתין לתוצאות הבדיקות ההיסטולוגית והטוקסיקולוגית (ע' 77). עוד נחקר לגבי מזכר שערך החוקר דידי (נ/10) שבו ציין החוקר כי בשיחת טלפון שנערכה עם העד ביום 28.6.2006 נאמר לו כי החבלות שנגרמו למנוח "היו יכולים להחיש את המוות", הגם שלא גרמו את המוות. העד ציין כי אינו זוכר כלל את השיחה שהתקיימה, אולם אמר כי כוונתו הייתה כי "סביר להניח" כך.
לדברי העד לא נמצא כל ביטוי בבדיקות הטוקסיקולוגיות, לבעיה של הרעלת תרופות או חוסר בתרופות, ובנוזלי הגופה לא נמצא שום עדות להימצאות חומר כימי, ויש מקום לשלול אפשרות כי המנוח נפטר בשל נטילת תרופות, או עקב הרעלת תרופות וכי הדבר היה מתגלה בבדיקה הטוקסיקולוגית (ע' 62, 64, 86). לדבריו המתין עם תוצאות הנתיחה עד קבלת ממצאי הבדיקות הטוקסיקולוגית וההיסטולוגית (ע' 66). על פי נ/13 נבדק אם נמצאו בגופה אופיאטים, אלכוהול, מתאדון, או קוקאין, וד"ר זייצב הסביר כי כמות אלכוהול או צריכת סמים, יכולה להשפיע על תהליך של מחלה כרונית של הלב (ע' 75), וכי מהות החומרים שנבדקה נקבעת על פי סטנדרט בדיקה מקובל (ע' 81). אם מתעורר חשד, שלא התעורר במקרה זה, לשימוש בחומרים נוספים, מרחיבים את הבדיקה. ד"ר זייצב אף ציין מספר פעמים, כי קיימת אפשרות גם כיום, לערוך בדיקות נוספות, אם תתעורר דרישה לכך (ע' 87, 88).
עוד ציין ד"ר זייצב כי לטיפול תרופתי קודם אין חשיבות לצורכי חוות דעת פתולוגית, אם כי לא שלל אפשרות כי במקרים מסוימים עשויה להיות לכך חשיבות (ע' 60). בקשר להליכי פירוק תרופות נגד לחץ דם, או שימוש בסטרואידים, כעולה מתיקו הרפואי של המנוח, ואפשרות גילויין בדם - ציין ד"ר זייצב כי אין לו מומחיות בעניין, והפנה את הסנגור בעניין זה למומחה, ד"ר גופר (ע' 82, 83, 85).
לדברי העד, קיבל את תיקו הרפואי של המנוח לידיו, לאחר ביצוע הנתיחה, והוא לא ראה צורך לעיין בתיק לפני הנתיחה. התיק הרפואי נדרש על פי נסיבות האירוע, על פי שיקול דעת של הרופא המשפטי – כמו במקרה בו בוצעו ניתוחים קודמים עובר לנתיחה (ע' 60). במקום אחר בעדותו ציין כי אינו זוכר אם עיין בתיק לפני כתיבת חוות הדעת, וכי לא ראה חשיבות בתיעוד הרפואי הקודם לצורך הסקת מסקנותיו, ולא היה משנה את חוות דעתו, בין אם עיין בתיק ובין אם לאו (ע' 96- 99, 105-104). עוד הסביר כי ביקש לראות את התיק הרפואי, בשל מציאת הטרשת הקשה, כדי לברר אם המנוח אושפז בעבר בבית החולים, שכן התעניין במקרה, כרופא, וכי מהתיק עלה כי המנוח לא התלונן בעבר על בעיות לב, למעט תלונות כלליות על כאבים בחזה, וכי בשנת 2003 התלונן לראשונה על יתר לחץ דם, בנוסף לעלייה ברמת הכולסטרול (ע' 177). לדברי העד ראה בתיקו הרפואי של המנוח התייחסות למחלות ברונכיט ואסטמה, שהייתה מטופלת בתרופות לאורך זמן (ע' 114- 116, וכן ע' 120- 122, 126-125).
לדברי העד לא כלל בחוות דעתו, פרק של 'נתונים רפואיים', המתייחס להיסטוריה הרפואית של המנוח, וציין כי יש לעשות זאת רק במקרים ייחודיים, או לאחר שהייה בבית חולים מעל 24 שעות, קודם הנתיחה (ההגנה הציגה לעד מקרה אחר בו נכלל בחוות דעתו של העד, פרק 'נתונים רפואיים', על אף שבאותו מקרה, שהה אדם פחות מיממה בבית חולים. לדברי ד"ר זייצב קיימת משמעות ייחודית באותו מקרה, השונה מעניינו של המנוח, ע' 107- 109). 
חוות הדעת הפתולוגית מטעם ההגנה, נ/30
24. חוות הדעת נערכה על ידי הרופא המשפטי, ד"ר חן קוגל. בפני ד"ר קוגל עמדו הממצאים שנקבעו על ידי ד"ר זייצב וד"ר נחמן, וביום 9.9.2009 ערך בדיקה עצמאית של התכשירים ההיסטולוגיים שניטלו מגופת המנוח (מהלב, עורק כלילי, ריאות, מוח, כבד, כליות).
ד"ר קוגל אינו חולק  בחוות דעתו על כך שהמנוח סבל ממחלת לב על רקע חסימת עורקים טרשתית ולחץ דם מוגבר. מדובר בתהליך כרוני וממושך, ואולם על פי חוות דעתו, יש לברר מהו המאורע החריף, העכשווי, שגרם להתדרדרות ולהחמרה הפתאומית במצבו של המנוח עד כדי מותו; ד"ר קוגל מסכים כי לא ניתן היה לבסס אירוע של אוטם בשריר הלב, נוכח העובדה כי המנוח נפטר תוך זמן קצר. על פי חוות הדעת, סיבת המוות שצויינה על ידי ד"ר זייצב אפשרית, אולם נוכח היעדר סימנים מורפולוגיים, "היא נקבעה על פי הסתברות או שכיחות, ולא הוכחה במידה הנדרשת מהבחינה הרפואית". ד"ר קוגל מציין נוכח כך, כי הלב המוגדל יכול היה לגרום למוות פתאומי, עקב הפרעה בפעילות החשמלית של הלב. לב מוגדל הוא תוצאה של יתר לחץ דם, והוא גורם מוכר להתרחשות מוות פתאומי, על פי הספרות הרפואית. לב מוגדל, היסטוריה רפואית של יתר לחץ דם ובצקת ריאות, הם מרכיבים לקביעת אבחנה של מוות כתוצאה מכשל לב, בשל יתר לחץ דם. ד"ר קוגל מסכים עם קביעתו של ד"ר זייצב כי יתר לחץ דם יכול לגרום לדימום במוח ולמוות, וכי במקרה של עליה בלחץ הדם עלול להיגרם קרע בכלי דם במוח, עם דימום, אך סבור כי מוות בשל יתר לחץ דם אינו כרוך בהכרח בהופעת דימום במוח. עוד ציין כי בדק בספרות הרפואית, ולא מצא בסיס לטענת ד"ר זייצב בעניין זה.
ד"ר קוגל מסכים עם הקביעה כי בבדיקה "לא נראו סימנים מובהקים של אסטמה" (ובכללם, עיבוי דפנות סימפונות, פקקי ריר, והסננת תאים). עם זאת נמצאו לדעתו, סימנים למחלת ריאות חסימתית כרונית (נפחת בנאדיות הריאה), וכי קיים דמיון בין הממצאים הקליניים המתגלים במחלת אסטמה לבין אלה המתגלים עקב מחלת ריאות חסימתית על רקע אחר: "מחלת ריאות חסימתית כרונית ואסטמה הן שתי ישויות דומות קלינית...אצל הרופאים המונחים אסטמה ומחלת ריאות כרונית לעיתים משמשים בעירבוביה ופעמים רבות מוות המיוחס לאסטמה מתגלה שנגרם בשל מחלת ריאות חסימתית כרונית" (ע' 9 לחוות הדעת). קיומה של מחלת ריאות, עולה גם מהתיק הרפואי של המנוח.
מחלת אסטמה יכולה לגרום למוות פתאומי וכך גם מחלות ריאות כרונית, ולא יימצאו ממצאים סימנים חריפים מיוחדים, פרט אולי לסימנים המורפולוגיים, המעידים על המחלה הכרונית. היעדר סימנים בנתיחה לא מעיד כי המוות לא נגרם ממחלת ריאות: "מוות פתאומי מאסטמה אינו קשור לחסימה של דרכי אוויר. תהליך כזה לוקח זמן וסימניו ברורים בנתיחה. לעיתים קרובות המוות הוא מהיר מאד, ואז המנגנון בו האסטמה גורמת למוות הוא כנראה בשל הפרעות קצב לב. חולי אסטמה יכולים למות באופן פתאומי מבלי לחוות כלל התקף אסטמה. מנגנון של מוות כזה לא לגמרי ברור, אך הניסיון מלמד שזה אינו נדיר..." עוד ציין כי "המוות המהיר מאסטמה "יוחס לעיתים קרובות לשימוש במשאף", וכי הוא מתבסס בעניין זה, על מחקר שנערך בבריטניה לפני כ- 25 שנה, כאשר הייתה עלייה ניכרת במקרי המוות אצל חולי אסטמה, נוכח השפעת החומר האדרנרגי במשאפים על קצב הלב, והעלאת סף הרגישות להפרעות קצב. המנוח השתמש בוונטולין המכיל "חומר אדרנרגי חזק" וכן במשאף "סרטייד", ואלה  מסוגלים לגרום לעלייה בקצב הלב, שינויים בא.ק.ג והפרעות קצב. 
ד"ר קוגל ציין בנוסף כי במקרה של קיום מחלות ריאה ולב, ההכרעה לסיבת המוות קשה, ויש להיעזר בהיסטוריה הרפואית ובממצאים בזירה. "אם בזירה נמצאים מכלי חמצן, משאפים, וקיים סיפור של צפצופים נשימתיים זה מכוון למחלת ריאות. אם קיים סיפור של כאבים בחזה ושימוש בנוגדי חומצה, זה מכוון למחלת לב" (ע' 10).
עוד סבור ד"ר קוגל כי היה מקום לבדוק בנוזלי הגופה את נוכחות התרופות בהן  השתמש המנוח, או לבצע לפחות פעולת סריקה כדי לבדוק אם קיים "ריכוז מחשיד של חומר שהמנוח נטל", בין אם תרופה שנטל על פי מרשם ובין אם לאו. בעניין זה ציין כי בדיקה של החומר הפעיל בתרופת הונטולין אותה נטל המנוח, הייתה יכולה לסייע מאוד לאבחנה אם המנוח היה בהתקף אסטמה עובר למותו. קיימת אפשרות כי בעקבות הלחץ הנפשי והגופני, המנוח חש ברע, ונטל תרופות (משאפים) וכי המוות התרחש על רקע השימוש במשאף מכיל חומר אדרנרגי, או בשל שימוש בתרופה להורדת לחץ דם או להקלת תעוקת חזה, שיכלו לגרום להורדת לחץ הדם ולהפרעות קצב, ולהתדרדרות מצב הלבבי. עוד הבהיר כי אם המנוח לא נטל תרופות באופן סדיר, כמו תרופה לטיפול ביתר לחץ דם, הרי שכל עלייה נוספת בלחץ הדם הייתה יכולה להביא את ליבו לקריסה.
נוכח האמור, סבור ד"ר קוגל כי לא ניתן לקבוע בוודאות את מנגנון המוות, ואם נגרם עקב מחלת הלב או מסיבה אחרת, וכי ייתכן ששילוב כל הגורמים או מקצתם, היה מעורב בכך.
ד"ר קוגל מסכים לקביעה, כי התרגשות או עקה פתאומית (סטרס נפשי) תגרום להסטת מצב הלב הירוד לכיוון אי ספיקה חריפה עד כדי מוות. בזמן לחץ נפשי משתחררים חומרים (ממשפחת הקטכול – אמינים, כגון אדרנלין, ונוראדרנלין), העלולים לגרום לפרפור חדרים בלב, הסובל עוד קודם לכן ממחסור בחמצן. הם יכולים לגרום לנמק רצועות כיווץ בסיבי שריר הלב, או לירידה קשה בתפקוד של החדר השמאלי. הפרעה מוחית, או עליה של לחץ דם, (אצל חולים ביתר לחץ דם), על רקע עקה נפשית, עלולות לגרום להפרעה לבבית, במיוחד אצל חולים במחלות עורקים כליליים. גם יתר לחץ דם הוא גורם חשוב במוות פתאומי לאחר עקה נפשית, ואנשים עם מחלת לב מועדים אף הם להפרעות קצב. "אם האירוע מעלה עוד את לחץ הדם, הרי שמי שליבו כבר פגוע, יהיה בסכנה גדולה יותר לפתח מוות פתאומי". ד"ר קוגל הסביר בעדותו כי מוות המתרחש בעקבות הלם אמוציונאלי, יכול להיגרם תוך כדי האירוע, או מספר שעות לאחריו. "ברוב המקרים" לחומרים הנוצרים בשעת הלם אמוציונאלי לא יימצא ביטוי מורפולוגי (ע' 510, 541).
ד"ר קוגל מסכים בחוות דעתו, כי נוכח נסיבות האירוע, "קיים היה "אירוע מעורר דחק"- המריבה של המנוח עם הנאשם, לב פגוע מקודם (צלקות בשריר הלב), ושאינו יציב מבחינה חשמלית. אלה הם המרכיבים הנדרשים להופעת כשל לב או מוות בשל אירוע מעורר דחק. באופן שנגרמת ירידה בכוח ההתכווצות של הלב, הפרעה באספקת דם ללב, או הפרעת קצב". עם זאת צוין כי "למרות שרוב הלוקים במוות פתאומי הם חולי מחלת לב, גם באנשים בריאים ללא הפרעה בריאותית כלשהי יכול הדבר לקרות" (ע' 15).
עוד מציין ד"ר קוגל, כי "גם אסטמה או מחלת ריאות כרונית, יכולה להחמיר או להתדרדר מאד, עקב עקה נפשית. גם כאן ניתן לראות נמק של רצועות כיווץ עקב כמות גדולה של חומרים ממשפחת הקטכול אמינים...".
והמסקנה – "מהאמור לעיל נובע שבהחלט ייתכן כי הגורם שהחיש את המוות היה דחק או התרגשות גדולה. (ע' 15).
על פי ת/30 בנוסף לעקה הנפשית עשוי היה גם מאמץ גופני לגרום למוות פתאומי אצל המנוח. "באירוע הייתה מעורבת אלימות פיזית, והחבלות על גופו של המנוח וגופו של הנאשם לא נגרמו מאליהן. נדרש היה כוח מסוים כדי לגרמן. ההתכתשות, המכות, הנפת מפתח הצינורות  שהיה בידי המנוח, כל אלה היו כרוכים במאמץ גופני, שהיה בבחינת מאמץ מוגבר לגילו ובהתחשב במצבו הפיסיולוגי, נוכח מצב ליבו והריאות.  לאחר מאמץ עולה קצב הלב ולחץ הדם, וצריכה מוגברת של חמצן של שריר הלב. במצב של מחלת לב המאמץ יכול להאיץ הפרעת קצב, אף זמן קצר לאחר שהפעילות הסתיימה, בשל עלייה בחומרים המופרשים בדם, בתכוף להפסקת הפעילות. אצל חולי ריאות, זה עלול להביא אף להתקף אסטמה, ולהתדרדרות נשימתית" (ע 17-16).
עוד נקבע בחוות דעת "כי לא ברור כלל מה משקלן של החבלות שספג המנוח בגרימת המוות, וכי העקה הנפשית יכולה להיגרם גם ממנגנון של רגשות (כגון כעס, פחד או חרדה, מתח, תסכול ועצב), וכי במרבית האירועים המסתיימים במוות, "עקה או התרגשות אינם קשורים בעימות פיסי או חבלות, רוב האירועים קשורים בתחושות נפשיות גרידא". (ע' 19).
לסיכום חוות דעתו קובע ד"ר קוגל כי "אין וודאות כי מנגנון מותו של המנוח היה כשל לב, אך אפשרות זו בהחלט תיתכן. אין שום וודאות שהאירוע נגרם בשל הלם אמוציונאלי, אין לכך שום ראיה פוזיטיבית, ודעה זו נקבעה על פי אינטואיציה, ולבסוף, אין וודאות שאם אכן התרחש כשל לב, בשל הלם אמוציונאלי, הגורם לאותו הלם  היו דווקא החבלות אותן ספג המנוח" (ע' 20).
ד"ר קוגל אישר גם בעדותו כי בלבו של המנוח נראו שינויים חמורים, "כמו 90 חסימה בעורקים, כמו צלקות קטנות, וישנות והגדלה של הלב..." ואילו "בריאות השינויים יותר מפוזרים...אי אפשר למקד אותם לנקודה אחת כמו עורק כלילי...". עוד אישר כי הימצאות סימני נפחת בריאות מהווה ממצא נפוץ, על רקע עישון, למשל. העד אישר כי אין עדות בנתיחה לכך שהמנוח היה חולה דווקא במחלת האסטמה: "סימנים לאסטמה לא ראיתי, סימנים למחלת ריאות כרונית אחרת כן ראיתי" (ע' 519), ואין הוא טוען כי המנוח היה בהתקף אסטמה עובר לאירוע (ע' 531). עם זאת טען, כי אינו יכול להתעלם מהרישומים בתיק הרפואי ולטיפול התרופתי וכן השימוש במחולל חמצן, המצביעים על חוסר תפקוד, גם אם בנתיחה אין ביטוי אנטומי לכך (ע' 522): "נסכם את זה, הוא היה חולה ריאות, הוא קיבל טיפול למחלת ריאות, אולי לא מחלת הריאות הנכונה, אבל זה טיפול מאוד דומה" (ע' 520).
לדברי העד, מחלת ריאות כרונית, ה"נעה" בין אמפיזמה לברונכיט אסטמתית, עלולה לגרום למוות פתאומי ומיידי, בשל ירידה ברמת החמצן, והפרעות קצב, ולא בשל חסימת דרכי הנשימה, האורכת יותר זמן, ואף יימצא לה ביטוי אנטומי (ע' 524). לשאלה מתי ייגרמו הפרעות הקצב במקרה של מחלת ריאות, השיב "...האמת שאני לא יכול לומר לכבודו מתי...כי לא לכל יש לי תשובה, אני לא יודע, אבל כתוב בספרות....שהרבה אנשים שסובלים ממחלות ריאות כאלה הם מתים לא שיודעים למה...אפילו לא תוך כדי התקף...בספרות כתוב שזה לא נדיר, אבל אני מסכים שמחלת לב זה יותר נפוץ, אין ספק....שממחלת לב הרבה יותר נפוץ למות פתאומית מאשר ממחלת ריאות" (ע' 525).
ד"ר קוגל סבור כי גם אם אין ראיה לכך שהמנוח ביקש להתאבד או לכך שלקח תרופות במינון יתר, היה צורך לעמוד על ההיסטוריה הרפואית של המנוח, ולערוך בדיקת סריקה ("סקרין") כדי לבחון אם תימצא בכל זאת, עדות לשימוש מוגזם בתרופה כלשהי, ולא היה די בבדיקה הטוקסיקולוגית לגבי הימצאות ארבעה חומרים בלבד.
באשר לאפשרות התמותה בשל שימוש במשאפים, אישר העד כי אין הוא יודע אם מדובר באחד ממרכיבי התרופה או במינון יתר, "אני לא רוצה ללכת למחוזות שאני לא יודע" (ע' 527), וכי אינו יודע אם מרכיבי התרופה או מנות התרופה, השתנו מאז פרסום המאמר לעניין סיכוני התרופה, בשנות ה- 80 של המאה הקודמת. לדברי העד אינו יודע מתי השתמש המנוח בונטולין לאחרונה, וכי ייתכן שהשימוש נעשה בעת האירוע, לאחר שהמנוח חש ברע, וכי הדבר היה אמור להיבדק באמצעות הבדיקה הטוקסיקולוגית (ע' 528). עם זאת, לאחר שהוצג בפני העד תצלום 54 מת/8, בו ניתן להבחין על שולחן הסלון, בתרופות שאינן קשורות במחלות ריאה (ע' 563), אישר ד"ר קוגל כי אין עדות לנטילת משאפים, עובר למותו של המנוח (ע' 571).
עוד אישר ד"ר קוגל, כי אין לו ידיעה מתי נלקחו תרופות אחרות על ידי המנוח, והוא מסתמך על מסמכי התיק הרפואי בקופת חולים (ע' 504-503, 508). לדבריו, אין משמעות לנטילת תרופות ב"כדור אחד או שניים נוסף על המנה היומית", ואין הוא רואה בעיה בנטילה של פרדניזון (סטרואידים) בכמות מוגברת. עם זאת, נוכח הרישומים בתיק הרפואי כי המנוח העלה את מינון הסטרואידים פעמיים, מ- 10 מ"ג ל- 40 מ"ג, מבלי שנועץ קודם לכן ברופא, ואף סרב להתפנות באמבולנס לבית החולים בשנת 2001, הדבר "מעיד על... מישהו שעושה מה שהוא רוצה" (ע' 531).
בחקירה הנגדית ציין ד"ר קוגל כי סבר בטעות, נוכח המסמכים הרפואיים שהוצגו לו על ידי ההגנה, כי המנוח היה מרותק לביתו, נוכח בעיותיו הרפואיות, וכך אף עלה מתצהירי המנוח לביטוח הלאומי. עוד אישר כי עדויות ילדי המנוח, לפיהן המנוח טיפל בעצמו, ולקח תרופות באופן סדיר, לא היו מונחות בפניו (ע' 551). נוכח האמור, ומשהובהר לעד כי המנוח היה פעיל, ויצא מביתו, הסכים העד כי המאמץ הגופני שהופעל על ידי המנוח בהרמת מפתח צינורות לא היה "דרמטי" עבורו.
ד"ר קוגל אינו חולק על כך שקיים קשר אפשרי בין האירוע לבין התרחשות המוות – "...אני לא אומר שהאירוע לא קשור, נהפוך הוא, אני כל הזמן מנסה לקשור את זה לאירוע ומנסה מה בתוך האירוע ובתוך כל המחלות הוא שגרם, ואני אומר לך שבסוף אני לא יודע מתוך כל האפשרויות שיש..." (532). העד מסכים כי תחושה של כאב ופחד מעצימה את העקה, ואת לחץ הדם והקצב הלב.  "כל הדברים שהיו למנוח- מחלת לב, יתר לחץ דם, מחלת ריאות- כולן מועצמים כתוצאה מהעקה הזאת, זה נכון" (ע' 548). העד מציין כי הגם שלא ניתן לקבוע כי החבלות הן שהחישו את מנגנון המוות - "הלם אמוציונאלי הוא אמוציות, ואני לא יודע מה גרם לזה" (ע' 567) -  הרי ש"אין ספק שהיו לו חבלות מרובות במוקדים שונים בגופו, אין ספק שכאבו לו, ואין ספק שככל שהיו יותר חבלות ככה יותר כאב לו...", וכי אין לשלול אפשרות כי "...שהחבלות גרמו למוות, אני לא יודע, אבל יכול להיות שזה היה גם נגרם בלי החבלות, וזה לא תיאורטי בלבד..." (ע' 557), וכן, אין מחלוקת שאם אדם "חוטף מכות, זה מוסיף לדחק, אין ספק בזה, השאלה אם ניתן לבודד את זה..." (ע' 535).  בהמשך החקירה הנגדית, אף הסכים כי: "אי אפשר להתכחש לזה שאם בן אדם באמת שוכב על הרצפה ומרביצים לו, וכל זה בוודאי לא הפעילות הגופנית שהוא עשה היא שתגרום למותו, אלא זה מחזק את העניין שבאמת המכות שהוא חטף, אין ספק, אני רק אומר שקודם כל, אני לא יודע מה באמת קרה שם...אם הבן אדם שוכב על הרצפה ומותקף אין ספק שלמכות יש אלמנט חשוב, אבל העניין הזה שעדיין לא ניתן להפריד מתי הוא מת, זה שהוא שכב עם מפתח צינורות ביד...אם אכן הוא מת בזמן האירוע, בזמן שהותקף וכל זה, אין ספק שמשקל המכות הוא יותר חזק. אין ספק..." עם זאת ציין כי עוצמת המכות לא הייתה חזקה "נגרמו נזקים שנראים רע מאד חיצוניים...אבל זה לא נזקים שהיו מעבר לשטחיים..." (ע' 559). עוד ציין העד כי החבלות שנגרמו  לנאשם היו  מינוריות, הגם שאין להתעלם מכך שהנאשם עצמו סבל מאירוע לב בזירה.
העד מסכים עם הקביעה העולה מהמאמר הרפואי "פחד מוות – הפרעת קצב קטלנית על רקע דחק רגשי", שנכתב על ידי הרופאים גיפס, זייצב והיס, (ת/56) כי במקרה בו לא מתגלים שינויים חבלתיים בבדיקות מעבדה, או נתיחה, ניתן לקבוע כי האירוע הנסיבתי של דחק רגשי הוא זה שגרם למוות על רקע הפרעה בקצב הלב; וכי דחק רגשי זה בא גם בעקבות פחד, כאב, כעס, ללא הפעלת אלימות, או עם חבלות קלות, ושכיח במיוחד על רקע מחלת לב כרונית בדרך כלל איסכמית (ע' 533). עוד הסכים כי מדובר בתופעה נפוצה (ע' 534). (בעניין זה צוין כי המאמר, ת/56, מתבסס על 10 מקרים, ביניהם עניינו של המנוח- הסתייגות הסנגור בעניין זה - ע' 535, וכן על 15 פרסומים רפואיים, המפורטים ברשימה הביבליוגראפית בשולי המאמר).
לשאלת בית המשפט מסכם ד"ר קוגל עמדתו כך: "..אני חושב שהאירוע קשור למוות שלו, אני לא חולק על זה, אני חושב שגם....יש אירוע מרגש, האם האירוע המרגש גרם למוות בתוצאה משוק אמוציונאלי או גרם לזה שמחלת הריאות שלו החמירה והוא קיבל קוצר נשימה ומת ממנה, או גרם לזה שאחר כך הוא לקח תרופה, שזה כנראה לא, כי כמו שאני שומע עכשיו הוא נמצא מת בזמן האירוע כנראה, אז הוא לא לקח תרופה... אבל אם – זה מחלת ריאות, זה לא הלם האמוציונאלי, אבל הוא עדיין יכול למות כתוצאה מהאירוע המרגש כתוצאה מההחמרה של מחלת הריאות, לא היינו קוראים לזה הלם אמוציונאלי אלא משהו אחר, אז קורה שיש ירידה ברמת החמצון של הגוף ואז נגרמות הפרעות קצב... וריאות רעועות שלא מספקות חמצן, ירידה בחמצון ללב חולה, גורמת להפרעות קצב...הסבירות הגדולה יותר שמחלת הלב גרמה, אני לא יכול לשלול, אבל הסבירות הגדולה ביותר שמחלת הלב גרמה לזה. אני חושב שהאירוע שהיה שמה יש לזה משקל נכבד, אין ספק שהיה שם איזה קו פרשת מים שגרם להתדרדרות במצבו, וכנראה שזה הידרדרות של מצב הלב יותר סביר מהריאות".(ע' 571- 572).
נסיבות האירוע בדירה- גרסת הנאשם
25. בעת אשפוזו בבית החולים סורוקה, מסר הנאשם 3 אמרות לאחר שבדברי האזהרה, יוחסה לו גרימת מותו של המנוח (האמרות ת/47, מיום 26.6.2006 (שעה 19:03), באמצעות מתורגמנים, השוטרים זיגלר וקטי שפירא); ת/45 מיום 27.6.2006; ת/46 מיום 29.6.2006).
גובה האמרות, החוקר בני גיגי, העיד כי הנאשם התקשה מעט בשפה העברית, ולפיכך נעזר בתרגום. בשתי החקירות הנוספות, לאחר שהחוקר התרשם כבר כי הנאשם מדבר עברית "ברורה", נגבו האמרות בשפה העברית, כשבחקירה נכח החוקר שלמה שובל שהוא דובר רוסית. באותם קטעים בהם נאמרו הדברים בשפה הרוסית נערך רישום בשפה העברית- ולא בשפת המקור בה אין החוקר שולט – לאחר תרגומם על ידי שובל. (ע' 216, עדות שובל, ע' 60). גיגי אישר כי לפני גביית ת/47, לא העמיד את הנאשם על זכות ההיוועצות, שכן, לדבריו, לא הייתה קיימת אז הנחיה להעמיד את החשוד הנחקר, על זכותו זו. עוד ציין כי בשל  שהייתו של הנאשם בבית חולים, והרצון לגבות עדות במהירות, לא נערך תיעוד חזותי של החקירה, אלא באמצעות הקלטת אודיו (ע' 214). יצוין כי במהלך גביית ת/45, כך עולה מהרישום באמרה, נכנס עורך דין ליבידרו, ב"כ הנאשם, והציג עצמו בפני הנאשם.
הנאשם מסר שתי אמרות נוספות בפני החוקר דידי חיים, ת/33 ביום 19.7.2006 ו- ת/34 ביום 20.7.2006  (באמרות אלה צוין כי השוטרת קטי שפירא גבתה את האמרות, אולם החוקר דידי הבהיר כי מדובר ברישום מוטעה, וכי השוטרת שימשה כמתורגמנית מהשפה הרוסית והקלידה את האמרות, ע' 42 לפר' מיום 13.7.2008, עדותה של קטי שפירא מיום 13.7.2008, ע' 37. החוקר שלמה שובל נכח בחקירה בת/34).
בנוסף צולם הנאשם ביום 28.6.2008, בבית החולים, על ידי החוקר דידי, כשהוא מציג את הפציעה בידו (ת/38, הכולל גם את תצלומי בֵּיתו של המנוח, שצולמו על ידי דידי).
26. ב-ת/47,  מוסר הנאשם כי הגיע לתחנה המרכזית בערד בשעה 11:30, במטרה לבקר את בני משפחתו. בכיסו היה סכום של  11,250 דולר ו- 150 אירו. הוא נפגש באקראי עם המנוח (המכונה בפיו בשמו הפרטי - פיוטר) בתחנה המרכזית בערד- "איך שרציתי ללכת לאמא שלי לבית שלה הגיע פיוטר, אני לא ידוע מה שם משפחה שלו....אנחנו מכירים יותר מ- 30 שנה, גרנו יחד בטשקנט בברה"מ באותו בנין...".  בהמשך ציין, כי לא תאם עם המנוח קודם לכן, את פגישתם, ולא שוחח עימו בטלפון.
הוא שאל את פיוטר המוכר לו כחלפן כספים, אם יוכל להחליף דולרים לשקלים, וזאת כדי להחזיר הלוואה של 24,000 ₪ אותה נטל מספר חודשים קודם לכן מדודתו, שרה גרויסמן, המתגוררת בערד.  המנוח אמר לו שאין כל בעיה להחליף הכספים, "יש לי הרבה, כמה אתה רוצה אני נותן"- וכי ההחלפה תתבצע בביתו, ברחוב חן, לאחר שיסיים לבצע קניות בסופרמרקט. הנאשם הלך לעבר ביתו של הנאשם, כ-15 דקות הליכה. לדבריו המקום מוכר לו שכן כחצי שנה קודם לכן הגיע לביתו של המנוח עם אביו לצורך החלפת כספים. הוא נח מספר דקות על ספסל ליד הבית, ולאחר מכן עלה לדירת המנוח, שבינתיים הקדימו וכבר היה בבית. בעת שישבו  בסלון הדירה – הוא עצמו ישב על הספה הדו מושבית - הוציא מכיסו שתי חבילות דולרים, ונתן למנוח את הכסף. "פיוטר לקח חבילה אחת ושם אותה למעלה בארון...בסלון בצד שמאל, וחבילה שניה שם בכיס שמאל שלו". בנוסף נטל ממנו את ה- 150 אירו והניח בכיסו. בת/45 מסר הנאשם כי המנוח הניח על השולחן בסלון "... אולי 56,000 ₪ על השולחן....הוציא מהארון בסלון ושם על השולחן", כתמורה לדולרים שמסר לו הנאשם. המרת הדולרים. המנוח החל למנות את שטרות השקלים - ("עשר, עשרים שלושים, ת/47, ע' 5, ש' 24)". בשלב זה, כעשרים דקות לאחר שהנאשם הגיע לדירה, "מישה צלצל בדלת....איך שמישה צלצל בדלת פיוטר שם את השקלים על השולחן וכיסה אותם עם מגבת, פיוטר הלך לדלת לפתוח אותה...פיוטר פתח את הדלת... אומר, היי מישה בוא תיכנס. מישה ניכנס", וסגר את הדלת. לדברי הנאשם לא הכיר את ‘מישה’ קודם לכן: "זה פעם ראשונה שאני רואה את האיש הזה...מישה הזה...2 מטר, רזה והוא נראה ספורטאי חזק, שהוא נתן יד לפיוטר היד שלו חזקה, אני חושב הוא נראה פחות מארבעים....בערך בן 35, פנים נקי בלי שערות, שיער קצר, הוא לבש הכל לבן...לבש נעל אלגנטי שחור". בהמשך האמרה  ציין כי הוא בטוח בכך שיוכל לזהות את אותו אדם: "אם עכשיו אני רואה אותו אני בטוח מזהה אותו" (ת/47, ע' 6, ש' 10-11). 
‘מישה’ נכנס לסלון ושאל אם הוא מפריע, ואז אמר לו הנאשם: "ככה". בת/46 ציין כי ‘מישה’ נתן לו יד וברכו לשלום בשפה הרוסית, וכי אמר ל’מישה’ בתגובה לשאלתו – "בטח אתה מפריע", (ע' 6, שורה 23). הנאשם מסר כי ‘מישה’ לא היה מרוצה מתגובתו, "וכאילו הפך לבן אדם אחר" (בת/46 תאר זאת כך,  "העיניים של מישה הפוך והפנים שלו אדום"). ‘מישה’ הרים בקבוק פתוח של יין אדום שעמד על השולחן בסלון, ונתן מכה עם הבקבוק על ראשו של המנוח, שישב על הספה (בת/33 הדגים כי המנוח ישב על כסא בסלון, ו’מישה’ עמד). עקב המכה נשבר הבקבוק. בת/46 התייחס הנאשם לעוצמת המכה - "הוא עד הסוף עשה מכה לפיוטר בראש". עוד ציין כי אינו יודע מדוע ‘מישה’ הכה בראשו של המנוח. הנאשם קם ממקומו על הספה הדו מושבית, ואמר לאותו ‘מישה’: "מה אתה רוצה מה אתה עושה", ואף אמר ל’מישה’ כי "עכשיו אני מתקשר למשטרה". בד בבד, המנוח שפניו זבו דם, החל לקום ממקומו, והטיח ב’מישה’ כי הוא "בנדיט" ו"הומו", ואותו ‘מישה’, "נתן לי מכה בחלק החיצוני של האגרוף שלו, במצח שלי." (בת/33 אמר "אני קיבלתי מכה במצח מ’מישה’ ביד שלו, אחר כך הוא נתן לי עם שני ידיים שלו מכה בגב, וזהו"). לדברי הנאשם לא ניסה להתגונן מפני 'מישה' ולא הרים את הבקבוק או שבר של הבקבוק, כדי להכותו. עם זאת ציין כי קודם להגעת ‘מישה’ לדירה, הזיז את הבקבוק, שעמד על השולחן ליד הכסף (ת/47, ע' 6, ש' 28-26). עקב המכה שספג במצחו איבד ככל הנראה את הכרתו, ומשקפיו נפלו. לאחר שפקח עיניו הבחין במנוח המוטל בפינת הסלון -  "...אני יודע שאני נפלתי, ואחרי זמן שאני לא יודע כמה זמן, פתחתי עיניים...ואז אני רואה את פיוטר ברצפה ליד החלון בפינה השמאלית, ואני רואה שהטלוויזיה עובדת, פיוטר היה שוכב מתחת לחלון, ואז אני הלכתי לפיוטר אני מחבק את פיוטר ומנער אותו ואומר לו פיוטר פיוטר, מה קרה? והוא לא אמר שום דבר ורק עשה קולות של חנק. ובזמן שאני מנער אותו פיוטר משך את החולצה שלי בשתי ידיים חזק, ופתאום נהיה לו כח חזק. והוא לא מדבר, רק יוצאים לו קולות של חנק..." עוד ציין כי "בזמן שהרמתי את פיוטר, פתחתי את הכפתורים שלי, כל הגופיה והחולצה שלי היו מלאים בדם, ולא היה לי אוויר, פתחתי את החולצה". עוד טען כי לאחר שאיבד הכרתו "אני לא יודע מה קרה ואני לא יודע לאן ‘מישה’ הלך, אני נפלתי, גם פיוטר נפל..." (ת/45).
בת/47, מספר הנאשם כי בשלב זה,  הלך לחדר השינה "ואז אני שומע בדלת משטרה, אומרים תפתח דלת...ושכנה....לחצה בפעמון וצעקה פיוטר פיוטר, אני שומע אותה ואני הייתי כמו אדם מת...לא יכולתי לקום על הרגליים, אני שומע אותה אבל לא יכול לעשות כלום, ואז ראיתי...משטרה נכנס....הוא פתח את הדלת..." (ת/47 ע' 4, ש' 23-19). בתשובה לשאלות החוקר מסר הנאשם כי הלך קודם לכן לאמבטיה לשטוף פנים, ואחרי זה הלך לסלון, שמע צלצול טלפון, אבל לא היה לו "כוח ברגליים", ולאחר מכן הלך וישב בחדר השינה. עוד ציין כי לא שמע בעת האירוע דפיקות בדלת או צלצול פעמון, "אני רק שומע יותר מאוחר שאני צועק לפיוטר מה קרה, הוא לא ענה לי, והרגליים שלי לא יכולתי לזוז, ובזמן הזה שמעתי דפיקות בדלת" (ת/47, ע' 8, ש' 6- 9).
בת/46 מסר הנאשם כי לאחר שהתעורר מעלפונו, הלך לאמבטיה, שתה מים מהברז, ניקה את משקפיו שהיו מלאים דם, לאחר מכן הלך לסלון וחש בריח חריף של גז וכיבה את הגז במטבח, ולאחר מכן נכנס לסלון כדי לחפש "איפוא פיוטר איפוא מישה", ואז ראה את המנוח שוכב ליד חלון הסלון, והבחין - "בפיוטר דם, והוא שחור שחור. אני מחזיק את פיוטר ועושה לו מכות בפנים, מה קרה, ופיוטר לקח את חולצה שלי בידיים שלו חזק חזק לא אמר כלום, רק ככה חחח (מחרחר) ומתי אני רואה את זה אני יותר מתרגז וקיבלתי כאבים ביד שמאל וחזה, ואני לא מרגיש טוב.." לאחר מכן הלך לחדר השינה (ליד חדר האמבטיה), וישב שם "אולי חמש שניות", לאחר מכן עבר לחדר אחר, שם היה "חלון פתוח, ויש הרבה אוויר יותר טוב, אני יושב במיטה", לאחר מכן שמע שכנים מצלצלים, והגיעה המשטרה, אולם לא הצליח ללכת כדי לפתוח את הדלת, "הרגליים מת". לאחר מכן נבדק על ידי מ.ד.א ונאמר לו כי קיבל התקף לב, והוא הועבר לבית החולים.
באימרה ת/33 נשאל הנאשם מדוע לא פתח את הדלת לצורך קבלת עזרה, לאחר ששמע את דפיקות השכנה על הדלת, והשיב, "הייתי מחוסר הכרה ולא שמעתי שום שכנה". כשהוטח בו כי בעדות קודמת אמר שכן שמע את קול השכנה, אמר " כן, אני שומע, אבל לא יודע. מתי אני פתחתי את העינים אני על בברכיים מסתכל בצדדים, ולא יודע איפה אני". ( ת/33, ע'  3, ש' 80-77).
בעדותו מסר הנאשם כי לאחר שהתעורר מעלפונו ופקח את עיניו, לא ידע תחילה היכן הוא נמצא,  ואז החל ללכת אט אט, על ברכיו, לעבר הפינה השמאלית של החדר. שם ראה את המנוח, "הוא הכל בדם הכל. הכל אין מקום אין סנטימטר לא היה דם. פנים שלו הכל הכל כמו זה לא בן אדם כמו בשר מה זה זה?" (ע' 400). רק לאחר מכן הלך לאמבטיה, למטבח ולחדר השינה, כמתואר בת/46 (ע' 403). לאחר מכן שמע צלצול בדלת, מכה, וקריאה "תפתח את הדלת", וכן צלצול טלפון. הוא חש כי אינו יכול לזוז ממקומו, ורגליו אינן נושאות אותו. לאחר מכן נכנסו אנשים לדירה, והוא הועבר לבית החולים, שם עבר צנתור. לדבריו, אובחן אצלו קרע באחד העורקים. (ע' 405).
עוד ציין הנאשם בעדותו כי אינו יודע מדוע הושאר כל הכסף בדירה, ולא נלקח על ידי 'מישה’, וכי ייתכן כי ‘מישה’ זה לא היה מעוניין כלל בכסף, או שמיהר לברוח מהבית. (ע' 477). לדברי הנאשם אינו יודע באיזו דרך עזב 'מישה' את הדירה, והוא לא שם לב למצב התריסים בחלון הסלון, ואינו יודע מי פתח או סגר אותם (ע' 462). הנאשם התבקש להסביר מדוע נמצא DNA שלו ושל המנוח על החפצים במקום, ואמר כי המנוח תפס את גופו, וכי סטר בפניו. עוד טען כי יש להניח כי אותו אדם שעולל את הפציעות למנוח דאג להעלים את סימני ה- DNA (ע' 445). לדבריו לא ציין בחקירתו כי הזיז את בקבוק הזכוכית, בשל כך שחשש כי יימצאו על הבקבוק סימנים שיקשרו אותו למעשה (450).
יצוין כי בת/47 טען הנאשם כי הוא חושב כי מישה הגיע לבית עם "כפפות בצבע עכבר". 
27. הנאשם נשאל בת/47 לפשר הימצאות "שריטות" על גב (כף) יד ימין, סמוך לשורש הזרת, וכן "ביד שמאל באצבע ובאגודל", והשיב: "כשמישה נתן מכה בבקבוק על פיוטר, הבקבוק נשבר וכשהוא נתן לי מכה אני נפלתי על החלקים של הבקבוק ונפצעתי." לדבריו היה "כמו מת", ואינו יודע כיצד נפל בעקבות המכה שקיבל. עוד ציין כי יש לו כאבים ברגלו השמאלית- "יכול להיות מזה שנפלתי" (ת/47, ע' 8). באימרה ת/46 אמר כי אינו יודע בוודאות כיצד אירעו הפצעים, על אצבעות יד שמאל, ומתחת לעין שמאל – "רק אני חושב ככה, זה לא בטוח, מתי מישה עושה במכה לפיוטר בקבוק שבור, אולי זה זכוכית עשה ככה, אולי אני נפל בזכוכית....באמת אני לא יודע איך נפלתי....". גם באימרה ת/33 טען "אני נפצעתי לא בגלל שנתתי מכה לפיוטר, אלא בגלל שנפלתי כשקיבלתי מכה ונפלתי על הזכוכית" (ע' 3).
בעדותו מסר כי לאחר ש‘מישה’ הכה את המנוח בראשו, באמצעות הבקבוק, המנוח נפל על צידו, על הספה עליה ישב, כשראשו מונח על מושב הספה. אין הוא יודע מה הייתה הסיבה לכך שהמנוח הוכה. אין הוא יודע כיצד נגרמה השריטה במצחו, למרות שמדובר במכת כף יד: "מאיפה אני יודע מה אני רופא?" (ע' 452). הנאשם נחקר לעניין אימרתו, ת/33, בה טען כי לאחר המכה במצח ‘מישה’ נתן לו מכה בגב עם שתי הידיים, ולדברי הנאשם: "כנראה שזה היה מתוך חלום לפני איך שאיבדתי את ההכרה, כנראה שזכרתי את זה. אם זה מה שאמרתי...זה היה ככה". בד בבד טען  כי לא ציין שמישה הכה אותו בגבו: "אני אומר כאבים גב שלי, אני לא אומר איך מישה עושה". (453-452). הנאשם טען כי אינו זוכר במדויק כיצד נפל, אולם הוא מתאר, עם זאת, כי לאחר שהתעורר, מצא עצמו שוכב על בטנו, כשראשו נוטה לצד, צמוד לרצפה, ושתי כפות הידיים פרושות לצדדים, כאשר גב היד צמוד לרצפה. (ע' 456- 457). עוד ציין כי הוא חושב שנפל על שברי הזכוכית, שכן היו לו רסיסי זכוכית, על גב כפות ידיו, סמוך לאזור האמה (ע' 399). בחקירה נגדית נשאל מדוע לא נראו עליו כל סימני חבלה עקב כך שנפל על הרצפה לאחר החבטה שקיבל, ואמר כי אינו יודע להסביר זאת (ע' 477). בהקשר זה, נשאל הנאשם, מדוע לא מסר תיאור דומה לד"ר נחמן, והשיב: "...מתי בן אדם אחרי כאבים לב ...כמה הוא לאכול כדורים את לא יודעת אני יודעת. ככה חצי קילו אני חושב...האחות הייתה מביאה לי תרופות איזה חצי קילו של כדורים. והייתי שותה אותם. לא יודע מה היה הכדורים האלה. ואחרי זה היו לוקחים לחקירות..". ולשאלת בית המשפט, מה כוונתו, השיב: "אני לא יודע אם אני שותה כדורים מה אני מדבר... אני לא יודע מה אני מדבר" (ע' 460). עוד טען כי קביעותיו של ד"ר נחמן אינן מקובלות עליו – "...זה דוקטור שרלוק  הולמס?...מאיפה אני יודע מה בראש שלו" (ע' 452).
28. ביום 19.7.2006 הוכנס מדובב לתאו של הנאשם, ובוצעה האזנה. השיחה עם המדובב נערכה בשפה הרוסית. התביעה הצהירה בעניין זה, כי אינה מבקשת להגיש את תמליל השיחה כמוצג, שכן לטעמה, אין לשיחת הדיבוב כל ערך ראייתי (ע' 40). גם ההגנה נמנעה מהגשת תמליל הדיבוב (ע' 40).  המתורגמנית קטי שפירא, אישרה כי במפגש עם המדובב הוזכר השם ‘מישה’, וכי אין כל פירוט בתמליל בעניין אזכור השם, ואף לא ברור מי מבין הדוברים הזכיר זאת (ע' 41). החוקר דידי אישר כי הנאשם הזכיר את השם ‘מישה’ בשיחה זו, והחוקר סבור כי הנאשם העריך אותה עת, כי מדובר בתרגיל חקירתי (ע' 46).
29. פלטי שיחות טלפון של המנוח והנאשם, (נ/20, נ/21), אינם מעלים כי התקיימו שיחות בין השניים. החוקר דידי ציין כי היו שיחות נכנסות לטלפון של המנוח (050-7413927) ואולם הוא לא בדקן. לא היו שיחות יוצאות מטלפון זה.
גרסת הכספים
30. ביום 29.6.2006, בעת שהייתו של הנאשם בבית חולים, שוחח הנאשם עם אשתו, העדה טטיאנה שולמן, באמצעות טלפון נייד השייך לחוקר בני גיגי. השיחה שהתנהלה בשפה הרוסית, הוקלטה על ידי החוקר (תמליל האזנת סתר לאחר תרגומה בידי השוטרת קטי שפירא,  ת/37, קלטת התמלול, ת/37א, עדותה של קטי שפירא בע' 38). 
בת/37 אומר הנאשם לאשתו כי הוא שוכב בבית חולים וכי עיכבו אותו על רצח...
נאשם:"איפה שהלכתי להחליף דולרים
טטיאנה: מאיפה לך דולרים?
נאשם: נו, היה, מצאתי. אני מצאתי...הבאתי לו להחלפה 11,000 דולר....בשביל שרה שם כסף, לקחת בשביל הדירה....ועוד עניינים כלשהם. ובאתי אליו ובא עוד אחד איזשהו והרביץ לו מכה בראש...והביא לי מכה, התנתקתי, נפלתי.
טטיאנה: מי הרביץ לך?
נאשם: ה’מישה’ הזה הביא לי מכה בראש והביא מכה לזה עם הבקבוק בראש.
טטיאנה: איזה ‘מישה’, עוד?
נאשם: מאיפה אני יודע מזה ‘מישה’?
ובהמשך:
נאשם: ככה, כשהמשטרה נכנסה לדירה היינו רק אני והפיטר הזה שהרגו אותו איך שמתברר. וחושדים...חושדים בי ברצח.
.....
ובהמשך:
נאשם: גם לי הביאו מכה אבל כשהביאו לי מכה, כשחזרתי להכרה וכשמהמשטרה כבר נכנסה....רק שנינו היינו. המניאק השלישי הזה שהיה, איזשהו מישה, הוא ברח, ואותו אף אחד לא ראה כשהוא היה שם, השכנים.
.....
נאשם: שרה הרי שיגעה אותי עם הכסף הזה. אני הרי נסעתי להחזיר לשרה כסף...שקלים...
טטיאנה: נו, איפה לקחת את הכסף הזה?
נאשם: איזה?
טטיאנה: נו, אתה אמרת להחליף כסף.
נאשם": לקחתי מצאתי אותם וזהו.
טטיאנה: ואיך אני עכשיו ישלם על הדירה?
נאשם: נו הנה, אני חשבתי שאני יחליף את הכסף הזה וישר נשלם על הדירה.
טטיאנה: אז אתה...אז אתה לא שמת כלום בבנק?
נאשם: כבר אין שם כלום. אני לקחתי משם הכל.
.....
טטיאנה: איך אני עכשיו ישלם כסף על הדירה?
.....
נאשם: תגידי להם (למשטרה) שאת הכסף....שהם לקחו יחזירו לך....זה הכסף שלי...
ובהמשך:
טטיאנה: איפה הורדת אותם?
נאשם: אני לא הורדתי כלום, הם היו אצלנו בבית.
טטיאנה: ולמה אתה נסעת איתם, היה צריך לשלם על הדירה?
נאשם: אני נסעתי כדי להחזיר לשרה.
ובהמשך השיחה (ע' 7):
טטיאנה: אז אני ככה לא הבנתי, איפה לקחת את הכסף.
נאשם: אצלינו בבית.
טטיאנה: למה, למה לא שילמנו, סתם ככה...למה לא שילמנו על הדירה?
....
נאשם: שאלות כאלה אל תשאלי אותי עכשיו. אני...צריך לקחת אותם וזה הכל, פחות שאלות על הנושא הזה תשאלי.
ובהמשך:
נאשם: תסעי לאמא, תגידי שצריך לשלם על הדירה דחוף, היא תמציא משהו שם. היא תמציא משהו.
.....
ובהמשך:
טטיאנה: אז אצלך שם 11,000, מה שקל?
.....
נאשם: 11,000 דולר...11,250 דולר ופלוס 50 יורו ופלוס בארנק שלי שכב 600 ₪. תרשמי תרשמי את כל זה.  הם לקחו הכל.
טטיאנה: אז הם יגידו מאיפה לקחת את הדולרים? איך אני...?
נאשם: תגידי, הכסף שלנו זה. תגידי שזה הכסף שלנו. שאנחנו חסכנו אותם.
טטיאנה: אז הם כבר תחקרו אותי לפני שנתנו לי לדבר איתך.
נאשם: ומה אמרת להם?
טטאינה: לא אמרתי כלום. מה שיש. והם שאלו: אם את יודעת על איזשהם דולרים שצריך לקבל? אני אמרתי, אני לא יודעת.
נאשם: פשוט תגידי ששכחת.
טטאינה: לא יכולה ככה.
נאשם: תגידי טניה, תגידי מה שאת רוצה אז.
....
טטאינה: אמרת משהו על שרה.
נאשם: מה על שרה?
טטאינה: לא משנה. איך אתה מרגיש?
נאשם: אני מרגיש טוב.
טטיאנה: נותנים לך משהו? הבאתי לך תרופות...
נאשם: הם נותנים לי את כל התרופות שאני נטלתי בבית.
.....
טטיאנה: סימן שלא שמת כסף בבנק...
נאשם:.....לא לא שמתי. תתקשרי לאמא תשאלי אותה.
טטיאנה: אין לנו שום דבר בחשבון הסגור.
נאשם: אין שום דבר, אני לקחתי הכל. אני מסביר לך, אני לקחתי הכל כדי להחזיר לה. שרה התקשרה ואמרה: אם לא תחזיר לי את הכסף, אני יבוא אליכם הביתה, ואני יישן אצלכם, עד שאתם לא תחזירו לי את הכסף. היא עושה לי כאלה צרות כל יום בטלפון.
טטאינה: וכמה יש לנו כסף בחשבון הסגור היה?
נאשם: אני כבר לא זוכר כמה כסף.
טטיאנה: אז עכשיו בכלל אין בחשבון הסגור?
נאשם: לא, נו בחשבון הסגור יש בסביבות ה- 10,000 ₪, יש.
טטיאנה: ובחשבון בכלל אין? כן?
נאשם: בחשבון אין. יש רק מינוס....מינוס 8000.
טטיאנה: אוי, אוי, זאת אומרת מה שאני לא יקח שם כסף?
נאשם: אני לא יודע טניה, לכי תבררי אצל אמא במה היא יכולה לעזור.
טטיאנה: ואם היא לא יכולה לעזור בשום דבר? אז לנו עם הילדים לצאת לגור בחוץ?
נאשם: תנסי לדבר. תנסי ואחרי זה תתקשרי אלי.
טטיאנה: אני לא יכולה להתקשר אליך, הם אוסרים לדבר. הם פשוט נתנו עכשיו את השיחה הזאת וזהו. הם מתעניינים מאיפה הכסף אצלך?
נאשם: בבית היה הכסף. ככה גם תגידי שבבית היה הכסף, ושאני (טטיאנה) פשוט שכחתי וזהו.
טטיאנה: מאיפה לקחת?
נאשם: צריך לספר לך הכל עכשיו, טניה?!
טטיאנה: לא.
נאשם: נו, אז תשתקי לגבי זה.
טטיאנה: אוי, אוי. נו טוב.
נאשם: יאללה".
31. באמרותיו התבקש הנאשם להשיב על שאלות למקור הדולרים שהיו ברשותו לטענתו, ולתוכן השיחה המוקלטת.
באימרה ת/46, טען הנאשם כי במשך תקופה של כשנתיים וחצי, נהג לרכוש מידי פעם, בין 100-50 דולר. הכסף היה מונח במגירת שולחן בסלון ביתו, ואשתו לא ידעה על קיומו של הכסף. הנאשם נשאל אם חסך את הכסף או שקיבלו מדודתו, ומסר כי הדודה הלוותה לו סכום של 25,000 ₪, בשקלים, חודש ומחצה קודם לכן, והיא ביקשה את כספה חזרה בשקלים ולא בדולרים. בכספים שנטל מדודתו, רכש 5000 דולר, ואת היתרה בסך של 6250 דולר, צבר במשך שנתיים וחצי. הוא רצה להחזיר את החוב לדודה בדולרים, אולם משפגש את המנוח, ניצל את ההזדמנות לצורך החלפת הדולרים לשקלים, נוכח בקשתה של הדודה.
הנאשם מסר כי הוא עובד בהובלות, וכי יש לו יתרה שלילית בחשבון הבנק בסך של 8000 ₪.
באימרה ת/33 טען הנאשם כי לקח הלוואה, לצורך רכישת משאית, והיתרה השלילית נוצרה בשל החזר תשלומי ההלוואה. לדבריו לווה מהדודה פעם אחת סכום של 25,000 ₪ ופעם נוספת-  24,500 ₪. "היא כל היום מתקשרת מתי אני יחזיר את הכסף". לדבריו הסתיר את הסכום של  11,250 דולר, "מתחת למיטה". בתגובה לשאלה מדוע אשתו לא ידעה על הימצאות הכסף בבית, ולאחר שהוטח בפניו כי הגיע לביתו של המנוח כדי לשדדו, והכסף לא שייך לו, השיב הנאשם: "הזכות שלכם היא להאשים אותי, והעניין שלי הוא להצדיק עצמי". הנאשם נשאל מדוע אמר לאשתו בשיחת הטלפון כי לא תשאל אותו לגבי מקור הכסף. לטענת הנאשם לא שוחח כלל עם אשתו בטלפון בעת שהייתו בבית חולים סורוקה.
ב- ת/34, שנגבתה למחרת היום, טען הנאשם כי לא זכר את קיום השיחה עם אשתו, אולם זו הזכירה לו ששוחחו. לדבריו לא רצה לשוחח על הכסף עם אשתו, "לא בגלל שאני רוצה להסתיר זאת, אלא בגלל שהייתי במצב קשה, ולא היה לי שום כוח לדבר על כסף". לאחר שהושמעה לנאשם הקלטת השיחה – טען שאינו חש בטוב. הנאשם התבקש להתייחס למשפט שנאמר על ידו בשיחה: "בבית היה הכסף, וככה גם תגידי שבבית היה הכסף, ושאני(טטיאנה) פשוט שכחתי זהו..." וכן למשפטים שנאמרו בהמשך הדברים. ותגובת הנאשם- "אני יכול להגיד רק דבר אחד, אם אני יכלתי להגיד דבר כזה לאשתי, סימן שאני פשוט מטומטם. לא מגיע לה שאני יענה לה ככה. אם אני הייתי חוזר עוד הפעם לשיחה הזאתי, והייתי מרגיש טוב באותו רגע, אז הייתי מספר לה את כל האמת". לאחר שנשאל פעם נוספת לסיבה שאמר לה כי "תשתוק לגבי הכסף", השיב, "אני לא יודע, אני אף פעם לא דיברתי איתה בטון הדיבור הזה. כנראה אחרי המכה שקיבלתי בראש, איבדתי לגמרי את השכל."
עוד נשאל הנאשם מדוע מסר גרסאות שונות לגבי סכומי הכסף שקיבל מדודתו – ולא ציין באמרתו הראשונה כי נטל סכומים כוללים של 49,000 ₪, וטען כי אם היו שואלים אותו בחקירה הראשונה, אם נטל כספים נוספים, היה מזכיר גם את הסכום של 25,000 ₪ שלווה מהדודה.
הנאשם התבקש להגיב לגרסאות שנמסרו במשטרה על ידי הדודה, שרה גרויסמן, והאם, מאיה שולמן, כי סכום ההלוואה היה 10,000 ₪ בלבד- ותגובתו, "היא (שרה) פשוט מפחדת שיתעניינו מאיפה יש לה את הכסף הזה. הרי היה פנסיונרית. ואני אפילו שמח שאני יהיה חייב לה עכשיו לא 49,500 ₪ אלא 10,000 ₪, וזה פלוס לטובתי. תודה רבה לך דודה שרה..." וכי הוא בטוח "במאה ואחד אחוז" שהדודה שרה ביקשה מאמו, שלא תספר כי נטל ממנה סך של 49,500 ₪.
32. על פי דפי חשבון הבנק של הנאשם המנוהל בבנק הפועלים (סניף רמת יוסף, מס' ח- ן- 542286, ת/54), עולה כי בין הימים 1.3.2006- 26.6.2006, נמצא החשבון ביתרה שלילית קבועה, ללא הפקדות כספיות של ממש, למעט הפקדה בסך של 10,000 ₪ ("הפקדה לעצמי") ביום 4.5.2006.
גרסת הכספים – עדויות קרובי המשפחה
33. אימו של הנאשם, עדת התביעה, מיה שולמן (ישיבת 15.3.2009) העידה כי הנאשם נהג לבקש ממנה כספים, היא נהגה להעביר לו כספים באמצעות "בת דודתה", שרה גרויסמן. שרה העמידה פנים בפני הנאשם כי הכספים שייכים לה, וזאת כדי שהנאשם יחזיר את סכומי ההלוואה מהר יותר. לדבריה, הועברו לנאשם סכומי כסף בסך של כ-80,000 ₪, בשתי הזדמנויות נפרדות, לצורך שיפוץ רכבו, וכי במשטרה סיפרה רק על הלוואה אחת בסך של 10,000 ₪ : "פשוט לא רציתי לספר בקשר לכסף מאיפה יש אצל פנסיונרים כסף, אז מכרנו שם בטשקנט בית, מכרנו אוטו, אז היה לנו כסף". עוד טענה כי שרה הלוותה לנאשם 10,000 ₪ מכספה שלה. הלוואה זו הועברה לנאשם בחודש מאי 2006, לאחר שהנאשם ביקש כסף לצורך תשלום שכר דירה, והתחייב להחזיר לה את הכסף כאשר "יהיה לו מצב טוב בעבודה" (ע' 224). עוד ציינה כי שרה דרשה להחזיר לה את ההלוואה בשקלים. לאחר מתן ההלוואה פנתה אליה שרה מספר פעמים בעניין זה, והיא אף הציעה לשרה להחזיר לה את החוב מקצבת הביטוח הלאומי שהיא מקבלת. היא עצמה לא דחקה בנאשם שיחזיר את הכסף, והאמינה כי "אם היה לו כסף הוא בטח כבר מזמן היה מחזיר" (ע' 244). בחקירה נגדית נשאלה אם שרה פנתה אליה בעניין הלוואות אחרות שניתנו לנאשם, והשיבה כי יכול להיות שהיו גם סכומי הלוואה אחרים, אולם אינה יודעת פרטים עליהם (ע' 223).
ביום המקרה, התקשר אליה הנאשם בשעה 11:00 לערך והודיע לה כי יבוא בשעה 16:00 לערך. הנאשם אמר לה כי יש לו דולרים, וכי דיבר עם שרה וכי "שרה ביקשה שקלים במקום דולרים", והיא הבינה כי הנאשם מתכוון להגיע באותו יום ולהחזיר את הכסף לשרה (ע' 225, 228).
34. טטיאנה שולמן, אשתו של הנאשם, העידה כי הנאשם, שהיה לאחר מספר התקפי לב, עבד אותה עת, בשל מצבו הרפואי, בעבודה קלה יחסית, והשתכר 4700 ₪ לחודש. השניים החזיקו חשבון בנק משותף (ח-ן מס' 542286). לדבריה התקשרו אליהם מהבנק, ואמרו להם שהחשבון נמצא ביתרת חובה, והנאשם הרגיע אותה ואמר לה כי יפקיד כסף עם קבלת המשכורת. הנאשם אף נטל הלוואה בסך של 60,000 ₪ לערך, לצורך רכישת משאית, ונתגלעו ביניהם מריבות על רקע נטילת ההלוואות. עוד סיפרה כי נטלו הלוואה מדודתו של הנאשם, בסך של כ- 10,000 ₪ או יותר מכך. על רקע המריבות עם הנאשם, לא סיפר לה הנאשם פרטים מדויקים בעניין ההלוואה (ע' 230, ישיבה מיום 15.3.2009). לאחר שנחקרה במשטרה, שוחחה עם אימו של הנאשם, וסיפרה לה כי אמרה בחקירתה שהחוב לדודה מסתכם ב- 10,000 ₪-  "אני אמרתי מה שבא לי בראש עשר אלף שקל כאילו זה סכום עגול מה שאני אמרתי...לא אני יודעת שיותר, אבל בכמה יותר לא יודעת...והיא שאלה אותי על כמה את אמרת? את אמרת עשר אלף שקל? אני אמרתי כן, היא אמרה שזה יותר... כי פעמיים אני יודעת שלקחנו משרה שצריך היה לשלם שכירות אז אני יודעת . צריך היה חמשת אלפים שקל, ועוד לפני כמה אולי חודשיים גם לקחנו ממנה כסף...אנחנו היינו צריכים להחזיר, אבל מתי? כשיהיה כסף..." (ע' 231).
העדה מסרה כי ביום האירוע, 26.6.2006, יצא הנאשם לעבודתו, ואמר לה שיאחר. במהלך היום ניסתה, ללא הועיל, ליצור קשר טלפוני עם הנאשם, ולטענתה שוחחה עם אימו של הנאשם, מיה, שאמרה לה שהנאשם אמר לה שהוא צריך לבוא היום לשרה כדי להביא לה כסף (עמ' 232).
העדה נשאלה לגבי שיחת הטלפון עם הנאשם, ולכך שביקשה ממנו שיאמר לה מהיכן השיג 11 אלף דולר  – "הוא אמר עכשיו אל תשאלי אותי כלום, אני לא יכול לדבר כלום, כאילו לא היה במצב, הוא היה בשוק. גם הרגשתי את זה, כאילו בשביל להבין אותי הוא היה צריך זמן מה אני שואלת בכלל". העדה הבהירה כי לא ידעה כי יש בידי הנאשם סכום כזה, והייתה מופתעת מכך שנודע לה כי לא הפקיד את המשכורת בחשבון הבנק. הנאשם אמר לה בשיחה כי הכסף היה בביתם, אולם היא לא ידעה על כך. (ע' 233). עוד ציינה  כי הנאשם אמר לה שהכסף הוא שלהם, ואמר לה שתגיד שהכסף שלהם, וכי חסכו אותו. לדבריה, לא ידעה כי הנאשם חוסך כספים כלשהם, והוא לא סיפר לה דבר בעניין זה. עוד אישרה כי הנאשם דיבר איתה על חשבון סגור, בו היה סכום של 10,000 ₪, אבל ידעה כי אין כל סכום כסף "לא בחשבון הסגור ולא בחשבון הפועל" (ע' 235). לדבריה, שמעה כמה ימים קודם לכן, כי שרה מתקשרת לנאשם ומבקשת ממנו את כספה.
בחקירה נגדית מסרה העדה כי לא הייתה מעורבת "בנושא הכספים בבנק", וידעה רק בדיעבד, מתי נסע הנאשם לערד. לדבריה ידעה כי הנאשם לקח מספר פעמים כספים משרה, אולם לא ידעה בדיוק כמה כסף היה חייב לה. בתשובה לשאלות בית המשפט, הבהירה כי באותה תקופה היו אמורים לשלם שכר דירה מידי שלושה חודשים, בסך של 4,700 - 5,000 לערך, וכי אינה יודעת מהיכן בעלה השיג את הכסף "או לקח משרה או לא יודעת היה כסף". עוד ציינה כי שרה התקשרה אליהם הרבה פעמים על רקע החוב, אולי פעם או פעמיים ביום. הנאשם..."מאוד היה מתעצבן שצריך להחזיר כסף והיא דורשת ודורשת" (ע' 238, וכן ע' 239). חרף זאת, לא ביררה עם הנאשם מהו סכום החוב.
35. שרה גרויסמן (ילידת שנת 1929), מסרה בעדותה כי בינה לבין הנאשם לא היה כל קשר, למעט זה הקשור בהלוואת הכספים. היא הלוותה לו סכום של 10,000 ₪. אין היא זוכרת באיזה תאריך ניתנה ההלוואה, ולאחר שרוענן זיכרונה מהודעתה המשטרתית, אמרה שייתכן שהיה זה ב- 1 מאי 2006. אימו של הנאשם הפצירה בה להלוות לו כסף, על אף ששרה הבהירה לה כי מדובר בכסף שהיא ובן זוגה, הפנסיונרים, שומרים ל"יום שחור", ל"יום האחרון" (ע' 375). כעשר דקות לאחר השיחה עם האם, הגיע הנאשם לביתה, והיא מסרה לו את הכסף וביקשה שיחזיר את הכסף "עד כמה שיותר מהר...כי זה הכסף ליום השחור שלנו", והנאשם הבטיח שישתדל לעשות כך (ע' 375). עוד הבהירה כי אמרה לאימו של הנאשם כי יוכל להחזיר את ההלוואה בשקלים או בדולרים, "לי לא משנה", ואולם לנאשם אמרה כי יחזיר בשקלים (שטרות של 100 ₪, ע' 376). לאחר שחלפו "חודש – חודשיים", והכסף לא הוחזר, התקשרה לנאשם, "פעם או פעמיים" לדרוש כספה, ואולם הוא אמר לה שהמשכורת מתעכבת, וכי בהזדמנות הראשונה יחזיר לה את הכסף. ביום ראשון התקשר אליה הנאשם ואמר לה שיבוא אליה למחרת, ויחזיר לה את הכסף, ואולם הנאשם לא הגיע. לאחר שנחקרה במשטרה פנתה לאימו של הנאשם והציעה לאם כי זו תפרע את ההלוואה בתשלומים חודשיים בני 1000 ₪ (ע' 377-376). 
העדה ציינה בחקירתה הראשית כי אינה זוכרת אם הלוותה לנאשם כספים נוספים בעבר, "אולי היו מקרים 1000, 1500 ₪" שהנאשם מיהר להחזיר לה. בחקירה נגדית טענה כי כספים שנתנה לנאשם בעבר היו שייכים למעשה לאמו, והנאשם לא ידע על כך, וזאת כדי להניע את הנאשם להחזיר את הכספים במועד. עוד ציינה כי אם הנאשם לא עמד בהחזרת הכספים, אימו החזירה לה את הכספים, עד "האגורה האחרונה" (ע' 379). העדה טענה כי "לא היו לו לפני ה- 10,000 חובות. לא היו לו אז חובות",  ומנגד טענה, כי "זה נכון שהוא לא החזיר את כל החובות...היו לא הרבה, אבל היו חובות" (ע 380). בנוסף טענה כי לא ידעה אם הנאשם מתכוון להגיע לערד כדי להסדיר את כל החובות או רק את ההלוואה בסך של 10,000 ₪. (ע' 381). לדבריה, היא מתקשה להיזכר בפרטי האירועים "אני לא זוכרת כלום אני לא רוצה לשקר" (ע' 379).
36. בעדותו בבית משפט טען הנאשם כי צבר כספים בעת שעבד כעצמאי במחסן רהיטים, והרוויח סכומי כסף שונים ("שש אלף, שבע אלף, לפעמים שמונה. לפעמים עשר, לפעמים אלף"). עוד טען כי השכיר לאחרים משאית שרכש בעבר, תמורת 4700 ₪ בחודש.  לדבריו נהג להמיר שקלים לדולרים, כדי לא להחזיק "ערימה" גדולה של שקלים ברשותו.
לדבריו, לא ידע על האזנת הסתר לשיחת הטלפון עם אשתו, וטען כי לא רצה כלל לדבר איתה, וביקש לנתק את השיחה, אולם מאחר שבכתה המשיך לדבר איתה (ע' 468). אישתו לא ידעה במשך תקופה של שנתיים וחצי על הדולרים שהחזיק ברשותו, ולכן לא ראה צורך לדבר עימה על כך בטלפון. (ע' 428).
לשאלה מדוע אמר לאשתו שתשתוק בעניין הכסף, השיב: "... כמה היה חקירות... אני לא מרגיש טוב. עשיתי צינתור. אני מקבל מכה בראש. אני אין לי כוח מדבר. לא בשביל שאני באלוהים אני לא רוצה מדבר. איך אני? אין- כוח אני. אני מת, בן אדם מת. בשביל זה אני לא, אני סגרתי הטלפון. אני לא רוצה מדבר".
 וכן:
"...זה אישה שלי, זה אישה שלי. מה אני רוצה מדבר באישה. אני מדבר ככה. יש אנשים מדבר זה זה אני גבר בבית. אני יודע מאיפה אני מקבל מאיפה אני עובד. אני כשאין כוח באמת לא היה בכלל כוח. בכלל לא היה כוח. היה כמה חקירות מקבל, עוד פעם אני מדבר צינתור. מקבל כאבים עכשיו אני ככה מדבר עוד כמה זמן אני מקבל חמישי. אם אני כל הזמן מדבר בכאבים לב חס וחלילה אולי אני שומע את זה בלב. שעוד מעט אני מקבל חמש".
ובע' 470- לשאלת התובעת, מדוע לא אמר לה כי הכסף אינו עניינה, אלא אמר לה שתגיד ששכחה, השיב: "אני אומר ככה אני מקבל כדורים אחרי כדורים אני ככה. שכל שלי הסתובב כמו פוץ אני סליחה מה אני ככה אומר. מאיפה אני יודע איזה כדור אני שותה בשביל זה מה אני מדבר ככה. איך אני יודע את זה?"
ובהמשך: " דיברתי איתה ברוסית . אני לא ידוע למה אמרתי לה את זה בצורה כזאת. אבל אני יודע שאני רציתי שהיא תלך ותיקח את הכסף. היינו זקוקים לכסף".
הנאשם נשאל לגבי ה"חשבון הסגור" שהוזכר בשיחת הטלפון עם אשתו, וציין כי מדובר בחשבון "סודי", "אני לא מדבר כלום" (ע' 471). כאשר הובהר לו כי עליו לענות על השאלה, השיב: "יש מישהו, יש מישהו מי הנותן גם כסף. יש מישהו אני נותן כסף... יש אנשים שגם אני הלוויתי להם כסף... לא הרבה. אני נותן קצת בבקשה. רק אני פתחתי פה עכשיו את ככה חושבת. מה אני עושה. בשביל מה אני צריך מדבר תגידי לי... אני חוזר ואומר שהלשון שלי זה האויב שלי... בשביל תגיד לי מה את רוצה ממני? אני עכשיו מת פה. אני לא יודע בשביל מה צריך לדבר בשביל זה סיפור. בן אדם אין זה בעיה" (ע' 471). בהמשך הסביר כי נתן כספים לאחרים מכספי ההלוואה של הדודה שרה ("אני לא קמצן"). עוד ציין כי עזר בכספים לעובדיו. לבסוף אישר כי לא קיים חשבון סגור "אני רק הייתי אומר ככה" (ע' 472), וכי אנשים היו חייבים לו כסף, שבאמצעותו יוכל לשלם שכר דירה (473). עוד טען כי באמרו בשיחה לאשתו חשבון "סגור", התכוון לחשבון שאף אחד, מלבדו, לא יודע עליו (473). עם זאת ציין כי היה לו חשבון בנק אחד, וכי אין הוא יודע לאיזה חשבון אחר, "סגור" התכוונה אשתו (ע' 474), וכי לא הגיב לשאלתה כי הוא "בן אדם חולה" (ע' 474).
לדברי הנאשם לקח מהדודה בפעם הראשונה, הלוואה של 25,000 ₪, שנתיים וחצי קודם לכן, והמירה לדולרים. לאחר מכן לקח הלוואה נוספת בסך של 24,500 ₪, חודשיים וחצי לפני האירוע. הדודה הסכימה לתת לו את ההלוואה הנוספת, ולא דרשה ממנו את סכום ההלוואה הראשונה, ואמרה לו כי יחזיר את ההלוואה כאשר יתאפשר הדבר. (ע' 415). הוא המיר את כספי ההלוואה השנייה לדולרים, "קניתי דולרים כדי לא לבזבז זאת מיד" (ע' 459).
לדבריו ביקש הלוואה נוספת מהדודה, כיוון שהשתמש בכספים שהיו לו לצורך שיפוץ משאית, וכן לצורך "פידיון" משאית שנגנבה מידי הגנבים, בשנת 2004 או 2005. לדבריו אינו מוכן לומר את הסכום ששילם לגנבים: "זה סוד...אני לא רוצה מלחמה עם מי עושה זה" (ע' 418). בתשובה לשאלות בית המשפט כיצד צבר סכום של כ- 56,000 ₪, בתקופה של חודשיים וחצי, טען כי לקח הלוואה שנייה מהדודה, כדי לסגור חוב בבנק, "בשביל לחיות קצת" (ע' 433), וכי בסכום ההלוואה של 25,000 ₪ לא נגע כיוון שקנה עם זה דולרים, ושמר את הכסף ל"ימים שחורים".
הנאשם טען כי הגיע לערד עם הדולרים שברשותו, וכי לא החליף את הכסף בבת ים, כיוון שלא רצה להסתובב עם "ערימת" שקלים גדולה, וכי בערד מצויים חלפני כספים במספר גדול יותר (ע' 430). לדבריו חשב כי יפרע את החוב לדודה (בסך של 49500 ₪), לאחר המרת הכספים, ואת היתרה יפקיד בבנק לצורך תשלום שכר דירה. הוא עייף כבר "ממשחקי המחבואים" עם אשתו ("נמאס לי לשקר כל הזמן לאשתי על הכסף. היא לא ידעה על הכסף" ) ולכן החליט להמיר את כל הכסף שברשותו (ע' 421). עוד טען כי לא אמר לאשתו דבר על ההלוואות שנטל מהדודה. ועל כך שהוא חוסך כסף, לצורך החזרת ההלוואות: "לא מצאתי לנכון להגיד לה" (ע' 422). לדבריו החביא את הדולרים בסלון ביתו ובחדר שינה, וכי אשתו לא יכלה לפתוח את המגירה בסלון ("מגירה קשה"), ובחדר שינה היו מונחים בגדים ישנים שלה, והוא ידע היכן להחביא את הכסף באופן שלא יתגלה על ידה (422).
הנאשם טען בנוסף, כי גרסת האם והדודה לפיה לקח הלוואה של עשרת אלפים שקל בלבד, נוצרה בעקבות מסירת הודעתה של אשתו במשטרה, שאף תיאמה גרסה עם שתי העדות האחרות, כי יאמרו בחקירה כי סכום ההלוואה עומד על סך של 10,000 ₪. "באותה תקופה באותו זמן כולם פחדו על דודה שלי. שהיא פחדה מכל הסיפור. דודה שלי עשתה כבוד גדול על זה שהיא נתנה לי את הכסף. כולם פשוט רצו לתמוך בדודה בגלל שהייתה מאד חולה ועברה ניתוח... אני לא יודע למה הם אמרו את מה שהם אמרו. אני יודע שהם ניסו להגן על דודה שלי. כל הסיפור הזה, נודע בזמן החקירות". (ע' 425). עוד טען כי התקשר "אלף פעם" ואמר לעדוֹת לומר את האמת, ואולם לא מסר את הדברים במשטרה, חרף חומרת החשד נגדו. בחקירה חוזרת ציין שוב, כי כאשר נחקר במשטרה חשב שדודתו דיברה על סך של עשרת אלפים ₪, כיוון שחששה שידעו כמה כסף יש לה "היא פנסיונרית" (ע' 481). בבית המשפט נודע לו שאשתו דיברה עם אימו בעניין תיאום העדויות (ע' 482).
הנאשם נשאל לגבי הפקדה של עשרת אלפים ₪ בחשבון הבנק שלו (ת/54), ביום 4.5.2006, התואם את עדותה של שרה לגבי המועד בו הלוותה לנאשם 10,000 ₪. הנאשם טען כי אין מדובר בהלוואה אלא בכספי זכייה במפעל הפיס, וכי לא התאפשר לו מסיבה טכנית, שלא הובהרה על ידו, לקבל אישור ממפעל הפיס לגבי הזכייה. עוד טען כי מועד הפקדת כספי הזכייה אינו תואם את המועד בו קיבל מהדודה את כספי ההלוואה (ע' 429).
מיכאל שפירא
הידיעות המודיעיניות
37. לאחר מותו של המנוח הגיעו לידי רכז המודיעין של משטרת ערד, עד ההגנה גושן אייל, שתי ידיעות מודיעיניות, נ/5 א' ו-ב'. בידיעה מודיעינית (מסתיימת בספרות 083), נ/5א נאמר כדלקמן:
"פיוטר זה שנרצח היום בביתו, היה בסכסוך כספי עם העבריין מיכאל שפירא. הרקע לסכסוך: מיכאל שפירא שכר דירה מהנרצח ברחוב חן בערד. והיה חייב כסף לנירצח, נוצר סכסוך ביניהם, ומיכאל סרב לשלם לו כסף בעבור הדירה. במהלך הסכסוך הנירצח אמר למיכאל, "אתה עוד תמות", ומיכאל בתגובה אמר לו מי ימות. הנירצח שלח שני אנשים שיפגעו במיכאל, והוא ברח מהעיר כי פחד שיפגעו בו".
לידיעה זו נוספה פיסקה, שלא הייתה תחילה בידי ההגנה, (נ/31), ואשר הועברה לידי ההגנה במועד מתן עדותו של גושן, בה נרשמו הדברים הבאים:
"הערכת המקור – אני בטוח שמיכאל הוא זה ששלח את הרוצח לפגוע בפיוטר. יש דיבורים חזקים בעיר על כך שזה הגיע ממיכאל, בגלל הסכסוך הכספי ביניהם, ובגלל ששלח לו אנשים שיפגעו בו.
המבוע: גרגורי חסרים פרטים".
בידיעה נ/5 ב נאמר: "בעקבות הרצח שהיה שלשום בעיר, בו נירצח חלפן הכספים פיוטר, התחילו דיבורים בעיר על כך שמי שקשור ברצח של פיוטר זה מיכאל שפירא וזאת בעקבות הסכסוך  הכספי שהיה להם בגין השכרת הבית.
מקור- כל העבריינים הרוסים בעיר מדברים על כך ובטוחים שמי שקשור לרצח זה מיכאל שפירא שהיה מסוכסך  עם הנירצח".
במזכר (נ/32) שהועבר על ידי המאשימה לידי ההגנה ביום 9.2.2010, בעקבות החלטה שניתנה ביום 9.11.2009 (על ידי כב' השופטת צפת), בב"ש 21638/09, נאמר -
"להלן הערכת המהימנות של הידיעות בתיק זה:
ידיעה מס' 06-4984-015 - ממבוע מוכר/אמין/מהימן.
ידיעה מס' 06-4984-001- מפי שמועה/ממבוע לא מוכר/חדש"
38. גושן הבהיר בעדותו כי הידיעה הכלולה ב- נ/5א זהה לידיעה מס' 06-4984-015, המוזכרת בנ/32; התוספת, נ/31, נוגעת ל"הערכת המקור", דהיינו, האופן שבו המקור עצמו מעריך את הידיעה. "מקור" הינו מי "שעובד מול הרכז", ו"מבוע" הוא אדם שלישי המעביר את המידע למקור. במקרה זה היה המקור לשתי הידיעות זהה, ומדובר באותו אדם. ה"מבוע" - שהעביר את הידיעה למקור, הינו "בחור רוסי" הנמצא בקשר עם אנשים שמסרו את הידיעה. הוא אינו יודע דבר על ה'מבוע', לבד משמו הפרטי המוזכר בידיעה (ע' 588). בידיעה השנייה נאמר שיש שמועה: "אנשים מדברים בעיר", והיא אינה "יותר מאשר דיבורים". עוד צויין כי אין בחומר המודיעיני נתונים נוספים מעבר למסמכים שהועברו לידי ההגנה.
על פי תעודת חיסיון מיום 4.12.2006, ת/57,  חל חיסיון על זהותם של המקור ושל המבוע (ע' 575). הוסבר על ידי העד כי חשיפת שם המבוע, עלולה לחשוף את שמו של המקור. המקור עזב בינתיים את הארץ. הוא לא ידע קודם לכן שהמקור אמור לעזוב את הארץ, או אמור לחזור לארץ; אין לו סמכות לברר פרטים אלה, והוא לא שוחח עימו מאז שעזב את הארץ (ע' 586).
באשר למונח "מבוע מוכר" המופיע ב-נ/32, הרי שמדובר ב"סיווג של המערכת", תוספת "מיחשובית", והעד אינו אחראי לסיווג זה, ואין לו כל ידיעה על איזה בסיס מופקת תוספת זו (ע' 579); לא קיימת אפשרות להעריך 'מבוע', ובתיק המודיעיני לא קיים סיווג של "מבוע אמין" או "מהימן", וההתייחסות היחידה הינה לעצם קיומו של 'מבוע'. אין לדעת כיצד הגיע המידע לידי ה'מבוע'.
הערכת השדה של גורמי המודיעין מתייחסת לאיכות המקור בלבד, ואילו "ההתרשמות של המקור סובייקטיבית שלו...הערכה שלנו היא של המקור ולא של המבוע" (579). לדבריו, היה הגורם היחיד שקיבל את הידיעות מהמקור, והוא היחיד שיכול היה להעריך את מהימנות הידיעה, ואת מהימנות המקור. הסיווג שניתן לידיעה הראשונה על ידי גורמי המודיעין הינו ב/3- האות ב מצביעה על מקור שמרבית הידיעות שלו היו מהימנות; הספרה 3- מצביעה על קבלת הידיעה ממבוע. אין ביכולתו של העד לדעת אם הידיעה אמינה, אלא רק אם המקור מהימן.  אמינות המידע הנוגע לידיעה זו הינה נמוכה, שכן המקור לא היה עד ראיה או שמיעה למידע, מכלי ראשון. קבלת ידיעה ממבוע, "זה כלום, זה אוויר... מבוע הוא אדם שאנו לא מכירים את האינטרסים שלו, ולא יודעים אם אמר את הדברים ליד אנשים, או שמע את זה בעצמו (ע' 585), ואין הוא סבור כי מידע המסווג ב/3 המגיע מאדם שלישי, הינו בעל ערך ממשי. הידיעה הנוספת, נ/5ב, הגיעה יומיים לאחר הידיעה הראשונה, ואולם גם לידיעה זו אין ערך כלשהו - "זה כלום, מדובר בשמועה בידיעה כללית" (ע' 583), ולא מוזכרים בה שמות כלשהם של אותם "רוסים" המוזכרים בידיעה (ע' 582).
גושן ציין כי את הידיעה העביר לקמ"ן, שיכול היה להעבירה לקצין החקירות, לצורך המשך חקירה.
39. העד נתי לדאני, קצין המודיעין של תחנת ערד, בתקופה הרלוונטית, העיד אף הוא כי המקור היה מסווג כאמין יחסית. הידיעה הראשונה מקורה באדם שלישי. לידיעה הראשונה, יש משמעות לכאן או לכאן. הדברים יכולים לשמש לצרכי חקירה, אם כי אין להתעלם מכך שיש "אנשים מתלהבים, ומדברים ויותר מאוחר מתברר שאין לזה קשר". הידיעה השניה, המסווגת ב/4, מקורה בשמועה הרווחת בציבור. ידיעה ברמה 4- היא ראשונית, אפילו שיחה של שכנים, שיחה בטלה (ע' 592).
לדבריו, אם  לא התקבלו במהלך הזמן, ידיעות נוספות, מעבר לשתי הידיעות הללו, ניתן לשער כי  "השמועה התפוגגה" בינתיים (ע' 594).
40. בעקבות הידיעות המודיעיניות שהתקבלו פנתה ההגנה בעתירה לגילוי ראיה (בש 20483/07), שעיקרה חשיפת המקור ואפשרות העדתו בבית המשפט. טענת ההגנה הינה כי אפשר שמיכאל שפירא הינו אותו ‘מישה’, האדם השלישי שהגיע לדירת המנוח,  על פי גירסת הנאשם.
בהחלטה שניתנה ביום 25.4.2007 ( על ידי כב' השופט א. יעקב), נקבע כדלקמן:
"מאזן האינטרסים נוטה לזכות ההגנה על אינטרס הצדק, חקירת המקור המודיעיני....הגם שדבריו בידיעה עצמה הינם בגדר עדות מפי השמועה, הינה חיונית ואף קריטית להגנת הנאשם, ונראה כי טמון בה פוטנציאל ראייתי היכול לעורר, לכל הפחות, ספק סביר באשמו. האיזון הראוי מחייב כי לא תימנע מן הנאשם האפשרות להביא בפני בית המשפט הדן אותו, ראיות היכולות לתמוך בהגנתו. בין היתר נתתי דעתי לכך שגרסת הנאשם הועלתה בשלב מוקדם של החקירה והיא מתיישבת עם תוכן דבריו של המקור, ובכך יש לאשש מהימנות גירסתו. הסיכונים הצפויים למקור....ניתנים למזעור באמצעות העדת המקור בתחפושת, מאחורי פרגוד, בדלתיים סגורות, בהיעדר הנאשם...."
בישיבת ה-  7.10.2007, הודיעה ב"כ המאשימה כי המקור עזב את הארץ ושוהה בחו"ל, ונמסר כי יצא  לחו"ל בתאריך 26.7.2006, כחודש וחצי לפני מועד הגשת כתב האישום נגד הנאשם, וכי לא ניתן להעידו.
ב"כ הנאשם טען טענות שונות, במסגרת ההליך שבפני, ובין היתר טען כי המאשימה לא מנעה יציאת המקור מהארץ, וכי גם אם לא ניתן לבוא בטרוניה אל המאשימה בגין עזיבת המקור לחו"ל, הרי שלנוכח הדברים שנאמרו בהחלטה מיום 25.4.2007, נמנע מהנאשם להביא ראיה חיונית להגנתו, ויש להורות על ביטול כתב האישום נוכח חוסר האפשרות לקיום משפט הוגן.
בהחלטה שניתנה ביום 20.1.2008, קבעתי כי נוכח אופייה של הידיעה המודיעינית שאינה עוסקת אלא ב"השערות ושמועות", האפשרות לבחון תוכנה של הידיעה באמצעות כלים ראייתים אחרים, זאת בשלב בו טרם החלה פרשת התביעה, ומשהתביעה אינה אחראית להיעדרו של המקור, אין מקום לביטול האישום. עוד צויין כי אם יתעוררו לאחר שמיעת הראיות נסיבות חדשות שיצדיקו חשש לפגיעה בניהול הליך צודק, תוכל ההגנה להעלות טענתה בעניין המניעות להעדת המקור, וזו תיבחן לאורן של נסיבות אלה.
החקירה המשטרתית בעניינו של מיכאל שפירא
41. ביום 24.7.2006 נגבתה הודעתו של מיכאל שפירא (יליד 1964), (נ/8) על ידי החוקר רס"ר שמעון בן עמי (ע' 137, ישיבה מיום 20.2.2008). שפירא עוכב לחקירה באותו יום, "כדרוש חקירה בגין רצח" (דוח עיכוב נ/7), בו צויינה תגובתו: "אין לי מה לומר". יצויין כי התביעה התנגדה להגשת ההודעה, וזו הוגשה מטעמה של ההגנה, במסגרת עדותו של החוקר בן עמי, לצורך הבהרת השתלשלות ההליך החקירתי.
ב- נ/8 מספר שפירא, שהיה תושב ערד בתקופה הרלוונטית, כי הכיר את המנוח, וכי היה ידוע ברבים כי המנוח עסק בהחלפת כספים, ונמצא מידי יום ליד בנק במרכז ערד, לרגל עיסוקו. שפירא ציין כי לא הייתה לו היכרות הדוקה עם המנוח, וכי רק נהג לברכו לשלום, בעת שחלף על פניו בעיר. לדבריו לא היה ביניהם כל סכסוך, הוא לא החליף כספים אצל המנוח, ולא שכר ממנו דירה. ידוע לו "בערך" היכן התגורר המנוח, אולם הוא לא ביקר מעולם בביתו. עוד ציין כי הוא עצמו התגורר בדירה שכורה, מאז חודש פברואר 2006, עם בחור בשם יבגני, ששכר את הדירה. לדבריו, נודע לו על פטירתו של המנוח, לאחר שפגש באקראי, בערד, את גיסו של המנוח, בוריס, ביום בו התקיימה הלווית המנוח.
עוד טען כי שבוע לפני מותו של המנוח, נסע למרכז הארץ לחפש עבודה, וחזר ביום בו פגש את בוריס. בהמשך ההודעה מסר כי נסע לבאר שבע, שבועיים קודם לכן, לצורך גמילה מאלכוהול, במכון גמילה, ברחוב החלוץ בעיר, המנוהל על ידי אדם שכינויו "פפיק", ושהה שם מיום 24.6.2006 עד יום 9.7.2006. שפירא נשאל כיצד מתיישב מועד תחילת הגמילה, עם טענתו כי היה מחוץ לערד "שבוע או שבועיים" לפני מותו של המנוח, והשיב כי אינו "מתמצא בזמנים", וכי התכוון לכך שלא ראה את המנוח שבועיים קודם לכן.
42. החוקר בן עמי הבהיר כי אינו זוכר את נסיבות גביית ההודעה, ומדוע חקר את שפירא שלא לאחר אזהרה, אולם ציין כי קיומן של ידיעות מודיעיניות או זאת ששפירא היה "דרוש חקירה", אינה הופכת את שפירא לחשוד ברצח (ע' 136). עם זאת אישר כי בחינת חומר הראיות בדיעבד, נוכח גירסת הנאשם, עשוייה לעורר "חשד מסויים", וייתכן כי היה מקום לחקור את שפירא תחת אזהרה (ע' 140). החוקר מסר כי הבין מתשובותיו של שפירא, כי שבוע קודם למותו של המנוח, חיפש שפירא עבודה, וביום האירוע היה בגמילה (ע' 144). עוד ציין כי ההודעה משקפת את דבריו של שפירא, וכי אם היו לו תהיות לגבי התשובות שנמסרו, הפנה לשפירא שאלות הבהרה (ע' 152).
43. למחרת גביית הודעתו של שפירא, ביום 25.7.2006, נגבתה על ידי החוקר דידי, הודעתו של חיזקיה זרחיאייב, הוא 'פפיק', המוזכר בנ/8. בהודעה,  נ/19, מסר 'פפיק' כי הוא מכיר אדם בשם ‘מישה’ מערד – העד אישר כי מדובר במיכאל שפירא, וזיהה את תמונתו של מיכאל שפירא, שהוצגה בפניו על ידי החוקר, הנספחת להודעתו. ‘מישה’ הגיע עם ציודו לבית ברחוב החלוץ בבאר שבע, המנוהל על ידי ידידתו של 'פפיק', יוליה שמה, המסייעת לאנשים חסרי בית, והודיע שאין לו היכן לישון, וכי ברצונו להיגמל מסמים, וביקש את עזרתו ואת עזרת ידידתו. העד הבהיר כי המקום אינו משמש כמכון גמילה, אלא  משמש להלנת אנשים, ביניהם גם כאלה העוברים גמילה מסמים, וכי יוליה הסכימה להלין את ‘מישה’ ואף סיפקה לו מזון. לדבריו, לא מתנהל במקום רישום של הבאים והיוצאים. עם זאת, לאחר עיון בלוח השנה, מסר 'פפיק' כי ‘מישה’ שהה בבית מיום 20.6.2006 או 21.6.2006 ועד יום 4.7.2006 או 5.7.2006, או סמוך לכך. באחד הימים, לאחר שכבר עזב את המקום, חזר אליהם ‘מישה’ וסיפר שהיה רצח בערד, ביקש מזון ושתיה, ולאחר מכן הלך לדרכו.
44. החוקר דידי מסר בעדותו כי לא ראה צורך לחקור את בעלת המקום, יוליה, בנוסף לחקירתו של 'פפיק' (ע' 48). העד הבהיר כי ניתן ללמוד מההודעות כי המקום בו שהה שפירא, לא היה "מוסד סגור", ולא מתנהלים במקום רישומים מסודרים. מכאן גם שלא ניתן היה לבדוק את המועדים שצויינו על ידי שפירא ו'פפיק' בהודעותיהם. עוד ציין כי ממצאי החקירה לא הצדיקו את חקירתו של מיכאל שפירא כחשוד, לאחר אזהרה, והראיות הצביעו על הנאשם כמי שהיה מעורב במעשה.
45. יצוין כי ההגנה ביקשה להעיד את מיכאל שפירא מטעמה, אולם זה לא אותר על ידה, חרף מספר דחיות שניתנו. בישיבה מיום 30.2.2008 (ע' 110) טען ב"כ הנאשם כי מדובר ב"הומלס" "נע ונד", שההגנה מתקשה לאתרו, אף באמצעות הפעלת חוקר פרטי. ראוי לציין כי ההגנה לא ביקשה לזמן את 'פפיק' כעד מטעמה לעניין ההודעה שמסר.
עוד המציאה ההגנה מזכר משטרתי, נ/6, שנערך על ידי החוקר אטעונה, בו צויינה שיחה שקיים החוקר ביום 29.6.2006 עם בתו של המנוח, שמסרה כי, כשנתיים – שלוש קודם לכן, למנוח "הייתה בעיה עם נרקומן שגר ברחוב דוחיפאת (כך במקור), ושהוא בא יום אחרי האירוע, ואמר להם שלא ידע מה קרה עם פיוטר".
בחקירתה הנגדית הבהירה בתו של המנוח, הגב' אירנה לביד, כי  התבססה על "שמועות מהעיתון", "קראתי בעיתון, ערד היא עיר קטנה. הבת שלי ראתה בעיתון באותו יום כתבה ולכן הגיעו כל השמועות...לא שמות ולא כלום.  הייתה כתבה בעיתון ומזה היה שמועות." (ישיבה מיום 7.10.2007 , ע' 20).
החוקר דידי שהופנה למזכר זה, וכן לדברי בנו של המנוח, מיכאל, שמסר על סכסוך שהיה למנוח עם אדם כלשהו, העיד כי לא ראה מקום לטיפול חקירתי בעניין זה. הוא אף העריך כי נוכח עיסוקו של המנוח כחלפן כספים, "טבעי" שהיו לו "ויכוחים עם אנשים" בענייני כספים, אולם לא חקר בעניין זה (ע' 56, 57).
מיכאל שפירא- ניסיון הזיהוי על ידי הנאשם
46. ביום 28.6.2006 התבקש הנאשם לנסות ולזהות את ‘מישה’ מבין שמונה תצלומי פנים בצבע, שאחד מהם היה של מיכאל שפירא (צילום מס. 3 בטופס זיהוי התמונות, ת/2). הצילומים הופקו מהמחשב המשטרתי, על ידי טכנאי מז"פ, העד קרנרו גרשון, על פי נתוני גובה, גיל, מבנה גוף, בדומה לפרטים שהופיעו במחשב לגבי מיכאל שפירא.
הנתונים המופיעים במחשב המשטרתי לגבי מיכאל שפירא, כמפורט בת/2, הינם: שנת לידה – 1964; גובה- 170; מבנה גוף- בינוני; סימנים מיוחדים- ידיים- קעקוע טיגריס;
הנאשם לא זיהה את צילומו של מיכאל שפירא, ורשם, על ת/2, בשפה הרוסית, (על פי תרגומו של החוקר שובל, שנכח במהלך הזיהוי) - "מישה לא על התמונות". גם בהודעה שנגבתה מהנאשם, בעקבות מסדר הזיהוי,  ת/40, אמר הנאשם: "אני ראיתי את התמונות טוב עם משקפיים שלי, ואני אומר שמישה שאני אמרתי לא בתמונות האלה. מישה שאני אמרתי בחקירה שלי הוא גבוה מאד, אולי שני מטר, אפילו אולי יותר ורזה וחזק מאד, ידיים חזקים הוא אולי עד 35 שנה גיל שלו".
החוקר שובל העיד כי טכנאי הזיהוי הוא שהפיק את הצילומים לצורך המסדר, וחלקו של החוקר הצטמצם לכך שמסר לטכנאי את שמו של מיכאל שפירא; הוא לא היה "שותף אקטיבי" למהלך עריכת מסדר הזיהוי, ולא תרגם את דבריו של הנאשם, אם כי ייתכן שהחליף מספר מילים עם הנאשם ברוסית. עוד מסר החוקר, בתשובה לשאלות ההגנה, כי אין הוא יודע מדוע לא הוצגו בפני הנאשם צילומי גוף של משתתפי המסדר, נוכח טענת הנאשם כי מדובר באדם "רזה וגבוה". (קרנרו הבהיר בעניין זה בעדותו כי אין אפשרות לעריכת מסדרי "גוף" בלבד (ע' 10 לפר' מיום 4.2.2008). שובל העיד בנוסף כי הוא סבור שלא נערך מסדר זיהוי חי, בשל כך שהחקירה בוצעה בבית החולים, והנאשם היה נתון במעצר. עוד ציין כי אינו סבור כי היה מקום לנוכחות סניגור במסדר הזיהוי, כאשר מדובר במזהה, והוא לא ראה מקום לתיעוד וידאו.
ההגנה הגישה מטעמה נהלי עריכת מסדר זיהוי של משטרת ישראל, נ/9 הדנים בזיהוי חשוד על ידי עד, ובכללם זכות החשוד לנוכחות עורך דין במהלך הזיהוי (סעיף ג).
באימרה ת/33 (מיום 19.7.2006) הסתייג הנאשם מאפשרות זיהויו של מישה:
"אני יושב בסלון, ואני לא רואה פנים שלו, לא רואה את הגובה ולא פנים. רק אני רואה בן אדם שהוא "בנדיט", אם הוא עשה דבר כזה וברח. אני רק ראיתי אותו כאשר הוא עבר לידי בצד ימין, והוא אמר "אני מפריע, או לא מפריע..."
47. הנאשם טען בעדותו כי ראה את פניו של 'מישה", אולם לא קלט את תווי פניו. "לא שמתי לב בפנים שלו, אני רק מסתכל בגוף שלו. הוא היה כמו בן אדם חזק. הוא  רזה....ספורטיבי"  (ע' 395-394). "נו מה אם בן אדם נכנס מה אני אין לי עיניים אני מסתכל זהו. אחר כך אני לא רוצה פנים שלו. אני מסתכל איפה כסף שלי", וכי גם בעת שהוכה על ידי 'מישה', היה  "זה  שנייה, זה צ'יק, זה כמו רקטה..." (ע' 441), ובהמשך: "אני לא אומר שלא הסתכלתי על הפנים שלו, אבל זה שנייה אחת" (ע' 443).
הנאשם אישר כי כתב ברוסית על ת/2,  "מישה לא על התמונות" (ע' 474). לדבריו, היה זה בשל מצבו הרפואי: "אני הרבה היה הרבה חקירות. הרבה. אני אין כוח. אני מקבל מכה בראש. עשיתי צינתור. אני לא מרגיש טוב. אני רק מסתכל מתי זה מישה נכנס אני לא מסתכל בפנים שלו... אני לא שמת לב בפנים שלו בשביל מה הוא רוצה בשבילי. אני רק רואה יש לו זה בן אדם מכנסיים לבן חולצה לבנה והוא כמו ספורטאי אני שמתי לב בגוף שלו. בשביל זה אני לא יודע יש בתמונה זה בן אדם. אין בתמונה"
"שאלה:  אז למה לא אמרת להם את זה במשטרה?
תשובה: "איך אני יודע? אני לא מרגיש טוב. מה אני מדבר במשטרה. לא יודע אולי יש שם זה בן אדם. אולי אין שם בן אדם. אני אמרתי לו אני לא רואה. זה תמונות לא יפה. ...רק פנים פה...מה אפשר לראות בתמונות האלה? זה מראים רק פנים של בן אדם. רואים רק את הראש לא רואים את הגוף" (ע' 407).
ולשאלת התובעת כיצד מסר פרטי פרטים של האירוע בחקירתו, חרף מצבו, השיב: "מאיפה אני יודע? מאיפה אני יודע? אולי זה משהו אחר מישהו אחר. מאיפה אני יכול לדעת מה באותו רגע הנהיג אותי לענות ככה. תסתכלו על התמונות אפשר בכלל לראות פה משהו?" (ע' 476).
עוד טען הנאשם כי אינו יודע אם אותו ‘מישה’' היה בגובה של שני מטר, אם כי אישר שהיה רזה וגבוה:
"זה אולי זה לא יודע. זה שנים וחצי מטר, שנים מטר, מטר תשעים, אני לא שמתי סנטימטר אני לא יודע איזה גובה הוא. אני רואה שהוא בן אדם רזה גבוה. זה אני רואה. אני יושבת מתי הוא נכנס אני יושבת. אני ישבתי והוא לא ישב. אני ישבתי הוא עמד". הנאשם אף הוסיף וטען כי אולי  "חלם" על כך "שהוא כזה גבוה" (ע' 444). עם זאת אישר  הנאשם כי עמד על רגליו, מול אותו 'מישה', וכי זה היה גבוה ממנו. בהקשר זה מסר הנאשם כי גובהו שלו הינו 1,78 מ' (ע' 441).
הנאשם העיד כי מסר באמרתו כי ‘מישה’ עטה כפפות, כיוון שבעת ששהה בסורוקה, הגיע "חוקר" (או "רופא", ע' 448) עם כפפות "בצבע עכבר", ואז נזכר כי גם ‘מישה’ היה עם כפפות דומות, ולפיכך מסר זאת בחקירה. לדבריו, ‘מישה’ לא עטה את הכפפות בעת שנכנס לדירה, ואין הוא יודע באיזה שלב עטה אותן, באותן דקות עד שהוכה על ידו. עוד טען כי אינו יודע אם 'מישה' היכה אותו בעת שעטה כפפות. בלחצה של החקירה בעניין זה, השיב: "אני לא חוקר. אני לא יודע איזה, אני לא יודע שום דבר  אני יודע מה. אני לא עושה בפיוטר שום דבר" (ע' 446), ולבסוף העיד, כי אינו בטוח ש‘מישה’ היה עם כפפות. (ע' 448).
טיעוני הצדדים
טיעוני המאשימה
48. ב"כ המאשימה המלומדת, עו"ד טל אדיר –כהן, אינה חולקת על כך שהמכות שספג המנוח כשלעצמן, לא היו קטלניות. עם זאת גורסת המאשימה כי הנאשם הוא שהכה את המנוח וגרם לחבלות ולפציעות בגופו, אשר החישו את מותו של המנוח במנגנון של הלם אמוציונאלי, על רקע מחלת לב כרונית ממנה סבל המנוח. נטען, כי על פי הממצאים בזירה, ועדותו של רפ"ק גרשון התנהל בדירה עימות אלים במיוחד. המאשימה אינה חולקת על חוות דעתו של  עד ההגנה סורסקי כי המנוח הוכה בראשו באמצעות הבקבוק בעת שישב על הספה. עם זאת, נוכח ממצאי מז"פ, הוכח כי המנוח הוכה והוכרע, קרוב לרצפה, במקום בו נמצאה גופתו.
המאשימה טוענת כי אין לקבל את גרסת ההגנה כי בדירה נכח אדם נוסף, שהכה את המנוח, וכי הממצאים מצביעים על כך כי ידו של הנאשם הייתה במעשה. בעניין זה מסתמכת המאשימה על עדויות בני הזוג טיטרנקו לעניין הקולות שעלו מהדירה, ולגבי כך שאיש לא עזב את הדירה במועד הרלוונטי. גם האפשרות שהתוקף חמק מהדירה בעת שהשכנה עמדה ליד דלת דירתה בקומה הראשונה, אינה סבירה, שכן הדלת הייתה נעולה מבפנים. עוד צוין כי המפתחות הנוספים לדירה הוחזקו בידי ילדי המנוח, ונמסרו למשטרה. לא סביר, כך נטען, כי התוקף יצא מאחד החלונות בדירה, ולאחר מכן סגר את החלון והתריס, ופתח את שלבי התריס. עד ההגנה סורסקי, אישר אף הוא כי מדובר בפעולה שאינה הגיונית. גם העובדה כי לא נלקח כסף מהדירה, לאחר שהמנוח הותקף בצורה אכזרית, אינה תומכת בהימצאות אדם שלישי בדירה. המאשימה מסתמכת בנוסף על ממצאי בדיקת ה-  DNA, השוללים מגע של אדם שלישי במוצגים שנבדקו. עוד נטען כי בחוות דעתו של ד"ר נחמן נשללה אפשרות כי הפגיעות שנתגלו בנאשם, מקורן בחבטת כף יד, כמתואר על ידו, או כי החתכים על גב ידו של הנאשם והפצעים האחרים, נגרמו עקב נפילת הנאשם על הרצפה כ"בול עץ". ממצאי חוות דעתו של ד"ר נחמן מחזקים את טענת המאשימה, כי הנאשם נאבק עם המנוח.
עוד טוענת המאשימה כי לא ניתן ליתן אמון בגרסת הנאשם. הנאשם טען לראשונה בעדותו, כי כאשר הקיץ מעלפונו שכב על בטנו, פניו לצד, וגב היד שעון על הרצפה. כן טען לראשונה, כי הלך על ברכיו לעבר המנוח. גרסה זו הומצאה על ידי הנאשם כדי ליישב את מיקום פציעותיו  עם עדותו של ד"ר נחמן; בנוסף, הנאשם הסתבך בגרסאות שונות לגבי ההלוואות אותן נטל מדודתו, והסתיר מידע מאשתו בכל הנוגע לכספים, וכן מסר הסברים לא סבירים בקשר לחשבון "הסגור" המוזכר בת/37.
בנוסף טוענת המאשימה, כי אין מקום כלל לקבוע כי מיכאל שפירא קשור במעשה. הידיעות המודיעיניות עליהן מסתמכת ההגנה בעניין זה, אינן מהוות ראיה קבילה, אלא לכל היותר, עשויות להצביע על כיוון חקירתי. הידיעות הינן בדרגת מהימנות נמוכה, והן מתבססות על שמועות ועדות שמיעה. ההגנה מתעלמת מכך שהנאשם לא זיהה את מיכאל שפירא במסדר זיהוי התמונות; טענת הנאשם כי לא ראה היטב את פניו של ‘מישה’, וההסבר שנתן לכך, הינם בבחינת עדות כבושה ושקרית. סופו של דבר מבקשת התביעה לקבוע כי הנאשם הוא שהכה את המנוח, ויש לדחות עדותו לעניין הימצאות בדירה של אדם שלישי, כניסיון להרחיק עצמו מתוצאות מעשיו.
עוד טוענת המאשימה כי, ד"ר קוגל מטעם ההגנה, אינו שולל את ממצאי חוות דעתו של ד"ר זייצב, בדבר האפשרות כי נגרם כשל לב על רקע האירוע האלים. השערותיו של ד"ר קוגל לסיבות אחרות של אירוע המוות, על רקע מחלת ריאות, מינון יתר או תת מינון של תרופות, אינן מבוססות. ד"ר קוגל אינו טוען שהמנוח היה חולה אסטמה, ואישר כי לא מצא ראיה לכך שמחלת ריאות גרמה למותו של המנוח. לד"ר קוגל אין כל ידיעה לגבי האופן בו נטל המנוח תרופות, ולא היה בסיס לקביעותיו בעניין זה. הטענה כי מאמץ גופני הכריע את המנוח, אינה מבוססת, וד"ר קוגל הסתמך על נתונים מוטעים, לפיהם המנוח כמעט לא יצא מביתו, באופן שאינו מתיישב עם עדויות ילדי המנוח, והראיות האחרות, ומכאן שהסכים כי פעילות גופנית לא היתה 'דרמטית' עבור המנוח.
ד"ר קוגל אישר בעדותו כי המנוח היה חולה לב כרוני, וכי במצב של הלם אמוציונאלי לא ניתן לאתר ממצאים פיזיולוגיים להתרחשות ההלם; הוא אף אישר כי החבלות שנגרמו למנוח היו נרחבות, וגרמו לו כאב. נוכח העובדה כי המנוח הוכרע במקום בו נמצאה גופתו, הרי שיש תרומה ממשית למכות ולחבלות שספג. ניסיון החיים והגיון הדברים מלמדים כי החבלות שנחבל המנוח, הן שהובילו לתחילת התהליך של שוק אמוציונאלי שסופו כשל הלב. הראיות מצביעות על כך כי המנוח מת בסמיכות זמנים לתקיפתו הפיזית; המנוח, עקב עיסוקו, היה מורגל בויכוחים ובצעקות, והסבירות הגבוהה היא שתקיפתו על ידי הנאשם, היא זו שהניעה את השוק האמוציונאלי, שהוביל למותו של המנוח.
נוכח היקף התקיפה ותוצאותיה, חזקה על הנאשם -  על אף שלא היה מודע למחלת הלב של המנוח - שהיה מודע לכך שהתקיפה תגרום למות המנוח. הנאשם יכול היה לצפות את תוצאות מעשיו, ואין צורך לביסוס ההרשעה בעבירת ההריגה המיוחסת לנאשם, כי הנאשם יצפה את האופן המדויק, בו ימצא המנוח את מותו באירוע. הנאשם לא חשף את הלך רוחו שעה שהכה את המנוח, אלא בחר להסתתר מאחורי גרסה שקרית, וניסיון להרחיק עצמו מעצם תקיפת המנוח, ויש בכך כדי לסייע לראיות העומדות נגד הנאשם, כי היה מודע היטב לחומרת מעשיו.
התקיפה החישה את מותו של המנוח, ועל פי הוראת סעיף 309(4) לחוק העונשין, גם אם המנוח עלול היה ללכת לעולמו בנסיבות טבעיות, עקב מחלתו, הרי שנוכח החשת המוות, יש מקום לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין המעשה לתוצאה הקטלנית. די בכך שהמנוח הוכה, כדי שהמכות יגרמו לדחק שהניע את ההליך של שוק אמוציונאלי, ואין שום משמעות לכך שיכולים להיות גורמים אחרים באירוע, כפי שטוען ד"ר קוגל, שגם הם גרמו לדחק, כגון ויכוח שפרץ. נוכח האמור יש להרשיע את הנאשם בעבירת ההריגה.
בשולי סיכומיה, מבקשת ב"כ המאשימה להרשיע את הנאשם בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה נוכח הנסיבות שהוכחו.
 

טיעוני ההגנה
49. ב"כ המלומד של הנאשם, עו"ד ליבדרו, שלא הותיר אבן בלתי הפוכה בסיכומיו, טען כי בידי המאשימה אין כל ראיה ישירה לכך שהנאשם הכה את המנוח. לא עלה כי לנאשם, נטול העבר הפלילי, היה סכסוך קודם עם המנוח, ולא היה לו כל מניע להמית את המנוח; לא ניתן לקשור את הרצון לפגוע במנוח במצבו הכספי של הנאשם; המאשימה גם לא ייחסה לנאשם עבירה של ניסיון שוד, על אף שטענה זו הוטחה בו בחקירה; הנאשם פגש באקראי במנוח;  בזירה לא היה קיים רמז לניסיון שוד, ושטרות הכסף נותרו מסודרים בדירה, ולא הייתה עדות לקיום מאבק כלשהו הקשור בכסף.
מנגד קיימות ראיות המצביעות על אפשרות כי אדם אחר הוא שפגע במנוח ויצא מהדירה, ועלה חשד קונקרטי, כי אדם בשם מיכאל שפירא, שכינויו 'מישה', היה מעוניין במותו של המנוח, על פי הידיעות המודיעיניות (נ/5א- ב). המידע הועבר על ידי מקור אמין, על פי עדויות אנשי המודיעין, והוא משתלב עם כך שהמנוח עסק בתיווך דירות, ועם הנאמר במזכר, נ/6; מהודעות שפירא ו"פפיק"  עולים פרטים מחשידים, כך לעניין עזיבת ערד, ועיתוי חזרתו של שפירא לעיר, בסמוך למותו של המנוח; ותגובתו של שפירא, בדוח העיכוב נ/7, טען כי אין לו מה לומר;
הנאשם הזכיר את שמו של 'מישה', התואם את שמו של שפירא, באופן ספונטאני ומיידי, בהיותו בעיצומו של התקף לב, עד כי יש מקום ליתן משקל לדבריו של הנאשם כלאמרת שכיב מירע. הנאשם חזר ופרט את חלקו של ‘מישה’ בשיחת הטלפון עם אשתו, בעת שהנאשם לא ידע כלל שמאזינים לשיחה; שמו של ‘מישה’ עלה על ידי הנאשם גם בשיחה עם המדובב. הנאשם חזר על גרסתו בעניין ‘מישה’ לאורך כל חקירתו,  וכך גם בעדותו.
גם אם אין התאמה מלאה בין גרסאותיו השונות של הנאשם אין בכך כדי לפגוע באמינותו, שכן לא חל כל שינוי מהותי ב"ליבת" הגרסה. להעדר זיהויו של 'מישה' על ידי הנאשם – להבדיל מזיהוי פוזיטיבי – אין ליתן משקל ראייתי ממשי.  בהליך הזיהוי נפלו פגמים: לא זומן עו"ד למסדר; מדובר בהדפסה של תמונות מחשב באיכות ירודה; לא הוצגו תמונות של מבנה גוף, שהנאשם התייחס אליהן בגרסותיו; הנאשם ביצע את הליך הזיהוי בבית חולים תחת השפעת תרופות, ואף בכך יש להסביר, אובייקטיבית, קשיים בזיהוי. עוד צוין כי הנאשם עשה ניסיונות רבים לאתר את מיכאל שפירא, ואף הופעל לצורך כך חוקר פרטי.
עוד נטען כי החקירה המשטרתית בעניינו של שפירא התנהלה ברשלנות, ולא הושלמה, חרף התהיות העולות לגבי התנהלות שפירא במועדים הרלוונטיים למותו של המנוח, שהגם שאין בה כדי להוכיח את מעורבותו של שפירא באירוע, יש בה כדי ליצור ספק סביר בעניין השאלה אם הנאשם הוא שפגע במנוח.
לטענת הסנגור, נתמכת גרסת הנאשם לגבי הימצאות אדם שלישי בדירה, על האפשרות שהוכחה לצאת מהדירה, מחלונות חדר 1 או הסלון, או מפתח הגג, וקיימת אפשרות טכנית לסגירת התריסים ופתיחת השלבים; אותו ‘מישה’ פעל ככל הנראה "תחת לחץ" ואין לבחון התנהלותו "במשקפי סבירות רגילים". הניסוי שנערך על ידי השוטרים בחדר המדרגות הינו חסר משקל, שכן השוטרים היו דרוכים בעת הניסוי לשמיעת הצעדים, ואין הדבר דומה להתרחשות בזמן אמיתי, ואף לא נבדקה אפשרות לשמיעת עליית אדם לקומה השלישית; השכנה  מאיה טיטרנקו שהתה מספר דקות בביתה, ולא יכלה לשמוע רחשים אותה עת. לפיכך, לא ניתן לשלול אפשרות שמישהו יצא מדלת הכניסה של הדירה, וברח לעבר פתח היציאה מהגג, בעת שהשכנה הייתה בביתה. העובדה שדלת הדירה הייתה נעולה, עשויה להתיישב עם אפשרות ש’מישה’ יצא מהדירה ונעל אותה אחריו. על פי עדויות ילדי המנוח אבד אחד המפתחות מספר שנים קודם לכן, וייתכן שהמפתח הגיע לידיים זרות. יתכן גם כי אחד מבאי ביתו של המנוח, בענייני עסקיו, "השיג" לעצמו את מפתח הדירה. אפשרות אחרת כי לאחר יציאתו של ’מישה’ מהדירה, המנוח, בשארית כוחותיו, מיהר לסגור את הדלת "שמא מישה יראה את הכסף הרב או חלילה יקחו אותו". לא ניתן לשלול אפשרות זו שכן לא נבדקו סימני דם או טביעות אצבעות על הידית או על מנעול ה"פרפר".
נטען כי חקירת מז"פ הייתה מרושלת: לא נבדקו טביעות אצבע על דלת הדירה, בחלונות או בסורגים; לא נבדקה גם התאמת טביעות האצבע לאלו של מיכאל שפירא. גג הבניין לא צולם; המשקוף ושכבת האבק מתחת לפתח הגג לא צולמו; לא נבדקו, פיזית השיחים מתחת לחלון הסלון, ולא נערך כל ניסוי אם ניתן לצאת מחלונות הבית; גרשון לא ראה ולא התייחס למכנסיים המגואלים בדם – שניתן לשער כי היו שייכים לאדם השלישי -  שנמצאו בדירה, אם כי יש להניח כי החולצה שהייתה במקום, הייתה שייכת לנאשם. מחדל חקירתי זה  יוצר הנחה עובדתית לטובת הנאשם כי מדובר במכנסיים של אותו 'מישה', שלא רצה לצאת מהדירה עם מכנסיים מוכתמים בדם.
באשר לבדיקת ה – DNA, נטען כי מעדות ד"ר פרוינד עלה, כי לא ניתן לשלול שבחלק מהאתרים שבדקה "מסתתר"DNA  של אדם שלישי, הגם שבהסתברות נמוכה. העדה אינה מומחית לסטטיסטיקה, וניתן להסתמך רק על הממצאים הביולוגיים שקבעה. (הסנגור מפנה לפסק דינו של בית המשפט העליון, במ"ח 9974/04,  אדריאן שוורץ, נ. מ"י, בו נמתחה ביקורת מסוימת על ניסוח חוות דעת שניתנה על ידי ד"ר פרוינד באותה פרשה).
קיים חשש כי מסקנות הבדיקה שנערכה על ידי ד"ר נחמן, שהתבססה גם על דברי הנאשם, ומשהרופא אינו דובר רוסית, לקו בטעויות; הנאשם גרס לאורך כל חקירותיו כי קיבל מכה בפנים, ונפל ככל הנראה על שברי זכוכית ואיבד את הכרתו. החבלות שנמצאו בבדיקתו מתיישבות עם גרסתו, ולא ניתן לשלול את טענת הנאשם שהוכה על ידי ‘מישה’ בפניו. ד"ר נחמן קבע כי אין הוא יכול לאשר או לשלול טענת הנאשם לגבי נסיבות פציעתו משברי זכוכית, ועליו לערוך בדיקה מחודשת, שכן גרסה זו לא עמדה בפניו במהלך הבדיקה. הסבריו המאוחרים של ד"ר נחמן לפיהם חלק מהפציעות אינן מתיישבות עם גרסת הנאשם, צריכות להידחות הן בשל כך שאפשרות זו לא נבחנה בחוות דעתו, והן בשל כך שאישר כי אינו מומחה לעניין שברי בקבוקים,  ולא ניתן לסמוך על קביעתו  לעניין צורת הקמירות של הפצע ביד. העד אף אישר כי חלק מהממצאים מתיישבים עם פגיעת שברי זכוכית, וכי נפילה לרצפה הינה סוג של חבלה קהה ועל כך מעידים סימני שפשוף. בדיקת ד"ר נחמן אינה יכולה לשלול את גרסת הנאשם נוכח המידע החלקי שעמד בפני ד"ר נחמן, שסבר על פי גרסת הנאשם, כי כל החבלות נגרמו ממכת יד, והן בשים לב לכך שהנאשם עצמו כלל לא ידע כיצד נגרמו כל החבלות.
עוד נטען כי נוכח נסיבות עזיבת המקור המודיעיני את הארץ, עומדת לנאשם הגנה מן הצדק, שיש בכוחה להביא לביטול האישום נגדו; נוכח עזיבת המקור, לא ניתן היה בידי הנאשם להעיד את מוסר המידע המודיעיני, ולהציג את החומר שהיה אצור בראיה זו, שהוגדרה על ידי מותב אחר  כ"חיונית ואף קריטית להגנת הנאשם". בכך נמנע מהנאשם לנהל משפט הוגן. העובדה כי ידיעה מודיעינית אינה קבילה כשלעצמה אין בה כדי למנוע הגעה לראיות אחרות, שהינן קבילות. בעת הגשת כתב האישום,
התנהגות המאשימה הייתה רשלנית על אף שמוסר הידיעה  עזב את הארץ בטרם הוגש כתב האישום. על המדינה היה לוודא כי מוסר הידיעה יהא זמין לעדות או שניתן יהיה ליצור עימו קשר, ולחלופין לעדכן את הנאשם בעת שימוע, טרם הגשת כתב האישום על כוונתו של מוסר הידיעה לעזוב את הארץ, וקיימת סבירות גבוהה כי מפעילי המקור ידעו על כוונת המקור לעזוב את הארץ. המדינה יכולה הייתה לצפות כי תוגש עתירה לגילוי ראיה, ומכאן חובתה לדאוג שיכולת ההתגוננות לא תסוכל. יתכן שאם המידע היה מגיע לנאשם במועד, היה הנאשם דואג להעדת מוסר הידיעה, טרם עזיבתו את הארץ.
עוד צוין כי ההגנה הופתעה מקבלת תוכן מידע מודיעיני, לאחר שהתקיימו דיונים בעתירה לגילוי ראיה וכך הוצגה לראשונה הידיעה במסגרת נ/31 רק בעת הדיון שהתקיים ביום 17.2.2010. מעדותו של רכז המודיעין גושן, עולה כי לא ברור מי אחראי לרישום ב- נ/32.  אף בכך נפגע ניסיון של הנאשם להתמודד עם היעלמו של מוסר המידע. 
גם אם ייקבע שהמדינה לא התרשלה במעשיה, הרי שמרכז הכובד של ההגנה מן הצדק הוא בשאלת מתן האפשרות להעניק לנאשם משפט צודק והוגן, ואין חשיבות מה הוא המקור לחוסר היכולת להעמיד משפט צודק (ע"פ 4855/02 בורוביץ נ. מ"י, נט 6, ע' 776). לחלופין נטען, כי בשל החסר הראייתי שנוצר עקב אי יכולתו של הנאשם להציג את הראיה הנדונה הרי שיש להחיל בעניינו את דוקטרינת "הנזק הראייתי". לטענת הסנגור המשטרה רכזה את מאמציה בחשד בנאשם וזנחה את אפשרות החקירה כי מיכאל שפירא – הוא ‘מישה’, היה עשוי להיות מעורב במקרה. מנגד, עשה הנאשם מאמצים רבים, שלא צלחו, להביא להעדתו של שפירא. נוכח האמור, יש להניח הנחה עובדתית המתיישבת עם גרסת הנאשם, לפיה אם היה נחקר מוסר המידע, היה מתברר כי לשניים היה סכסוך שבמסגרתו "הבטיחו" להרוג אחד את השני, כל זאת בסמוך לאירוע, בו מצא המנוח את מותו.
לחלופין נטען, כי גם אם ייקבע שהנאשם הוא שפגע במנוח, הרי שאין חולק כי המכות שספג המנוח לא גרמו באופן ישיר למותו. ד"ר קוגל לא חלק על הקביעה כי ייתכן שסיבת המוות שצויינה על ידי ד"ר זייצב אפשרית, אך זו לא הוכחה במידה מספקת. אם המוות נגרם עקב כשל לב אין ראיה ממשית כי אירע על רקע הלם אמוציונאלי, וכי אם נגרם על רקע הלם אמוציונאלי, אין ראיה כי ההלם נגרם בשל החבלות. בהקשר זה צוין, כי אין כל  ממצא מורפולוגי - אנטומי המוכיח כי אירע כשל לב או הלם אמוציונאלי. ד"ר זייצב עצמו ציין לפיכך, כי "סביר להניח" כי כך היה מנגנון המוות.
עוד נטען כי יש להעדיף חוות דעתו של ד"ר קוגל על פני זאת של ד"ר זייצב, בהיבטים אישיים ומקצועיים כאחד; ד"ר זייצב, לא ציין פרטים מדויקים לגבי שנות פעילותו ברפואה משפטית, במבוא לחוות דעתו; נמסרו על ידו תשובות סותרות לגבי המועד בו הגיע תיקו הרפואי של המנוח לידיו, ולעניין הצורך להסתמך על התיק הרפואי, במסגרת חוות הדעת; ד"ר זייצב לא ציין כי המאמר, ת/56, התבסס גם על ממצאי נתיחתו של המנוח; מסקנות חוות הדעת מתבססות כמעט לחלוטין על נתיחת המנוח ובדיקת חומרים שנלקחו מהמנוח, ולנוכח העובדה כי לא נמצא ביטוי מורפולוגי למסקנות העולות מחוות הדעת, הרי שהנתיחה לא תרמה תרומה פוזיטיבית מהותית לקביעת סיבת המוות; ד"ר זייצב לא עיין בהיסטוריה הרפואית של המנוח, והבדיקה הטוקסיקולוגית הייתה שטחית ולא התבססה על ההיסטוריה הרפואית של המנוח; ד"ר זייצב לא זיהה גם את מחלת הריאות ממנה סבל המנוח.
צוין כי הלם אמוציונאלי עשוי להיגרם עקב דחק רגשי, גם אצל אנשים ללא רקע של מחלות לב; ד"ר קוגל הסביר כי המוות יכול היה להתרחש על רקע מחלת הריאות ממנה סבל המנוח, ולא מכשל לב. בעניין זה הבהיר ד"ר קוגל כי אין מדובר במחלת ריאות קלה, נוכח כך שהמנוח טופל בסטרואידים, ובמחולל חמצן. אין גם הכרח כי בנתיחה יתגלו סימנים חריפים מיוחדים, פרט אולי לסימנים מורפולוגיים, המעידים על קיומה של המחלה הריאתית. התרגשות שנוצרה במהלך האירוע הייתה יכולה להוביל למוות בשל מחלת הריאות. ד"ר קוגל אישר אומנם כי הסבירות היותר גדולה היא שמחלת הלב גרמה למוות, אולם גם ד"ר זייצב אישר, מאידך, כי לא ניתן לשלול אפשרות למוות מאסטמה, או בשל כשל לב על רקע מחלת ריאות.
הבדיקה הטוקסיקולגית שנעשתה הייתה שטחית. ד"ר קוגל עמד בעדותו על השפעה אפשרית של התרופות אותן נטל המנוח, באופן שיכול היה להעיד על הרעלת תרופות, או על מחסור בתרופה חיונית. היה מקום לבדוק השימוש בתרופות, על רקע ההיסטוריה הרפואית של המנוח, המצביעה על כך שהמנוח הגדיל בעבר מינון תרופות על דעת עצמו, ולנוכח אפשרות כי התרופות למחלת אסטמה ולחץ דם, היו עלולות להביא למותו של המנוח. גם מאמץ גופני, ולאו דווקא הלם אמוציונאלי  עלול להביא למוות. גם אם המנוח היה מורגל במאמץ פיזי, הרי שאין לשלול אפשרות כי ליבו קרס בשל כך, ולא בשל החבלות שנחבל;
ד"ר קוגל ציין כי גורמים נפשיים עשויים להיות הגורם להלם אמוציונאלי, וכי לא ניתן לעשות הפרדה בין הגורמים השונים שיכלו לגרום לעקה, והמוות יכול היה להתרחש עקב התרגשות, אף ללא המכות. לא ברור מדוע ד"ר זייצב קבע כי האירוע התרחש דווקא בשל החבלות, והוא אף אישר בעדותו כי לא ניתן להפריד בין החבלות למריבה המילולית שהתרחשה. אף המנוח היה מעורב בהכאת הנאשם, על פי כתב האישום, ולנוכח סימני החבלה על גופו של הנאשם. מדובר היה באירוע מרגש וחריג, לגבי מי שאינו מורגל בעימות אלים, וד"ר זייצב אישר כי גם קטטה הדדית יכולה לגרום להתרחשות ההלם האמוציונאלי. אין איפוא לשלול אפשרות כי ההלם האמוציונאלי החל עקב הלחץ ו"העצבים" של המנוח, המתח בו היה שרוי, או ההתרגשות שאחזה בו שעה שהכה את הנאשם.
נוכח האמור, נטען, כי יש לקבוע כי בנסיבות האירוע, שהיה כרוך באמוציות קשות, צעקות, מתח ועצבים בערבוביה, ואף בהכאת הנאשם על ידי המנוח, כאשר המנוח סבל ממחלות קשות שונות, ובכללן מחלת לב, מחלת ריאות, ומחלות נוספות, לא ניתן לקבוע, מעבר לספק סביר, מה גרם למותו של המנוח, ומה היה מנגנון המוות. בכך נותק קשר סיבתי בין המכות למוות.
בנוסף טוענת ההגנה כי אם המנוח עצמו ביצע מעשה בלתי חוקי, שהיה בו כדי להחיש את מותו שלו, די בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי לאירוע המוות. גם אם הנאשם תקף ראשון את המנוח, והמנוח תקף לאחר מכן את הנאשם, בנסיבות השוללות טענת של הגנה עצמית, אזי מעשה התקיפה על ידי המנוח, מנתק את הקשר הסיבתי להתנהגות הנאשם, בהיות מעשה התקיפה שבוצע על ידי המנוח, בלתי חוקי ובעל פוטנציאל עצמי להחשת מותו שלו. אין לשלול גם אפשרות כי היה זה המנוח שהיכה ראשון את הנאשם, וזה פעל כנגד המנוח, בתגובה להכאתו.
המאשימה לא הציגה כל ראיה אודות התפתחות האירועים בדירה. המאשימה מסכימה כי המנוח הכה אף הוא את הנאשם וגרם לו לחבלות, וכי הנאשם עצמו לקה באוטם שריר הלב במהלך האירוע; ד"ר נחמן ציין כי הפצעים שנגרמו לנאשם משברי זכוכית הינם פצעי הגנה, וכי הפצעים במרכז פניו של הנאשם הינם פצעי שפשוף שהיו יכולים להיגרם ממכת בקבוק זכוכית. גם בעדותה של ד"ר פרוינד צוין כי על מפתח הצינורות נמצאה תערובת של המנוח והנאשם, ויש להניח שהמנוח הכה את הנאשם  באמצעות מפתח הצינורות. נוכח כך קיימת אפשרות כי המנוח הוא שביצע מעשה בלתי חוקי, והחיש את מותו שלו, בשל ההתרגשות והמאמץ הפיזי בהם היה נתון. בהקשר זה צוין, כי על-פי חוות דעתו של סורסקי – שברי הבקבוק וכתמי הדם בסמוך לספה, מצביעים על כך שהמנוח ספג את המכה הראשונה בזמן שישב על הספה, ולאחר מכן נפל או הוכרע במקום שבו נמצא, ושם נחבל בראשו, או ספג מכות נוספות עד שהוכרע. גם ד"ר זייצב מאשר בחוות דעתו, כי יתכן שחלק מהפגיעות נגרמו כתוצאה מנפילה אפשרית. סורסקי העיד כי לא ניתן לדעת האם המכה שהכריעה את המנוח היא כתוצאה מנפילה או ממכה.  נוכח כך עולה ספק מה ארע לפני שליבו של המנוח נדם, האם הוכה עד מותו, או שמא רק נפל על ראשו ומת, ואם הכה קודם לכן את הנאשם, לאחר שהנאשם כבר פסק מלהכותו. הנאשם לא טען להגנה עצמית, אולם כל ספק המתעורר לעניין סדר הפעולות או לעניין האפשרות כי המכות שהכה המנוח היו אלה שהחישו את מותו שלו, צריך לפעול לטובת הנאשם. (בעניין זה מפנה הסנגור לפסקי הדין ב- ע"פ 100/75- (מ"י נ' בראונשטיין); ע"פ 10/49 (יועמ"ש נ' פתניאב),  פד"י ב, 424).
גם אם תידחה הטענה לעניין ניתוק הקשר הסיבתי בשל התנהגות המנוח, הרי יש צורך להוכיח כי המעשה האסור של הנאשם החיש במידה ניכרת את מותו של המנוח. (ע"פ 11/58 יוסף מנקס י"ב 1905, 1913). ד"ר קוגל העיד שהמכות לא תרמו באופן מהותי והכרחי לגרימת התוצאה הסופית, וכי המנוח יכול היה למות גם אלמלא המכות שספג, עקב הבעיות הבריאותיות, ההתרגשות, המאמץ הפיזי, ואפשרות החשת המוות עקב אמוציות, ולאו דווקא עקב מעשה האלימות. גם אם הייתה תרומה למכות שספג המנוח להחשת המוות, התרומה לא הייתה איפוא, מהותית והכרחית.
לחלופין נטען, כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי משפטי  בין ההתנהגות למוות. על התביעה היה להוכיח כי הנאשם היה מודע לכך שהמנוח עלול למות עקב הכאתו, ואת מודעות הנאשם לעלילות התוצאה. הנאשם לא התכוון לגרום למותו של המנוח, לא היה מודע לכך שבכוחן של המכות לגרום למוות, ולא היה מודע למצב ליבו של הנאשם, ולאפשרות כי יתרחש הלם אמוציונאלי שעלול להביא למותו. (ע"פ 11/99 ויניצקי, נג (2) עמוד 145; ע"פ 4351/00 אבו אלהווא נח' (3) ע' 327). מצבו הרפואי של המנוח היה רעוע, ועל פי חוות דעתו של ד"ר קוגל היה משול היה ל"אדם המהלך על פי תהום". הנאשם לא היה מודע למצב רפואי זה, ולא ניתן להרשיעו בגרימת מותו של המנוח, עקב הליך של הלם אמוציונאנלי (ע"פ 4230/99 סברי אבו ג'אנם נ. מ"י (פורסם בנבו). בנוסף נטען כי אין ליישם את מבחן
ה'גולגולת הדקה', שכן הלם אמוציונאלי עשוי להיגרם גם לאנשים בריאים שאינם חולי לב.
לבסוף נטען, כי המאשימה לא הוכיחה ביצועה של עבירת החבלה בכוונה מחמירה על ידי הנאשם. לא הובאה כל ראיה לדרך התפתחות הקטטה ולא ברור אם  הנאשם תקף את המנוח שלא כדין, על פי דרישת סעיף העבירה. לא הוכח גם היסוד הנפשי בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. עוד צוין כי העבירה צורפה לכתב האישום באופן מלאכותי, כדי "להשיג הרשעה" במקרה של זיכוי מעבירת ההריגה.
 
 
דיון
הטענה לעניין הימצאות אדם שלישי בדירה
50. הטענה לעניין ביצוע מעשי האלימות כנגד המנוח והנאשם, על ידי אדם שלישי, עולה, למעשה, רק מגרסת הנאשם. ייאמר מיד כי לטענה זו, לבד משהיא מתבססת על עדות הנאשם, אין כל בדל אחיזה אחר במכלול חומר הראיות  שהוצג.
על פי עדות שכנתו של המנוח, מאיה טיטרנקו, הנתמכת בחלקה, בעדות בעלה, אולג, אירעו התרחשויות חריגות בדירת המנוח, שמשכו את תשומת ליבה, מזמן הגעתה לביתה, סמוך לאחר השעה 13:00, ועד שהוזעקה המשטרה למקום על ידי אולג, בשעה 13:15.
מאיה העידה על שלושה אירועים בולטים שהתרחשו בפרק זמן זה; תחילה, עם הגעתה לביתה, נשמעו מהקומה מעליה צעקות ריב רמות של שני גברים בשפה הרוסית (שהינה שפת אם של המנוח והנאשם). העדה פנתה לדירת המנוח, אולם איש מתוך הדירה לא נענה לצלצוליה בדלת, ולקריאותיה בשמו של המנוח; ההתרחשות השנייה, אירעה לאחר שחזרה לדירתה בקומה הראשונה, ושהתה בסלון ביתה, ואז שמעה מכיוון דירת המנוח רעשים חזקים ("בום בום"), "כאילו משהו זורקים על הרצפה". האירוע השלישי התרחש לאחר מכן, בעת שעלתה פעם נוספת לעבר דירת המנוח, עמדה במרחק קצר מדלת הדירה, ודיברה עם בעלה בטלפון הנייד. אז נשמעו מתוך דירת המנוח צעקות, והיא שמעה את קריאת המנוח "עזוב אותי". אולג, בעלה של מאיה, אישר בעדותו, כי במהלך שיחת טלפון זו, היה עד שמיעה ל"צרחות" שנשמעו מהדירה, ואז הזעיק את המשטרה.
51. הקולות שעלו מהדירה, המצביעים על פרוץ עימות כלשהו בין שני אנשים, משתלבים עם הממצאים שהתגלו לאחר מכן בדירה, המעידים על אירוע אלים וקשה שהתחולל במקום. ממצאים אלה - כ"סרט אילם" - מעידים בנוסף, כי בהתרחשויות בדירה היו מעורבים לכאורה, רק המנוח והנאשם, ולא כל אדם נוסף.
בסמיכות זמנים הדוקה להתרחשויות עליהן העידו השכנים, דקות ספורות לאחר שנשמע קולו של המנוח הפונה בצעקה למישהו כי יעזבו לנפשו, התגלו בתוך הבית גופת המנוח, והנאשם, הנמצא במצב של עֵרות, עירום בפלג גופו העליון, יושב בחדר סמוך; גופת המנוח הייתה מוטלת בשלולית דם בפינת הסלון בדירה; על הגופה נתגלו חבלות גוף קשות, של פצעי חתך וחבלות קהות. על ידי המנוח נתגלו פצעי 'הגנה'. ידו של המנוח אחזה במפתח צינורות, ועל גופו של המנוח וילון שנתלש ממקומו; הסלון היה זרוע בשברי בקבוקים וסימני דם; על פניו וידיו של הנאשם נמצאו פציעות וסימני דם; במרכז הסלון היו מונחות חולצה וגופיה מוכתמות בדם. אין חולק כי החולצה, וככל הנראה גם הגופייה, היו שייכות לנאשם; דלת הדירה הייתה נעולה, והיה הכרח לפרוץ לתוך הבית; מקצת מחלונות הדירה ותריסיה היו מוגפים. חלונות אחרים היו סגורים באמצעות בריחים פנימיים; לא הייתה כל עדות לאדם כלשהו שעזב את הדירה באותן דקות עד לכניסת הכבאי והשוטרים לדירה.
52. ממצאי הבדיקות במעבדה הביולוגית למוצגים השונים שנלקחו מזירת האירוע, העלו כי ה – DNA  נמצא עליהם, משתייך לנאשם, למנוח, או תערובת של שניהם, ולא נמצא DNA של אדם שלישי. תערובת DNA של המנוח ושל הנאשם, נמצאה בצפורן יד שמאל של המנוח, וכן על מפתח הצינורות. ההסתברות כי אין מדובר בתערובת שמקורה במנוח ובנאשם, אלא באדם שלישי כלשהו, נמצאה בטלה בעשרות מיליארדים, כעולה מחוות דעתו של פרופ' מוטרו, ת/52, שהתקבלה בהסכמה. במוצגים אחרים שנבדקו, ובכללם צוואר בקבוק הזכוכית, בדל סיגריה, ושקית, נמצא פרופיל DNA מובהק המשתייך לנאשם, כמובהר בת/50 ובת/52.
מומחית ומנהלת המעבדה, ד"ר מיה פרוינד, הסבירה בעדותה, כי ייתכן שבמקצת ה"אללים", שהינם חלק של פרופיל ה- DNA של מוצג זה או אחר, כמתואר בעדותה, עשוי ל"הסתתר" DNA של "תורם" שלישי, אולם מדובר בהסתברות נמוכה מאד, נטולת ממשות, נוכח הצירוף הסטטיסטי של מכלול הסמנים של אותו פרופיל, וכי לא קיימת כל ראיה, לאורך כל פרופיל ה- DNA של המוצגים השונים, כי מקור ה- DNA הינו באדם שלישי, שאינו המנוח או הנאשם. העדה עמדה בעדותה על ההקפדה בה נערכות בדיקות המעבדה ואיכות הבקרה על תוצאות הבדיקות. עדותה של העדה במכלול פרטי עדותה לא עורערה, ולא הובאו מטעם ההגנה כל ראיות או חוות דעת נוגדות, שיש בהן להצביע על טעויות כלשהן הנוגעות להליכי המעבדה, מספר סמני ה- DNA  שנבדקו, או קיומה של מחלוקת ממשית לעניין משמעות הממצאים הסטטיסטיים של תוצאות הבדיקה (ראו בעניין זה, למשל, ע"פ 7463/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4) 865).
ההגנה טוענת כי רמתה המקצועית של העדה טעונה התייחסות זהירה נוכח הנאמר בפסק דינו של בית המשפט העליון, בעניין מ"ח 3974/04, (פרשת אדרריאן שוורץ). הדיון בפרשת שוורץ נגע לאופן ניסוח מסוים של מסקנת חוות דעתה של העדה באותו מקרה, שעורר ספק מסוים, גם נוכח טענות מומחים מטעם ההגנה, לגבי תוצאות בדיקת ה- DNA באותו מקרה. לפיכך, הורה בית המשפט העליון על עריכת משפט חוזר. בית המשפט המחוזי בתל אביב שבפניו נערך המשפט החוזר (תפח 1154/05), לא מצא דופי בבדיקות שנערכו על ידי העדה, ואף צוין על ידו "הרושם הברור שהותירה עלינו ד"ר פרוינד, כאשת מדע רצינית, המסורה לעבודתה, והחותרת אל האמת" (פסקה 88) . מוטב היה איפוא, לו ב"כ הנאשם היה נמנע מהעלאת טענות סרק הנועדת להטיל דופי, שלא לצורך וללא בסיס, בכישוריה של מומחית המעבדה, שעשתה עבודתה נאמנה ובמקצועיות ראויה. 
זאת ועוד; עדות הנאשם עצמו, תואמת את ממצאי ה- DNA, בפרטים רבי חשיבות. הנאשם הודה כי נגע בבקבוק זכוכית, עליו נמצא  DNA של הנאשם, כעולה מבדיקת המעבדה.  עוד הודה הנאשם, כי נוצר מגע הדוק בינו לבין המנוח, בעת שהמנוח היה שרוע על הרצפה, כשדם רב ניגר ממנו. לטענתו, ניער ואף סטר למנוח, והמנוח לפת את חולצתו של הנאשם בחוזקה, עד שזו הוכתמה בדם. נמצא איפוא, כי בגרסת הנאשם עצמו נמצא אישור "חיצוני" של ממש, לחלק מבדיקות הDNA שנערכו, וכך לעניין הייתכנות הגבוהה מאד של  הימצאות תערובת DNA שמקורה בנאשם ובמנוח כאחד, כפי שעלה מבדיקת ציפורן ידו של המנוח, ומפתח הצינורות שהיה בידו של המנוח.
53. הראיות הנסיבתיות שתוארו, מצביעות על כך שהנאשם והמנוח התעמתו ביניהם, באירוע אלים, שבסופו קיפד המנוח את חייו.
נקבע, כי "...כאשר אשמתו של נאשם נלמדת ומוכחת לכאורה מכוחן של הראיות שהובאו נגדו, עובר הנטל הטקטי אל כתפי הנאשם להציג תרחיש חלופי סביר המתיישב עם חומר הראיות ועומד במבחן השכל הישר…מקום שבו "הוכחו עובדות המסבכות את הנאשם במעשה העבירה, ויוצרות לכאורה ראייה לחובתו, והנאשם אינו מנסה כלל להמציא הסבר מצידו לעובדות שהוכחו, או שהוא בודה מליבו דברים שאין להם שחר, רשאי בית המשפט, בתנאים מסוימים, לקבוע על סמך כל זה את אשמת הנאשם" (ע"פ 38/49 קנדיל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ב 813, 835 "(ע"פ 3914/05 איתן אלחרר נ' מדינת ישראל  - נבו).
ב"כ הנאשם טען לקיומו של "תרחיש חלופי" מעין זה, שעיקרו, כאמור, הימלטות של אדם שלישי מגג הבית או מחלונות הדירה, לפני הגעת השוטרים למקום.
הטענה בדבר אפשרות היציאה מהגג, שקדמה לה יציאה מדלת הכניסה לדירה, נטולת סבירות, ואינה מעשית.
דלת הכניסה של הדירה נמצאה נעולה. הנעילה בוצעה באמצעות מנעול ה"פרפר" הקבוע בצידה הפנימי של הדלת. ברי, כי הנעילה הייתה יכולה להתבצע רק לאחר יציאת התוקף מהדירה, כנטען; הנאשם עצמו אינו טוען כי נעל את הדלת. האפשרות הנטענת כי המנוח הוא שנעל את הדלת לאחר צאתו של האלמוני מהדירה, מתוך חשש לכספו, נטולת כל ממשות. טענה זו מעלה תסריט דמיוני, לפיו במקום להזעיק עזרה מיידית, הלך פיוטר ז"ל, כשהוא חבול ומדמם, לעבר הדלת, נעלה על בריח, ולאחר מכן חזר על עקבותיו, לפינת הסלון דווקא, המרוחקת מדלת הכניסה, שם התמוטט ומצא מותו; מעדותו של רפ"ק גרשון עולה, כי לא נראו על הדלת או סמוך לה, כתמי דם שהצריכו נטילת דגימה כלשהי, ועובדה זו אינה מתיישבת עם כך שפצעיו של המנוח דיממו אותה עת. עוד יצויין כי הטענה כי המנוח נעל את הדלת משום שחשש לכספו, אינה עולה בקנה אחד עם כך שהאלמוני עזב כבר את הדירה, בלא שנטל כלל את הכסף הרב שנמצא בכיסיו של המנוח ובדירה.
הטענה הנוספת בדבר אפשרות כי התוקף עצמו נעל את הדירה, באמצעות מפתח שהגיע לרשותו בדרך לא ידועה, אינה מתבססת על כל ראיה. ילדיו של הנאשם מסרו כי אחד ממפתחות הדירה אבד לפני שנים רבות, וכי אביהם המנוח, שמר על מפתחות הדירה בקנאות. אין גם כל הסבר מדוע הקפיד אותו אלמוני, בעת שנמלט מהדירה בבהילות, בדרכו אל גג הבניין, לנעול מאחוריו את דלת הכניסה לדירה.
הרצון לצאת מהגג תמוה כשלעצמו. היציאה מהגג הייתה כרוכה ביציאה לחדר המדרגות של הבניין, ואפשרות להתגלות על ידי שכנים כלשהם, שמהם חשש התוקף, על פי טענת ההגנה. כזכור, השכנה מאיה, צלצלה קודם לכן בדלת, וקראה בשמו של הנאשם; לא ברור מדוע מצא התוקף צורך לצאת מהגג, ולא לנסות ולצאת בדרך המלך, מהכניסה הראשית לבניין, אם יצא כבר ממילא לחדר המדרגות, ובעת שלא היה אמור כלל להיות מודע לכך שמאיה, ניצבת ליד דלת דירתה, בקומה הראשונה, המוסתרת מעינו; עוד יצוין, כי על פי עדויות בני הזוג טיטרנקו, ניתן היה בנקל לשמוע רעשים במקום, בשל הבניה הטרומית של הבניין, ומאיה הבהירה כי לא שמעה את קול פתיחת דלת דירתו של המנוח, או קולם של צעדים במדרגות.
בהקשר זה יש לדחות את טענת ההגנה כי ייתכן שהתוקף נמלט מהדירה, בעת שמאיה שהתה מספר דקות בדירתה שלה לצורך החלפת בגדים. כפי שהובהר לעיל, עלתה מאיה לעבר דירת המנוח, לאחר שהחליפה בגדים, ורק אז שמעה את צעקותיו של המנוח הפונה למאן דהוא כי יעזבו לנפשו, באופן המעיד כי המעורבים בעימות עדיין נמצאים בתוך הדירה. משלב זה ואילך נשארה העדה לעמוד בחדר המדרגות, ולדבריה לא הייתה עדה לניסיון לצאת מהדירה או לעשות שימוש במדרגות הבניין. יצוין כי בשל האירועים שהתרגשו, הייתה מאיה מבוהלת ודרוכה לנעשה, ואין מקום לטענת ההגנה כי הייתה פחות קשובה למתרחש, מאשר אותם חוקרים שנטלו חלק בניסוי בחדר המדרגות. ולבסוף יצוין כי גם על פי עדותו של עד ההגנה יהודה סורסקי, ניתן היה לשמוע צעדי עלייה בחדר המדרגות בעת הניסוי שערך במקום במסגרת נ/29.
זאת ועוד; הירידה מגג של בניין בן שלוש קומות, על עמודים, בגובה משמעותי מאד מעל פני הקרקע, הייתה כרוכה כאמור, בקפיצה נחשונית לעבר עץ סמוך לבניין, או אחיזה בקיר חיצוני של הבניין. מובן כי מדובר בנטילת סיכון מוחשי לנפילה ולפציעה אנושה, במיוחד בנסיבות של הימלטות מבוהלת לאחר ביצוע עבירה. אין תימה כי אפשרות ירידה מהגג, בדרך לא דרך זו - פעולות "הזויות" ממש - כפי שהסכימו על כך המומחים מטעם התביעה וההגנה כאחד, לא נוסתה ונבחנה על ידי ההגנה, הלכה למעשה, ואין להבין את הטרוניה שהושמעה על ידי ההגנה כי אפשרות זו לא נבחנה על ידי מז"פ. לכך יש להוסיף את העובדה כי מדובר היה בצהרי יום, באזור מגורים, וצפוי היה כי אפשרות ירידה "קִרקסית" מעין זו, עשויה הייתה למשוך תשומת לב רבה באזור, אליו הגיעו אותה עת גם אנשי כבאות ומשטרה.
לא הובאה כל ראיה על ידי ההגנה, מעבר להנחות תיאורטיות קלושות, כי הירידה משני החלונות בדירה הינה אפשרית בנסיבות שתוארו, הלכה למעשה; היציאה דרך חלון חדר השינה כרוכה על פניה, בלוליינות מסוכנת בדומה לירידה מהגג. תחילתה בהשתחלות מחלון צר, והמשכה בירידה מהקומה השנייה, על עמודים, בגובה רב יחסית, על הקיר החיצוני של הבניין, תוך ניסיון להיתמך בסורגי האבן החיצוניים, שחלקם היו חסומים, כפי שניתן לראות בתצלומים. העד סורסקי ציין כי אדם "נואש" או "עבריין מיומן" היה עשוי לבצע פעילות זאת, ואילו רפ"ק גרשון ציין כי אין הוא רואה כל סבירות כי תבוצע בדרך זו. גם הירידה מחלון הסלון, כרוכה בסיכון לא מועט, נוכח גובה החלון מעל פני הקרקע. ולא ברור כלל אם ניתן היה לעמוד על סורגי חלון הסלון בקומה הראשונה, לפני הירידה מהקומה הראשונה לקרקע, כפי שטוענת ההגנה. על פי עדותו של רפ"ק גרשון לא ניכרו על הקרקע, מתחת לחלון הסלון, כל סימני קפיצה או נפילה.
הייתכנות לירידה משני הפתחים בדרכים המתוארות, מתמעטת כמעט לגמרי, כאשר מסתבר כי חלונות הזכוכית והתריסים בשני פתחים אלה היו מוגפים, ושלבי התריסים - פתוחים. נמצא לכאורה, על פי הנטען, כי הבורח מהדירה לא הסתפק בכך שחֵרף נפשו בירידה הרת סיכון מאחד החלונות, אלא שבעודו תלוי בין שמיים וארץ, כשידו האחת אוחזת בזיז כלשהו על הקיר החיצוני של הבניין, נטל על עצמו סיכון רב נוסף, בכך שסגר בידו האחרת, את החלון והתריס, ופתח לאחר מכן את שלבי התריס. ההגנה לא הראתה כי קיימת אפשרות טכנית כלשהי לביצוע מעשה זה, השקול כמעט לניסיון התאבדות, והכבאי בוטרניק, שנכנס לדירה דרך חלון הסלון, קבע כי לדעתו, הדבר אינו אפשרי, נוכח היעדר נקודת אחיזה יציבה מתחת לחלון הסלון.
אין גם כל הגיון או סבירות כי האדם השלישי, המבקש למלט עצמו מהדירה, תוך סיכון עצמי כבד, יטרח בעיצומה של בריחתו לסגור מאחוריו את החלון והתריס, ואם לא די בסגירתם, גם ידאג לפתוח את שלבי התריס. לפעולה חסרת תכלית זו עשוי להיות הסבר תיאורטי דחוק, לפיו ניסה הבורח להסוות את עצם היציאה מהדירה ואת דרכי היציאה; ואולם מה טעם נמצא להחזיר את החלון למצבו המקורי, אם על פי גרסת הנאשם, נותרו בדירה שני עדים פוטנציאליים למעשי האלימות של התוקף, ואף המנוח, שעל פי גרסת הנאשם היה עדיין בחיים, הכיר את זהותו של התוקף.
האפשרות האפסית, לכאורה, לבריחתו של אדם שלישי מהדירה בפרק הזמן הקצר שבין התרחשות האירועים בדירה, על פי עדויות השכנים, ועד הגעת המשטרה, וכן המגבלות האובייקטיביות הקשות וחוסר ההיגיון המוחלט שביציאה מפתחי החלונות והגפת החלונות והתריסים לאחר היציאה, מהוות חיזוק לראיות המעידות כי לא היה אדם נוסף בדירה, בעת האירוע האלים, לבד מהמנוח והנאשם.
54. עוד טוענת ההגנה, כי נוכח הרישום בדוחות הפעולה של השוטרים לוגסי וגנץ, על כך שנמצאו בסלון הבית מכנסיים מגואלים בדם, ניתן להניח, לטובת הנאשם, ובאין ראיה נוגדת, כי מכנסיים אלה שייכים לאדם שלישי, שהשאירם בדירה, לאחר שהחליפם במכנסיים אחרים, נקיים. אין חולק כי גם לתרחיש זה, אין כל בסיס ראייתי, ואף הגיונו מפוקפק, נוכח חפזונו של התוקף לצאת מהדירה, בדרך לא דרך, על פי טענת ההגנה, כדי שלא ייתפס.
מכל מקום, סבור אני, כי אין מקום להסתמך על דוחות השוטרים בעניין הימצאות המכנסיים בדירה, ונראה כי נפלה בהם שגגה. ראשית, אין כל ביטוי בדוח מז"פ, ת/8, להימצאות מכנסיים מוכתמים בדם בסלון הבית. רפ"ק גרשון שהגיע לדירה, שעתיים לאחר הכניסה לדירה, לא ראה מכנסיים כאלה, ולפיכך, לא יכול היה להתייחס לדוחות השוטרים בעניין זה. יצוין כי השוטרים מסרו כי דאגו ל"סגור" את זירת האירוע בסלון הבית, ולא קיימת כל ראיה או סבירות כלשהי לכך שמישהו מבין בעלי התפקידים שנכנסו לדירה, סילק מזירת העבירה, מתוך מכלול המוצגים במקום, לפני הגעת מז"פ, מכנסיים מוכתמים בדם, העשויים לשמש כראיה חיונית; שנית, נתגלו פגמים ברישום דוחות הפעולה של השוטרים. אלה  ציינו בדוחות כי נמצאו במקום חולצה ומכנסיים מוכתמים בדם, ולא הוזכר כלל על ידם כי נמצאה במקום גם גופיה מוכתמת בדם, הצמודה לחולצה, כעולה מהצילומים בדוח מז"פ. עניין זה מעמיד בספק את דיוק תיאור המוצגים על ידי השוטרים שנכנסו לדירה, ואין להוציא מכלל אפשרות כי "החליפו" את הגופייה שנמצאה ליד החולצה בסלון, השייכות לנאשם, במכנסיים שלא נמצאו כלל במקום. יוער בנוסף, כי ניסוח דוחות הפעולה של שני השוטרים היה זהה מילולית ברובו, ומתעורר ספק רב אם תיאור המוצגים בדוחות על ידי אחד מבין שני השוטרים, נעשה על פי בדיקתו האישית, או שמא רק הועתק בחלקיו, מחברו, לשם הנוחות. יש לציין בנוסף, כי השוטר לוגסי התקשה בעדותו לומר היכן נמצאו המכנסיים, ואילו השוטרת גנץ כלל לא נקראה לעדות בעניין הדוח שערכה.
אין איפוא, מקום להסתמך על הרישום בדוחות הפעולה הנוגע להימצאות המכנסיים, ולבסס עליו מסקנה כלשהי שיש בה משום תמיכה ראייתית לטענת ההגנה.
55. עדותו של הנאשם – נדבכה המרכזי של ראיות ההגנה -  לא עמדה במבחן של אמינות, ולא עלה בידי הנאשם נוכח פגמי עדותו, לעמוד בנטל הטקטי, ולהצביע על אותו "תרחיש חלופי סביר המתיישב עם חומר הראיות ועומד במבחן השכל הישר…". התחוור למעשה, כי כלל עדות הנאשם, על כל חלקיה, הייתה שקרית ומניפולטיבית, עד כי אין  לסמוך עליה כל ממצא לטובתו.
הנאשם עמד במספר אמרות על גרסתו לפיה הגיע לדירת המנוח מעט אחרי השעה 11:45. נטען על ידו כי עשרים דקות לערך, לאחר מכן, הגיע האדם השלישי ('מישה') לדירה, ותוך זמן קצר ביותר, תקף בעוצמה רבה את המנוח ואת הנאשם.
גרסה זו מעלה על פניה, סימנים של חוסר מהימנות; ראשית יצוין, כי לוח הזמנים שמסר הנאשם אינו סביר. עולה מדברי הנאשם כי האירוע האלים התרחש בשעה 12:15 בקירוב. גרסה זו אינה מתיישבת עם מועד התרחשות האירועים החריגים בדירה, בין השעות 13:00- 13:15, עליהם העידו השכנים, שבמהלכם נשמע עדיין קולו של המנוח. פער זמנים זה נותר ללא הסבר מצד הנאשם, נוכח גרסתו כי איבד את הכרתו, והתעורר מעלפונו רק סמוך לפני כניסת השוטרים לדירה. בצד התהיות העולות נוכח אובדן הכרה לפרק זמן כה ממושך, עולה מאליה גם השאלה מה אירע למנוח בפרק זמן ארוך זה, מאז שהוכה באמצעות הבקבוק שהוטח בראשו, ועד שהגיע קול צעקותיו לאוזני השכנה, שעה ומעלה לאחר מכן.
שנית, בפי הנאשם לא היה כל הסבר להכאתם הפתאומית והברוטאלית של המנוח ושלו, על ידי אותו אדם, ללא כל סיבה נראית לעין, וללא כל התגרות. תמיהה זו מקבלת משנה תוקף נוכח כך שהמנוח, כך נראה, על פי עדות הנאשם, נתן מצידו אמון לא מסויג באותו אדם, והכניסו במאור פנים לביתו, בעת שעסק בסלון, בספירת סכומי כסף בהיקף רב ביותר, וערימת שטרות גדולה הייתה מונחת על שולחן בסלון, מכוסה במגבת. עוד יצוין כי הותרת סכומי כסף גדולים מאד בכיסיו של המנוח, ועל מדף בסלון, אינה מתיישבת עם אפשרות כי האדם השלישי ביצע את מעשי התקיפה בשל תכנון מוקדם לשדוד את המנוח.
שאלה נוספת מתעוררת נוכח כך שהנאשם נמנע מהזעקת עזרה, לאחר שהבחין במצבו האנוש של המנוח, ובאותו הקשר, לכך שלא הגיב לצלצולים בדלת ולקריאות השכנה והמשטרה. הנאשם טען אומנם כי היה חסר אונים ותשוש עקב מצבו הפיזי, ואולם חרף מצבו זה, תאר (בת/46) סדרת פעולות מבוקרות שביצע, לאחר ששבה אליו הכרתו, כנטען; הוא הלך לאמבטיה, שתה מים, ניקה את משקפיו שהיו מלאים דם. (בהקשר זה יצוין כי על פי ממצאי מז"פ, נתגלו סימני דם במקומות שונים בחדר האמבטיה). לאחר מכן הלך לסלון וחש בריח חריף של גז ואז הלך למטבח, וכיבה את הגז. בנוסף עולה, כי הנאשם גם פשט בגדיו העליונים שנמצאו בסלון. נוכח האמור, עולה מאליה השאלה מדוע לא הזעיק הנאשם בפרק זמן זה, עזרה באמצעות הטלפון, או ניסה למצער, לפתוח את דלת הכניסה של הדירה, הסמוכה למטבח, ולקרוא לשכנים. הנאשם טען אומנם בת/46, כי לא ידע, בעת שביצע הפעולות האמורות את מצבו של המנוח, וכי רק לאחר מכן החל לחפש "איפוא פיוטר איפוא מישה". ואולם גרסה זו סותרת את הנאמר על ידי הנאשם באמרתו הראשונה, ת/47, ואף את הנאמר על ידו במהלך עדותו, לפיהן, לאחר שהתעורר מעלפונו, פנה מייד למנוח והבחין במצבו הקשה. לא מתקבל אף על הדעת כי הנאשם שהיה תחילה בסלון והתעורר מעלפונו, לא בדק מיידית היכן נמצאים המנוח והתוקף, ולא הבחין על אתר, במנוח השרוע בתוך דמו, בפינת הסלון קטן המידות. עוד יצוין כי לפי כל אחת מהגרסות, הנאשם פשט בגדיו לאחר שהבגדים הוכתמו כבר בדמו מהמנוח, ורק לאחר מכן הלך לאחד מחדרי השינה, בלא שטרח להזעיק עזרה.
הנאשם התקשה גם להסביר מדוע לא הגיב לצלצולים בדלת ולקריאות השכנה; באימרה ת/33, טען "הייתי מחוסר הכרה ולא שמעתי שום שכנה", ולאחר שהובהר לו כי הוא סותר דברים קודמים שמסר, שינה גרסתו, ואמר, "כן, אני שומע, אבל לא יודע. מתי אני פתחתי את העינים אני על בברכיים מסתכל בצדדים, ולא יודע איפה אני". ( ת/33, ע'  3, שורות 80-77).
החתכים הטריים שהתגלו על ידי הנאשם, אינם מתיישבים עם פציעות שנגרמו עקב נפילת עילפון. ד"ר נחמן העיד כי החתכים בידו השמאלית של הנאשם נחזים להיות פצעי הגנה. מובן כי קביעה זו  מצביעה לכאורה על כך, שהנאשם נחתך בידו בעת שהיה במצב של עירנות ושליטה, באופן המנוגד לגרסת הנאשם, כי מדובר בחתכים לא "רצוניים", עקב פגיעת שברי זכוכית, בשל נפילה על הרצפה, עקב אובדן הכרה. המומחה שלל גם אפשרות כי מכלול הפצעים בפנים ובידיים נגרמו עקב נפילה זו.
הנאשם טען לראשונה בעדותו, כי לאחר שהתעורר מעלפונו, מצא עצמו שכוב על הרצפה, כשפניו מוטות לצד, וגבי ידיו נשענים על הרצפה, וכי קיימת אפשרות כי החתכים נגרמו עקב מצב זה. תיאור מפורט זה נעדר מאימרתו הראשונה של הנאשם ת/46  בה טען כי אינו יודע כיצד אירעו הפצעים:  "רק אני חושב ככה, זה לא בטוח, מתי מישה עושה במכה לפיוטר בקבוק שבור, אולי זה זכוכית עשה ככה, אולי אני נפל בזכוכית....באמת אני לא יודע איך נפלתי....".
אי מתן הסבר מצדו של הנאשם לדרך היווצרות הפצעים, למעט נסיבות הפגיעה במצחו, עולה גם במהלך בדיקתו של הנאשם על ידי ד"ר נחמן, כמפורט בחוות דעתו של ד"ר נחמן. משהתבקש הנאשם ליתן הסבר לכך, טען "אני לא יודע אם אני שותה כדורים מה אני מדבר... אני לא יודע מה אני מדבר".
טענתו של הנאשם בת/46 כי אינו יודע כיצד אירעו פצעי החתך, באופן דומה למה שטען בפני ד"ר נחמן, מחלישה כשלעצמה, את טענת ההגנה כי ד"ר נחמן לא הבין את הנאמר על ידי הנאשם בשל קשיי תקשורת והבנת השפה. ד"ר נחמן לא ציין כי התרשם מקשיים מעין אלה, ואף ערך הפרדה בחוות דעתו, לגבי התייחסויותיו השונות של הנאשם לפציעותיו השונות. אין ממש גם בטענה כי ד"ר נחמן ערך רישום מוטעה לגבי תיאור מצבו הרפואי של הנאשם בעת הבדיקה, לאחר שצוין בחוות הדעת במפורש כי הנאשם בדרך כלל בריא "למעט סיבת אשפוזו". בהקשר זה אציין, כי התרשמתי במהלך עדותו הארוכה של הנאשם בפני, כי הוא דובר ומבין את השפה העברית באופן סביר למדי, גם אם לא על בוריה, ולא סביר כי התקשה למסור לד"ר נחמן, פרטים בסיסיים הנוגעים לדרך גרימת הפציעות, עד שקיים חשש כי דבריו שובשו.
נוכח האמור, מתעורר רושם ברור כי הנאשם ניסה בעדותו "להתאים" לראשונה את  ממצאי פציעתו בידיו לתנוחת גופו לאחר שהתעורר מעלפונו, בה "נזכר" רק במהלך עדותו. מדובר בגרסה כבושה שזכרה לא עלה כלל במכלול אמרות הנאשם, ואין ליתן בה אמון.

56. אין ליתן אמון גם בגרסת הכספים שהועלתה על ידי הנאשם.
הנאשם לא הבהיר כיצד מצוי חשבונו ביתרה שלילית לאורך חודשים חרף ההלוואות שנטל; מדוע אגר כספים במשך תקופה ממושכת, על אף שהיה לו חוב מצטבר של דמי שכירות, עד שאשתו חששה כי יפונו מביתם. הוא מסר פרטים מתחמקים ומעורפלים לגבי השימוש שעשה בכספים. כך טען, כי נקלע לחסרון כיס בשל כספים שהעביר לגנבים שנטלו את משאיתו, אולם סרב לפרט דבר בעניין זה. טען לקיומו של חשבון סגור כלשהו, ולעניין כספי חוב של אחרים, להם הוא נוהג לסייע, אף זאת ללא תמיכה ראייתית כלשהי. הנאשם לא מסר כל הסבר מניח את הדעת, מדוע החליט לפתע, להחליף את כל הכסף שברשותו, ביום האירוע, ומדוע מצא לנכון להביאו לערד, לצורך החלפתו, בלא שתכנן כלל להיפגש לשם כך עם המנוח, אותו פגש באקראי בתחנה המרכזית.
הנאשם מסר גרסאות סותרות ביחס לדרך בה הצליח לחסוך סכום של 11,250 דולרים והשימוש שעשה בכספים, ומסר בין היתר, כי רכש 5000 דולר באמצעות כספי הלוואה שניתנו לו על ידי דודתו, על אף שבד בבד, טען, כי לאחר נטילת ההלוואה הראשונה, נטל ממנה הלוואה נוספת בסכום דומה. טענת הנאשם כי סכומי ההלוואה הצטברו לסך של 49,500 ₪, עומדת בסתירה לעדותה של הדודה, שרה גרויסמן, שעמדה על כך כי סכום ההלוואה העיקרי שהועבר על ידה לנאשם, כחודשיים קודם לכן, לא עלה על סך של  10,000 ₪, וכן להודעות אשתו ואימו של הנאשם, שמסרו אף הן במשטרה, כעולה מעדויותיהן, כי סכום ההלוואה היה  10,000 ₪.
טענת הנאשם כי הדודה, (כבת 80 בעת מתן עדותה),  מסתירה את האמת ביחס לסכום ההלוואות האמיתי, על רקע היותה גמלאית, ומאחר שביקשה לתאם את עדותה עם עדות אשת הנאשם, אינה מתקבלת על הדעת. מעדות הדודה עלה כי היא חוששת מאד לגורל כספה נוכח מצבה הכלכלי וגילה המתקדם, ואין כל סבירות לכך שתציין כי סכום ההלוואה עומד על חמישית מהסכום אותו נקב הנאשם. לא סביר גם להניח, כי הדודה תעמוד על דעתה זו, באורח כוזב, חרף החקירה המשטרתית והידיעה על חומרת האישום המיוחס לנאשם, ועל אף שהנאשם טען כי הפציר בעֵדות שהינן קרובות משפחה מהדרגה הראשונה, לומר את האמת ולהעיד כי סכום ההלוואה שנטל היה גדול יותר, מזה שטענו תחילה. עוד יצוין כי הנאשם הפקיד בחשבונו סך של 10,000 ₪ בתקופה בה ניתנו לו כספי ההלוואה על ידי הדודה, על פי עדותה, ולטענת הנאשם כי היו אלה כספי זכייה במפעל הפיס, לא היו תימוכין כלשהם.
הנאשם טען בנוסף, כי החזיק את הכספים בביתו- תוך מסירת פרטים סותרים לגבי מקום החזקת הכספים בבית – ואולם אשתו, טטיאנה, לא ידעה כלל על קיומם של הכספים, והביעה את הפתעתה המוחלטת מכך, כפי שעולה מהקלטת שיחת הטלפון עם העדה, ת/37א. תגובתה של העדה בשיחת הטלפון הייתה טבעית למדי, נוכח כך שחשבון הבנק של בני הזוג, היה מצוי ביתרה שלילית תקופה ארוכה, והעדה אף הביעה בשיחה עם הנאשם את חרדתה הרבה כי היא וילדיה יימצאו ללא בית, בשל אי  יכולתם לעמוד בתשלומי שכר הדירה.
מהשיחה המוקלטת עולה כי הנאשם ניסה להניע את טטיאנה, למסור הודעת כזב בחקירתה, לפיה ידעה כי הנאשם חסך דולרים. הנאשם מסר באמרותיו תשובות מתחמקות ובלתי ענייניות לפשר ניסיון זה להשפיע על אשתו, וטען, כי ככל הנראה, אמר את הדברים בהשפעת תרופות.
טענת "איני יודע מה אני מדבר", עקב הטיפול התרופתי שניתן, עולה אצל הנאשם גם בעניינים אחרים שנדונו בעדותו, כפי שכבר עלה לעיל. טענה זו עשויה הייתה להשתלב לכאורה, עם אשפוזו של הנאשם באותה עת, והטיפול התרופתי שניתן לו. עם זאת הנאשם לא התלונן על יחס לא נאות מצד חוקריו, על חקירה מתישה או ממושכת, או על מניעת טיפול רפואי בשל צורכי החקירה. זאת ועוד; למקרא אמרותיו של הנאשם, ברי כי מצבו הקונגטיבי היה תקין. האמרות מצביעות על כך שהסבריו של הנאשם היו סדורים, והנאשם מסר פרטי פרטים ביחס לנסיבות האירוע, על פני דפי חקירה רבים. הוא  חזר פעם אחר פעם, על גרסתו הבסיסית, והגיב בצורה עניינית גם לשאלות קשות של החוקרים, בלא שהביע כל תלונה על קשיים במתן תשובותיו, עקב ערפול חושים על רקע מצבו הרפואי.
מתעורר איפוא רושם ברור, כי במקרה זה, כמו בעניינים אחרים עליהם נחקר בעדותו, "רתם" הנאשם בדיעבד את מצבו הרפואי בעת החקירה, כל אימת שחש בין המיצרים, שעה שלא היה בפיו מענה מוצלח יותר, לפרכות שעלו מתשובותיו, במהלך חקירתו הנגדית על ידי ב"כ המאשימה.
נוכח האמור, אין ליתן אמון כלשהו בטענת הנאשם, בדבר הבאת מטבע זר בסכום הנקוב על ידו, לביתו של המנוח. גרסה זו נלמדת רק מפי הנאשם, ואין לגרסה רעועה מאד זו בדבר מקור הכספים, כל בסיס ראייתי אחר. אין בעובדה כי בכיסיו של המנוח ועל מדף בסלון נמצאו סכומי כסף גדולים, גם בדולרים, כדי לסייע לנאשם. המנוח עסק דרך קבע בהחלפת כספים, ועל פי עדות הבת, אירנה, תכנן באותו יום, לבצע עסקה גדולה של החלפת כספים, ואין בהימצאות הכספים בבית כדי להעיד על כך שהובאו ממקור חיצוני. מובן כי אי מתן אמון בגרסת הנאשם, משתלבת גם עם היעדר כל ראיה – ובכלל זאת, לעניין נוכחות אדם שלישי בבית -  שניתן לקבוע על פיה ממצא עובדתי, כי המנוח הניח על שולחן בסלון, בשלב כלשהו, סכום של עשרות אלפי ₪ לצורך מסירתם לנאשם, כתמורה לדולרים שהעביר לו הנאשם. יצוין עוד, כי עם כניסת השוטרים לדירה, לא היה מצוי כל סכום כסף על השולחן בסלון.
57. ההגנה שמה יהבה על תוכנן של שתי הידיעות המודיעיניות שב- נ/5, כעשויות לתמוך בגרסת הנאשם כי 'מישה'- הוא מיכאל שפירא –היה ה'אדם השלישי'.
אין חולק, כי ידיעות מודיעיניות אלה, כשלעצמן, נטולות כל משקל ראייתי. בידיעות אלה לא קיים כל מידע קונקרטי שיש בו כדי לקשור את שפירא למעשה כלשהו, והן דנות בקיומו של סכסוך כספי בין שפירא למנוח, שבעטיו איים כביכול, המנוח על שפירא. התוספת ב- נ/32, מציינת את הערכת המקור כי שפירא עשוי להיות מעורב נוכח כך, בתקיפת המנוח, ואולם הערכה זו לא מבוססת אלא על "דיבורים חזקים" של אחרים, שהושמעו באוזני אדם נוסף – המבוע – שהעבירם מצידו למקור. הידיעה הנוספת מבוססת על שמועות, וגם ערכה הראייתי כקליפת השום, אף מהיבט מודיעיני ראשוני, כפי שהוסבר בעדויות אנשי המודיעין. צוין בהקשר זה, כי אף לאחר קבלת הידיעות הללו, לא הגיע לידי גורמי המודיעין כל אישוש לנאמר בהן, ואף בכך יש כדי להחלישן.
רכז המודיעין, העד גושן, הבהיר בעדותו כי הוא זה שעמד בקשר עם ה'מקור', שהעביר את שתי הידיעות, וכאמור, אין בידו כל מידע בעניינו של אותו 'מבוע' שהעביר את הידיעה למקור. מכאן שלא קיים כל "ערך מוסף" לדרך עריכת רישום הממוחשב ב- נ/32, ואין מקום לטענת ההגנה כי עניינו של הנאשם נפגע עקב האיחור בהעברת נ/31, או אי הבהירות הנוגעת לדרך עריכת נ/32.
אכן, בהחלטה שניתנה ביום 25.4.2007, (על ידי השופט א. יעקב), במסגרת בש 20483/07, צוין כי להעדת המקור עשוי להיות ערך "קריטי" להגנת הנאשם. דא עקא, הסתבר כי לא ניתן להעיד את 'המקור', שעזב את בינתיים את הארץ, ביום 26.7.2006, זמן ניכר לפני מתן ההחלטה.
אין אני רואה מקום לטרוניית ההגנה, על כך שהמאשימה לא מנעה יציאת המקור את הארץ. לדברי ב"כ המאשימה, ואף לדברי רכז המודיעין, לא ידעו כלל על כוונת המקור לעזוב את הארץ. יש לציין כי מהחומר שבפני, עולה, כי  הודעותיהם של של 'פפיק' ושפירא, נגבו על ידי המשטרה, יום – יומיים לפני מועד יציאת המקור את הארץ. מכאן גם שעולה לכאורה, כי בעת עזיבת המקור את הארץ, כחודש בלבד לאחר מותו של המנוח, עוד טרם גובש חומר החקירה, וטרם נוצרה חובת יידוע ושימוע, שהייתה עשויה לפי הנטען על ידי ההגנה, להניע את הנאשם לנקוט בהליכים למניעת יציאתו של המקור את הארץ. אגב אורחא, אעיר, כי יש מקום להניח, כי גם אם היה ידוע על כוונת המקור לעזוב את הארץ, לא היה מקום לעכבו, נוכח קלישותן הראייתית של ידיעות מודיעיניות אלה.
58. בהחלטתי מיום 20.1.2008, בטרם הוחל בשמיעת הראיות, ציינתי כי פתוחה בידי ההגנה אפשרות לבסס טיעונה בעניין מעורבותו של שפירא באמצעות ראיות אחרות, הגם שהבעתי אז את השקפתי כי לטעמי, הידיעות המודיעיניות כשלעצמן, חסרות ממשות ראייתית.
לאחר שמיעת הראיות הגעתי לכלל מסקנה, כי לא זו בלבד שאין מתעורר ספק בדבר מעורבותו של שפירא המוזכר בידיעות, בתקיפת המנוח, אלא שהוכח פוזיטיבית, כי לא היה מעורב בה.
הנאשם טען תחילה בפה מלא ובביטחון מוחלט, כי יש ביכולתו לזהות את אותו 'מישה' - "אם עכשיו אני רואה אותו אני בטוח מזהה אותו" (ת/47). אכן, מאמרותיו של הנאשם עלה, כי ניתנו לו מספר הזדמנויות לחזות בפניו של אותו אלמוני, לאחר כניסתו לדירה; הנאשם אף מסר תיאור מפורט של חזותו ולבושו של אותו אדם, המעיד כי קלט היטב את תווי פניו וחזותו הכללית ("פנים נקי בלי שערות, שיער קצר") מבנה גופו האתלטי, וגובהו יוצא הדופן של אותו אדם (2 מטר, רזה והוא נראה ספורטאי חזק, שהוא נתן יד לפיוטר היד שלו חזקה), גילו (אני חושב הוא נראה פחות מארבעים....בערך בן 35) ולבושו ("לבש הכל לבן...לבש נעל אלגנטי שחור"). עוד הוסיף וציין כי 'מישה' עטה כפפות ב"צבע עכבר".
הנאשם נאות לפיכך, ליטול חלק באיתור תמונתו של אותו אדם, ולאחר שהוצגו לו התמונות, טען – אף זאת בצורה החלטית  - באימרתו ת/40, ואף רשם זאת בעצם ידיו על גבי טופס מסדר התמונות, ת/2, כי תמונתו של אותו אדם אינה מופיעה בין התמונות שהוצגו. ובמילותיו: "אני ראיתי את התמונות טוב עם משקפיים שלי, ואני אומר שמישה שאני אמרתי לא בתמונות האלה. מישה שאני אמרתי בחקירה שלי הוא גבוה מאד, אולי שני מטר, אפילו אולי יותר ורזה וחזק מאד, ידיים חזקים הוא אולי עד 35 שנה גיל שלו".
יצוין כי גם בחוות דעתו של ד"ר נחמן, ת/51, נרשם מפיו של הנאשם, כי תוקפו היה בגובה של 2 מ' ורזה.
יצוין כי אי זיהויו של התוקף על פי גרסה זו, הינה ראיה בעלת איכות "פוזיטיבית", שכן יש בהתייחסות זו של הנאשם משום שלילת אפשרות כי מיכאל שפירא הינו אותו 'מישה', כנטען. בעניין זה אציין, כי הנאשם לא טען בעת עריכת המסדר שנועד לאיתורו של התוקף, על פי גרסת הנאשם בפני חוקריו, כי מצבו הרפואי סיכל אפשרות אובייקטיבית של עריכת זיהוי, וטענה זו אף אינה מבוססת נוכח מסירת אמרות מפורטות על ידי הנאשם, במהלך הימים שקדמו לעריכת הזיהוי. הנאשם גם לא טען בחקירה, כי גודלן של התמונות אינו מאפשר לו לערוך זיהוי כהלכתו, וכאמור ציין בפני חוקריו, "אני ראיתי את התמונות טוב עם משקפיים שלי...". עוד יצוין כי אין לבוא בטרוניה אל החוקרים לעריכת מסדר ללא נוכחות סנגור, נוכח אופיו של המסדר, שנועד לאמת טענת הנאשם בדבר מעורבות אדם אחר באירוע, ולא עולה כי החוקרים נמנעו במכוון משיתופו של הסנגור בעת עריכת המסדר. לא מצאתי גם בסיס והיגיון לטענה כי לא הוצגו לנאשם מספר מספק של תמונות, בעת המסדר.  
אכן, באימרה ת/33 חל כאמור, שינוי חזיתי בהתייחסות הנאשם:
"אני יושב בסלון, ואני לא רואה פנים שלו, לא רואה את הגובה ולא פנים..." במהלך עדותו, בניגוד מוחלט לנאמר בת/40, אף טען הנאשם כי התמונות שהוצגו לו היו קטנות מדי, ולא ידע להסביר מדוע לא ציין בחקירתו כי קיימת מניעה אובייקטיבית, מטעם טכני זה או אחר, להבחין בתווי הפנים המופיעים בתמונות בת/2. ראוי לציין בעניין זה, כי עיון בת/2 מעלה כי אין כל קושי להבחין בפרטי תצלומי הפנים בתמונות. כהרגלו טען הנאשם בעדותו גם בעניין זה, כי בשל נטילת תרופות לא הצליח לזהות את התוקף, ואף חזר בו מטענתו כי התוקף עטה כפפות.
ניתן להתרשם, נוכח כלל עדותו של הנאשם, כי באמרתו ת/33, שנמסרה כשלושה שבועות לאחר ת/40, ביקש כבר הנאשם למזער את 'נזקי' אי הזיהוי הנחרץ בת/40, בדרך מתחמקת ומניפולטיבית, על ידי השמעת טענה חדשה כי לא הבחין בפניו של התוקף. טענה זו תמוהה על פניה נוכח התיאור המפורט שמסר תחילה, הכולל התייחסות לגילו של התוקף, באופן המצביע על אפשרות לכאורה, לקלוט את תווי הפנים בבירור. הנאשם טען בעדותו כי חרט בזיכרונו את מבנה גופו של התוקף. עם זאת, ניסה בעדותו "להנמיך" קומתו של התוקף, ולערפל את נחרצות תיאורו לעניין גובהו הבלתי שגרתי. עם זאת, אישר, כי בעת שעמד מול התוקף, הבחין כי התוקף היה גבוה ממנו, וכי גובהו שלו הינו - 1,78 מ'.
גם נוכח גרסה סותרת ו'ממעיטה' זו, לעניין הזיהוי, מסתבר, כי תיאורו של מיכאל שפירא בת/2, אינו תואם את תיאורו של 'מישה' על ידי הנאשם. על פי ת/2 שהתקבל ללא הסתייגות ההגנה, מיכאל שפירא "האמיתי", נולד בשנת 1964, גובהו 1,70, והוא בעל מבנה גוף "בינוני"; מיכאל שפירא הינו איפוא, בעל גובה פחות מהממוצע, ונמוך מהנאשם, אינו בעל מבנה גוף אתלטי, והיה בן 42 שנים, במועד הרלוונטי. פרטים אלה סותרים את התיאור שנמסר על ידי הנאשם, וכן את טענת ההגנה כי 'מישה' ומיכאל שפירא, חד המה.
נמצא איפוא, שלא זו בלבד שהנאשם טען תחילה כי תמונתו של התוקף אינה מצויה בין התמונות שהוצגו לו, ומדובר כאמור בראיה פוזיטיבית השוללת אפשרות, לגבי דידו של הנאשם, כי התוקף היה אותו שפירא, אלא שגם מבחינה אובייקטיבית, רחוק תיאורו של מיכאל שפירא  מהתיאור שמסר הנאשם בעניין מבנה גופו, גובהו וגילו של התוקף.
זאת ועוד; על פי הנטען על ידי ההגנה, עולה, כי חרף קיומו של סכסוך בעל אופי אלים בין המנוח לשפירא, המתואר על ידי ההגנה כנרקומן וחסר בית, הנמלט על נפשו מפני שליחיו של המנוח המבקשים לפגוע בו, כעולה מהידיעות המודיעיניות, מתייצב לפתע אותו שפירא – 'מישה' – בפתח ביתו של המנוח וזה מצידו, מכניסו אחר כבוד לביתו, ללא אומר ודברים, וללא כל חשש, בעיצומה של עסקה גדולה של החלפת כספים. מובן כי 'הכנסת אורחים' זו, המעידה על הפגנת אמון וביטחון של המנוח באותו 'מישה', סותרת אף היא, על פניה, את ה"תסריט" המוצג על ידי ההגנה, כי 'מישה" זה הינו אותו מיכאל שפירא, המסוכסך עם הנאשם, שבו דנות הידיעות המודיעיניות.
די באלה כדי להביא לדחיית טענת ההגנה בדבר החשד למעורבותו של מיכאל שפירא בעניין.

59. נוכח האמור, אין לקבל את טענת ההגנה כי זכותו של הנאשם לקיום משפט הוגן נפגעה באופן חמור, בשל אי יכולתו להעיד את המקור, ולהביא מלוא הראיות הקשורות במעורבותו של שפירא.
הטענה לעניין מעורבות שפירא, אינה נשענת על בסיס ראייתי כלשהו. הנאשם מסר פרטים שיש בהם כדי לשלול, אובייקטיבית, אפשרות כי שפירא הוא אותו 'מישה' אלמוני. שפירא הכחיש בנ/8 כל קשר לאירוע. העדת שפירא, שלא אותר ולא ניתן היה לזמנו לעדות, לא הייתה עשויה ככל הנראה, להביא לשינוי הודעתו המכחישה, וההגנה אף נמנעה מזימונו של 'פפיק' לעדות מטעמה, באופן המצביע על כך שלא היה דבר בעדותו של אדם זה, שאף שוחח עם חוקר פרטי מטעם ההגנה, כדי להביא לשינוי התמונה הראייתית העולה מהודעות שפירא ופפיק, נ/8, נ/19.
עוד אוסיף, כי איני רואה מקום לטרוניית ההגנה על מחדלי חקירה נטענים. "הלכה היא כי קיומם של מחדלי חקירה אין בו, כשלעצמו, כדי להביא לזיכויו של נאשם, אם חרף מחדלי החקירה הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו של הנאשם בעבירות שיוחסו לו, ואם לא קופחה הגנתו של הנאשם כיון שנתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו או להוכיח את גירסתו שלו..." (ע"פ 1706/10 טגאפו נ. מ"י, ניתן ביום 31.1.2011).
מעבר לכך, השתכנעתי כי הטענה בדבר מחדלי חקירה בעניינו של אותו מיכאל שפירא, נטולת בסיס כשלעצמה. הידיעות המודיעיניות היו דלות ומסופקות על פניהן; חרף זאת, החוקרים גבו הודעות משפירא ו'פפיק', ואף ביקשו מהנאשם לנסות ולזהות את שפירא. ואולם משמעמד הנאשם על דעתו במהלך החקירה, כי שפירא המופיע בצילום, אינו 'מישה' האלמוני, ומשהראיות הצביעו על היעדר אפשרות סבירה, כי אלמוני כלשהו עזב את הדירה לאחר הפגיעה במנוח, הרי שלא נמצא מקום להעמקה נוספת של החקירה בעניין שפירא. עוד אציין כי מהדירה נלקחו טביעות אצבע שונות, כמובהר על ידי רפ"ק גרשון, ואף נבדקה אפשרות יציאה מפתחי דירה אחרים. גרשון הסביר את שיקוליו לאי עריכת בדיקות נוספות בדירה, הקשורות באפשרות הימצאו של אדם שלישי בדירה, ומדובר בשיקולים סבירים, נוכח התרשמותו של רפ"ק גרשון, כי אין טעם מעשי בעריכת בדיקות אחרות, כמובהר על ידו.
60. עוד יצוין, כי העובדה שהנאשם חזר שוב ושוב, בהזדמנויות שונות, על גרסתו, אין בה כדי להוסיף נופך של אמינות לדבריו.
לנאשם היה נהיר מתחילה, נוכח נסיבות הימצאותו בדירה, בה נמצאת גופת המנוח, כי החשד לביצוע המעשה ייפול עליו מיידית. הוא ביקש להרחיק עצמו מביצוע המעשה, תוך העברת האחריות לכתפי אחר, אלמוני כלשהו, שהנאשם כינהו בשם נפוץ, נעדר ייחוד. העלאת הגרסה על ידי הנאשם כבר בשלב הראשון, בדירה, נעדרת ספונטאניות. הנאשם היה במצב של עירנות, וביצע קודם להגעת השוטרים, סדרת פעולות מבוקרות, והיה בידו סיפק להגות גרסה, לא מתוחכמת מדי – שנועדה להסיר את החשד מכתפיו, תוך ניסיון לשכנע כי היה קורבן לאלימות של אחר. גם אם אניח כי היה בעיצומו של אירוע לב, לא טען כלל הנאשם כי חש שהינו במצב של 'שכיב מירע', ואין בנסיבות ששררו, כדי להקנות לגרסת הנאשם, על אף שהושמעה בהזדמנות הראשונה, כל "מעמד על";
 אין גם מקום לייחס משמעות יתרה להשמעת שמו של 'מישה' בפני המדובב, שכן תמליל השיחה לא הוגש כלל ולא ניתן לבחון את השתלשלות הדברים, ואף צוין על ידי החוקר, כי יש מקום לסבור כי באותו שלב חשד הנאשם כי מדובר בתרגיל חקירתי;
העובדה כי הנאשם רחץ בניקיון כפיו בפני אשתו, הינה לכאורה, טבעית בנסיבות, נוכח גרימת מותו של המנוח. לא למותר לציין, כי הנאשם טען בעדותו כי אין הוא נוהג למסור לאשתו פרטים מלאים על הנעשה עימו, ואין להסיק איפוא, מהנאמר בשיחת הטלפון, על אמיתות הגרסה שהשמיע בפניה.
סיכום ביניים
61. הראיות הנסיבתיות האיתנות העומדות נגד הנאשם, והקושרות אותו לתקיפת המנוח, מתחזקות נוכח חוסר מהימנותו של הנאשם והפירכות העולות מעדותו, ויש בהן כדי לשלול את גרסת הנאשם לגבי מעורבות אדם שלישי באירוע האלים, תהא אשר תהא זהותו. גרסה זו, יציר דמיונו של הנאשם, נעדרת כל בסיס ראייתי, לבד מדברי הנאשם בעניין זה; תכליתה אחת, והיא נועדה באופן שקרי, להרחיק את הנאשם ממעורבות בביצוע תקיפת המנוח.
השתלשלות האירועים המדויקת בדירה אינה ידועה, נוכח קו ההגנה בו נקט הנאשם. עם זאת, מארג הראיות הנסיבתיות הקיים, גם אם קיימים בו "חורים שחורים" ביחס לאפשרות לקביעת ממצאי עובדה מלאים, מוביל למסקנה אחת, כי הפצעים הקשים שנתגלו על גופו של המנוח נגרמו על ידי הנאשם, שהכה את המנוח באמצעות חפצים חדים וקהים. הנאשם עצמו אישר, כי המנוח היה קורבן לאלימות קשה, של הטחת בקבוק בעוצמה בראשו, באופן המתיישב עם מקצת החבלות שנמצאו בראשו ובפניו. הנאשם אף אישר כי היה במגע פיזי עם המנוח, עובר למותו, עד שבגדיו מלאו דם, ואולם טענתו כי מדובר במגע תמים, שלא אגב אלימות, אינה יכולה להתקבל. הנאשם, הוא שהכה את המנוח, ולא אלמוני כלשהו כפי שטען.
הישארותו של הנאשם בדירה עד הגעת השוטרים, לא מצביעה על תום ליבו. זמן קצר מאד חלף מאז שהתרחש האירוע האלים בו מצא המנוח מותו, ועד הגעת השוטרים לדירה. בד בבד, היה הנאשם ער לכך כי מצויים אנשים מחוץ לדירה, העלולים לתהות, על הנעשה בתוכה. עלה, בנוסף, כי הנאשם החל לחוש ברע, נוכח מצבו הרפואי הפתאומי, וממילא, היה מוגבל בתנועה.
המניע למעשה האלימות כנגד המנוח, לא התחוור, לאחר שהנאשם אינו מגלה צפונותיו, ונוצר פיו בעניין זה. עם זאת, מצבו הכלכלי של הנאשם שהיה בכי רע, מצביע על קיומו של מניע אפשרי למעשה התקיפה.
על פי הראיות, חשבון הבנק של הנאשם היה מרוקן; הנאשם נזקק להלוואות מקרובי משפחה; הוא היה נתון בלחץ מתמיד להחזרת כספי הלוואה, והדודה אף דרשה מאימו של הנאשם לפרוע את חובו  מקצבת ביטוח לאומי שהאם מקבלת; הנאשם ומשפחתו עמדו בסיכון פינוי מביתם, עקב אי תשלום שכר דירה; מנגד החזיק המנוח ברשותו כספים רבים, והנאשם היה עשוי להעלות בדעתו, כי ביכולתו של המנוח לסייע לו. נוכח טענתו השקרית של הנאשם בדבר הבאת כספים לדירת המנוח, ומאחר שלא שררו בין המנוח לנאשם קשרי חברות, הרי שניתן להסיק כי לביקורו של הנאשם בדירה, שלא לצורך החלפת כספים או ביקור נימוסין, היה מניע כלכלי כלשהו, שהנאשם אינו טורח לפרטו, וייתכן כי האירועים בדירה הסלימו על רקע זה.
לא עלה אומנם מהראיות, כי הנאשם ניסה לשלוח ידו בכספיו של המנוח. גם המניע להגעתו של הנאשם לדירה, ונסיבות הסלמת האירועים בדירה, לא התחוורו דיים, נוכח שקרי הנאשם, שהינו העד היחידי לאירועים אלה. עם זאת, אין בכך כדי לערער את הראיות הנסיבתיות המוצקות העומדות נגד הנאשם, או להביא לידי קביעה כי הנאשם היה נעדר מניע כלשהו לתקיפת המנוח, כפי שטוענת ההגנה.
עבירת ההריגה
62. עבירת ההריגה על פי סעיף 298 לחוק העונשין, קובעת כי "הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה, ודינו – מאסר עשרים שנים".
ב- ע"פ 9723/03 בלזר נ' מדינת ישראל, נט (2) 408, צוין על ידי כב' השופטת ביניש, כתוארה אז, דברים אלה:
"היסוד העובדתי של עבירת ההריגה כולל רכיב התנהגותי שהגדרתו רחבה – "מעשה או מחדל אסורים" – ורכיב תוצאתי – "מותו של אדם". בין שני הרכיבים הללו נדרש שיתקיים קשר סיבתי עובדתי ("הגורם"). הדרישה לקשר סיבתי משמעה כי התנהגותו של הנאשם היוותה סיבה מהותית והכרחית מנקודת ראות פיזית-אובייקטיבית להתרחשות תוצאה. בהתאם לכך, על התביעה להוכיח כי התנהגותו של הנאשם היוותה סיבה-בלעדיה-אין למות הקורבן. יודגש כי התנהגותו של הנאשם אינה חייבת להיות הסיבה היחידה והתכופה להתרחשות המוות, אולם עליה להיות בעלת תרומה הכרחית להתרחשות התוצאה הקטלנית כפי שאירעה..."(... עוד ראו והשוו סעיף 309 לחוק העונשין).
אשר ליסוד הנפשי של עבירת ההריגה – הדעה השלטת בפסיקתו של בית-משפט זה הינה כי... נדרשת מודעות מצד הנאשם לאפשרות של גרימת התוצאה הקטלנית, ואין די בצפיית האפשרות של גרימת חבלה גופנית ממשית..." בעניין זה חזרה כב' השופטת ביניש על הנאמר על ידה, במסגרת ע"פ 4351/00 מדינת ישראל נ' אבו-אלהווא, פ"ד נה(3) 327:
"... ניתן לומר כי רק כאשר המודעות לגרימת החבלה הגופנית היא מודעות המתייחסת לחבלה חמורה שמעצם טיבה עלולה לסכן חיים, מתקיימת מודעות לתוצאה הקטלנית...
בהתאם לכך אני סבורה כי בנסיבות רגילות, לשם בחינת המודעות לתוצאה הקטלנית, ניתן לעשות שימוש ראייתי בחזקת המודעות, שלפיה חזקה כי אדם מודע לרכיבי היסוד העובדתי של העבירה שביצע, ובכלל זה אף חזקה כי היה מודע לאפשרות של גרימת התוצאה הטבעית העשויה לצמוח מהתנהגותו. כך, כאשר אדם מתנהג התנהגות פוגענית מן הסוג שיש בו באופן אובייקטיבי כדי לגרום למות קורבנו תוך שהוא מודע לכל היסודות המהווים את הרכיב העובדתי של העבירה, רשאים אנו להניח, בהיעדר ראיה לסתור, כי היה מודע גם לתוצאה הקטלנית" (שם, בעמ' 334-333...)".
עוד קיימת דרישה "להוכיח כי הנאשם פעל מתוך פזיזות, קרי אדישות או קלות דעת באשר לאפשרות של גרימת התוצאה הקטלנית (ראו סעיף 20(א)(2) לחוק העונשין). לצורך הוכחתו של היסוד הנפשי האמור ניתן לעשות שימוש בחזקות ראייתיות-עובדתיות המשקפות את ניסיון החיים ואת השכל הישר, והניתנות לסתירה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו..."
(כן כמו ראו לעניין יסודות העבירה: עפ 10477/08 ‏ ‏ טימור פיזולאיב נ' מדינת ישראל; ע"פ 10715/08 ולס נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו]
עוד צוין בפרשת בלזר, כי "בכל הנוגע לעבירות-תוצאה שהיסוד הנפשי הנדרש בהן הוא מחשבה פלילית, הלכה פסוקה היא כי על התביעה להוכיח שהנאשם צפה את האפשרות כי התנהגותו תגרום לתוצאה האסורה מבחינת סוגה וטיבה, עם זאת אין הכרח להוכיח כי הנאשם צפה בפועל את פרטיו של תהליך הגרימה ואת האופן המדויק שבו אירעה התוצאה הלכה למעשה... במקרים שבהם התוצאה האסורה נגרמה באופן שונה מכפי שהייתה אמורה להתרחש... יש הסבורים (כי)... תוטל אחריות בפלילים רק כאשר תהליך גרימת התוצאה בקווים כלליים היה בגדר "הצפיות הסבירה", קרי הנאשם היה יכול וצריך לצפות את דרך התרחשות התוצאה כפי שאירעה בפועל לפי מאפייניה העיקריים. בהתאם לגישה זו, יחול מבחן "הצפיות הסבירה" לגבי תהליך גרימת התוצאה אף בעבירות שהיסוד הנפשי הנדרש בהן הוא מחשבה פלילית...מנגד סבור פרופ' פלר כי כאשר מדובר "בפרשה עובדתית בעלת אופי מלוכד"...המשמעות שיש לייחס לכך שהתוצאה אירעה באופן שונה מכפי שהייתה אמורה להתרחש, צריכה להיגזר מהיחס הנפשי של הנאשם כלפי עצם האפשרות כי התוצאה האסורה תיגרם. במקרה שלפנינו היה המערער מודע לאפשרות כי מעשיו יגרמו לתוצאה קטלנית, והוא פעל מתוך שוויון נפש לאפשרות האמורה. לשיטתו של פרופ' פלר, מאחר שהמערער היה אדיש לאפשרות מותו של המנוח, אין לייחס חשיבות לכך שהתוצאה התרחשה בדרך שונה מכפי שהמערער צפה בפועל. מטעם זה אף אין לדרוש קיומה של מודעות בפועל או בכוח מצד המערער לאופן המדויק שבו אירעה התוצאה הקטלנית..."
הקשר הסיבתי –עובדתי
63. על פי הראיות שהובאו, הגעתי לכלל מסקנה, כי המנוח מצא מותו עקב מעשיו האלימים של הנאשם והחבלות הקשות שגרם למנוח,  שיצרו מצב של דחק נפשי אצל המנוח, והביאו למותו עקב כשל לב, על רקע מחלת הלב ממנה סבל המנוח.
אין חולק כי למנוח הייתה מחלת לב קשה, עקב טרשת משמעותית בעורקים הכליליים, לייפת ולב מוגדל. מחלת הלב הייתה יכולה לגרום לכשל לב ולמותו של המנוח בכל עת; אי קיומם של סימנים מורפולוגיים בנתיחה שהעידו על התפתחות אוטם ונזק לשריר הלב, עשוי להיות מוסבר, על דעת שני הרופאים המשפטיים, בזמן הקצר מאד שחלף בין תחילת האירוע הלבבי, לבין המוות שנגרם בעטיו. ד"ר זייצב, שביצע את הנתיחה, התרשם כי סביר לקבוע, כי כשל הלב הינו הגורם היחיד לקרות המוות, ואילו ד"ר קוגל מסכים כי מדובר באפשרות שסבירות התרחשותה עולה על האפשרות כי המוות אירע בשל בעיית הריאות ממנה סבל המנוח ("אין ספק....שממחלת לב הרבה יותר נפוץ למות פתאומית מאשר ממחלת ריאות" (ע' 525)).
בהקשר זה יש לציין כי בנתיחה לא נמצא ביטוי אנטומי למוות עקב כשל של הריאות; ד"ר קוגל מסכים כי לא הייתה עדות אנטומית לפטירה בשל התקף אסטמתי, או נשימתי על רקע מחלת ריאות כרונית אחרת; בסימני הנפחת הלא ממוקדים בריאות לא היה כל ייחוד המצביע על קשר בין סימנים אלה לבין המוות שאירע; המנוח אכן התלונן וטופל בעבר בגין בעיות נשימתיות, ואובחן כחולה אסטמה, ואולם עלה מהתיק הרפואי ומעדויות ילדי המנוח, כי דווקא בשנתיים האחרונות לפני מותו, המנוח לא נצרך לאשפוזים על רקע בעיית ריאות, והוא אף חדל, כשנה קודם לכן, משימוש במחולל חמצן. המנוח היה פעיל ועצמאי, כפי שעלה מהעדויות, וד"ר קוגל אישר כי סבר בטעות כי המנוח היה מרותק לביתו ונזקק למחולל חמצן, והיה בכך כדי להשפיע על חוות דעתו. עוד יצוין כי החזרת מחולל החמצן ביוזמת המנוח, מצביעה על השיפור במצבו של המנוח כאמור, וכן על הימנעותו בשימוש באביזרים רפואיים שלא לצורך.
יצוין כי במהלך עדותו - לאחר שהועמד על כך כי המנוח לא היה מרותק לביתו, ומחובר למחולל חמצן, כפי שסבר בטעות - הסתייג ד"ר קוגל מאחת ממסקנות חוות דעתו, כי ייתכן שהמאמץ הגופני של המנוח, בעת הנפת מפתח הצינורות שנמצא בידו, הוא שהעצים את מחלת הלב או הריאות, והביא למנגנון המוות.
ד"ר קוגל אף הסכים שלא הוכח כי המנוח נזקק לשימוש במשאף עובר למותו – בעניין זה אף ציין כי הסתמך על מחקר קדום ביחס להשפעות החומר הפעיל במשאפים כדוגמת וונטולין, ואינו יודע אם מרכיבי התרופה השתנו בינתיים - ואין כל עדות בזירת העבירה לשימוש בתרופות כלשהן שהיו עלולות לגרום למוות. לא למותר לציין כי השימוש הבלתי מבוקר שעשה המנוח בתרופה מסוג פרדניזון, בשתי הזדמנויות בשנת 2001, כחמש שנים לפני מותו, לא היה בו כל נטילת סיכון, לפי עדותו של קוגל, ולא ניתן איפוא, להסיק מכך שהמנוח נהג באופן לא אחראי בנטילת תרופות, כפי שטוענת ההגנה.
לבסוף – ועיקר -  נסיבות מותו של המנוח, במהלכו ובעיצומו של אירוע אלים, מחלישות אף הן את סבירות הטענה בדבר הקשר בין נטילת תרופות, לבין אירוע המוות. המנוח נמצא מוטל ללא רוח חיים, במהלך אירוע רווי אלימות, שבגינו נפצע ודימם. ד"ר קוגל אישר כי נסיבות אלה מחלישות מאד את ההנחה התיאורטית, לעניין הקשר בין המוות לבין נטילת תרופות, ומכאן, שאישר לבסוף, כי  לא סביר שהמוות אירע בשל השפעת תרופות: "...שזה כנראה לא, כי כמו שאני שומע עכשיו הוא נמצא מת בזמן האירוע כנראה, אז הוא לא לקח תרופה.." (ע' 571). הסתייגות זו מחלישה מטבע הדברים, את טענת ההגנה כי לא ניתן לסמוך על מסקנותיו של ד"ר זייצב, נוכח אי עריכת בדיקה טוקסיקולוגית מקיפה, לבדיקת אפשרות שימוש בתרופות. נמצא איפוא, כי אפשרות אירוע מוות בשל נטילת תרופות, אינו מתבסס על ראיה ממשית, ולא למותר לציין, כי ד"ר זייצב הזמין את ההגנה בעדותו, לביצוע בדיקות טוקסיקולוגיות נוספות, אם ההגנה סבורה הייתה כי קיים צורך בכך, ואולם נראה שהדבר לא התממש.
נוכח נסיבות אלה, ומשלא עלה כי לשימוש בתרופות, או למחלת ריאות המתועדת בתיקו הרפואי של המנוח, הייתה נפקות ישירה על המוות, אין מקום לקבל טענת ההגנה כי אי ההסתמכות על ההיסטוריה הרפואית של המנוח, היה בה, במקרה זה, כדי לעוות את מסקנות חוות דעתו של ד"ר זייצב.
    
64. ד"ר קוגל תמים דעים עם מסקנתו של ד"ר זייצב, כי קיים קשר הדוק בין האירוע רווי ההתרגשות שהתרחש בסלון הדירה, לבין מותו של המנוח:  – "...אני לא אומר שהאירוע לא קשור, נהפוך הוא, אני כל הזמן מנסה לקשור את זה לאירוע ומנסה מה בתוך האירוע ובתוך כל המחלות הוא שגרם, ואני אומר לך שבסוף אני לא יודע מתוך כל האפשרויות שיש..." (ע' 532). "אני חושב שהאירוע קשור למוות שלו, אני לא חולק על זה, אני חושב שגם....יש אירוע מרגש..." (ע' 571). ד"ר קוגל אף מסכים עם כך כי במקרים רבים, במצב של הלם רגשי, לא מתגלים בנתיחה סימנים מורפולוגיים, וכי במצב של איסכמיה של הלב, עקב מחלת הטרשת – בה לקה המנוח - קיימת סבירות ממשית כי ההלם הרגשי עלול להסתיים במוות. נסיבה זו תומכת אף היא במסקנתו של ד"ר זייצב, כי המוות נגרם בשל מחלת הלב ממנה סבל המנוח, על רקע האירוע שהתרחש עובר למותו. בהקשר זה יוער, כי ד"ר קוגל אינו מסתייג ממסקנות המאמר הרפואי, אותו חיבר ד"ר זייצב עם רופאים משפטיים נוספים, המתבסס על תיאור מקרים שונים – בכללם נסיבות פטירת המנוח. אכן, היה ראוי לשקול הימנעות מהסתמכות על המאמר, נוכח המחלוקת הקשורה בנסיבות מותו של המנוח, אולם כאמור, בסופו של דבר, לא חלק ד"ר קוגל על עיקר מסקנות המאמר.
65. יצוין עוד, כי ד"ר קוגל העלה השערה, כי המוות היה יכול להיגרם בשל הפרעת קצב, על רקע יתר לחץ דם, לב מוגדל, או מחלת ריאות כאמור. ד"ר זייצב, שכאמור ניתח את הגופה ובכך יכול היה להעיד גם על מראה עיניו, אינו סבור כי ליבו של המנוח היה מוגדל במידה העלולה לגרום סיכון קטלני, ואף סבר, בניגוד לדעתו של ד"ר קוגל, כי אם המוות אירע בשל עלייה פתאומית בלחץ הדם, היה אמור להיות ביטוי אנטומי לכך.
אין אני רואה מקום לקבל השערותיו הרפואיות של ד"ר קוגל בעניין זה.
כידוע "בקביעת קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין התנהגות לתוצאה אין בית-המשפט מתיימר לקבוע אמת מדעית חד-משמעית ומוחלטת. כידוע, מידת ההוכחה הנדרשת בפלילים הינה הוכחה מעבר לספק סביר ולא מעבר לכל ספק. בהתאם לכך, אין התביעה נדרשת "...להפריך כל ספק, ובוודאי לא כזה שבסיסו בהרהורי לב או בתאוריה שלא הוכחה..." (פרשת בלזר).
ד"ר קוגל עצמו ציין בעדותו כי "...הסבירות הגדולה יותר שמחלת הלב גרמה, אני לא יכול לשלול, אבל הסבירות הגדולה ביותר שמחלת הלב גרמה לזה (ע' 571). אכן, הנסיבות שהוכחו – קיומה של מחלת הלב הקשה וטרשת העורקים המשמעותית, שהייתה עלולה לגרום בכל עת למוות, גם בנסיבות טבעיות; קרות המוות במהלך אירוע אלים, רווי התרגשות; קביעת המומחים כי יש קשר בין אירוע זה לקרות המוות; ההסכמה כי אירועים מעין אלה עלולים ברובם של המקרים, לגרום למוות, בתהליך של הלם אמוציונאלי, למי שהינו חולה במחלה איסכמית בה לקה הנאשם; ההסכמה כי תהליכי סטרס ואוטם לב, לא יותירו סימנים מורפולוגיים בחלוף זמן קצר מהאירוע- מובילות למסקנה כי המוות נגרם בשל מחלת לב על רקע סטרס רגשי, שנגרם באירוע שקדם לפטירה.
66. עוד ראוי להוסיף, כי ד"ר קוגל עצמו אינו מסתייג מהאפשרות, כי גם אם המוות אירע בשל בעיות בקצב הלב, על רקע יתר לחץ דם או לב מוגדל, (ואף מחלת ריאות), הרי שהסטרס הרגשי שנגרם באירוע, היה יכול לגרום להפרעות קצב קטלניות אלה. מכאן, שגם לפי עמדה זו, קיים קשר ישיר בין האירועים בדירה לבין קרות המוות, כדברי ד"ר קוגל: "כל הדברים שהיו למנוח- מחלת לב, יתר לחץ דם, מחלת ריאות- כולן מועצמים כתוצאה מהעקה הזאת, זה נכון" (ע' 548). והמסקנה – "מהאמור לעיל נובע שבהחלט ייתכן כי הגורם שהחיש את המוות היה דחק או התרגשות גדולה. ( ת/50, ע' 15).  ובע' 571: "...הוא עדיין יכול למות כתוצאה מהאירוע המרגש בתוצאה מההחמרה של מחלת הריאות, לא היינו קוראים לזה הלם אמוציונאלי אלא משהו אחר, אז קורה שיש ירידה ברמת החמצון של הגוף ואז נגרמות הפרעות קצב... וריאות רעועות שלא מספקות חמצן, ירידה בחמצון ללב חולה, גורמת להפרעות קצב..."
67. הטענה כי לא ניתן ל"בודד" את הגורם המדויק שגרם להלם הרגשי, נוכח אי קיומם של עדים לאירוע, הינה טענה מלאכותית, שיש לדחותה.
מהראיות שהוצגו עלה כי האירוע האלים בו מצא המנוח את מותו, היה קצר במשכו. עדותה של השכנה מצביעה על ריכוז אירועים קשים שהתרחשו בפרק זמן קצר, שבו עלו קולות ויכוח, קולות של חבטה, וקריאות של הנאשם למישהו שהיה בדירה כי יעזוב אותו, באופן המלמד על אפשרות של מגע פיזי. קולות אלה משתלבים עם מציאת הגופה, דקות ספורות לאחר מכן, כשידו של המנוח אוחזת במפתח צינורות, ועל הגופה פצעים קשים, סימני דם רב, ושברי זכוכית מסביב. הנאשם עצמו העיד כי באותו פרק זמן, לפני הגעת השוטרים לדירה, השמיע המנוח חרחורי גסיסה אחרונים. יש בנסיבות אלה כדי להעיד כי שיאו של האירוע האלים התרחש באותן דקות קודם מציאת הגופה. 
מעדותו של הנאשם, עולה, כי לתקיפתו של המנוח בעוצמה רבה על ידי הטחת בקבוק זכוכית בראשו לא קדמו כל התגרות או ויכוח מילולי, וכי המנוח קרא קריאות נזעמות, לאחר שהוכה. די בכך כדי לשלול את טענת ההגנה כי אין וודאות אם תהליך הסטרס החל בשל סיבה אחרת, שאינה קשורה באלימות עצמה. אכן, עלה, כי הנאשם אינו מגלה את האמת לגבי השתלשלות האירוע, ואולם על פי ממצאי מז"פ בדירה, המשתלבים עם דבריו של מומחה ההגנה סורסקי, החלו המעשים האלימים, באזור הספה עליה ישב המנוח, שעליה ולידה נמצאו כתמי דם, באופן התואם את עדות הנאשם לגבי המיקום הראשוני בו החלה האלימות נגד המנוח. ממצאי חוות הדעת הפתולוגית, מעלים כי נגרמו למנוח חבלות נוספות בראש, בצוואר, בגו, ובגפיים העליונות, עקב פצעי חתך ושריטה שנגרמו באמצעות חפץ מושחז (שברי זכוכית), וכן פצעי קרע, פצעי שפשוף ודימומים תת עוריים, שנגרמו מחבלות קהות ישירות (מכות) או בלתי ישירות (נפילות). מכלול סימני פציעה קשים אלה, מצביע על כך שהאלימות לא הצטמצמה להכאה בבקבוק, אלא מדובר באלימות נמשכת, שסופה בפינת הסלון, שם התגלה ריכוז כתמי דם והתזות דם, על הקירות ודלת המחסן, מסביב לגופה. שם, בפינה זו, מצא המנוח את מותו גם על פי עדותו הישירה של הנאשם עצמו.
גם ראיות נוספות מעידות על המשכו של מאבק אלים, כפי שהעיד רפ"ק גרשון, ובכללן, פצעי הגנה שנמצאו על ידיהם של המנוח ושל הנאשם; מפתח הצינורות המתכתי שהמנוח אחז בידו עובר למותו, שעליו נמצא  DNA של הנאשם והמנוח; הקרעים והכפתורים החסרים בחולצת המנוח ספוגת הדם; הפציעות המסוימות שספג הנאשם; המגע הגופני בין הנאשם למנוח, עובר למותו של המנוח, עליו העיד הנאשם, וחולצתו המוכתמת בדמו של המנוח, לפי עדות הנאשם. גובהם הנמוך של סימני הדם, וכן האפשרות כי בסיומו של האירוע האלים, המנוח לפת חולצתו של הנאשם, בעת ששכב על הרצפה, מוליכים למסקנה כי מדובר באירוע רצוף אלימות, וכי המוות אירע בשיאו של העימות, או בסמיכות הדוקה לאירוע האלים.
68. ניתן לקבוע כי האירוע רצוף האלימות, והלא מאפיין את שגרת חייו של המנוח – שיש להניח, כי מעיסוקיו היום יומיים, נוכח אופיים, לא נעדרו מתח ואמוציות "מקובלים" - והחבלות שנגרמו למנוח על ידי הנאשם במהלך אירוע אלים זה, הם שהביאו לתהליך הסטרס, שהחיש את מותו של המנוח. על פי עדות השכנה נשמעו קולות ויכוח וצרחות בדירה, וכן צעקות הנאשם הצועק שיניחו לו. יש להניח כי במהלך האירוע אכן הוחלפו מילים קשות ורמות, שהחלו לפני האלימות או בעקבותיה, שהיה בהם כדי לעורר עקה ומתח. עם זאת, ברי, נוכח עדות השכנה, ומשך האירוע הקצר, כי צעקות אלה היו משולבות במהלכים האלימים מאד שהתרחשו בדירה. לאור דברי הנאשם, היתה אלימות מיידית.
הנסיבות מלמדות איפוא, כי המנוח הותקף בצורה קשה ומפתיעה בביתו שלו, על ידי הנאשם עליו סמך והכניסו לביתו. על גופו החזיק אותה עת סכומי כסף גדולים, שחשש להם, מטבע הדברים. מדובר בתקיפה ברוטאלית, שבוצעה באמצעות בקבוק זכוכית, או שברי זכוכית, שגרמו למנוח חתכים וחבלות קהות, ודם רב זב ממנו. הנאשם, הינו אדם חסון גוף, כפי שניתן לראות גם בתמונות מזמן האירוע, וצעיר מהמנוח בחמש עשרה שנים. לנאשם הייתה איפוא, עדיפות כוחנית ברורה על המנוח. העובדה שהמנוח אחז במפתח צינורות, וקריאותיו לאחר להניח לו, מצביעה על כך שהמנוח חש מאוים עקב מעשה התקיפה, ולא מצא מוצא אחר לצאת מהמיצר.
יצוין כי במהלך חקירתו, לא חלק ד"ר קוגל עצמו, שהועמד על אפשרות כי המנוח הוכה והוכרע במקום בו נמצאה גופתו, על כך שסביר להניח כי לחבלות שנגרמו למנוח, היה משקל בגרימת המוות, על רקע הלם אמוציונאלי, וכי מדובר בחבלות משמעותיות, גם אם לא כאלה שפגעו באברים חיוניים בצורה אנושה, או שהביאו לאובדן דם מסיבי וקטלני כשלעצמו: "אין ספק שהיו לו חבלות מרובות במוקדים שונים בגופו, אין ספק שכאבו לו, ואין ספק שככל שהיו יותר חבלות ככה יותר כאב לו..." וכי אין לשלול אפשרות "...שהחבלות גרמו למוות, אני לא יודע, אבל יכול להיות שזה היה גם נגרם בלי החבלות, וזה לא תיאורטי בלבד..." (ע' 557).
נוכח האמור, די בחומר הראיות כדי להצביע על כך כי למכות ולחבלות שנגרמו למנוח היה משקל מכריע בתהליך הסטרס שהביא למותו.
69. ההגנה טוענת כי אין לשלול אפשרות כי במהלך האירוע שהתרחש, המנוח הוא שנקט במעשים אלימים נגד הנאשם, שלא כדין, וכי ייתכן כי ההלם הרגשי שנגרם למנוח, החל דווקא בעת שתקף את הנאשם. נטען כי ניתן להסיק זאת נוכח סימני הפציעה על גופו של הנאשם, ואף צוין כי הנאשם עצמו היה עשוי ללכת לעולמו, לאחר שהחל לפתח בעצמו אירוע לב במהלך העימות.
אין לקבל טענה זו, שזכרה לא עלה אלא בסיכומי ההגנה.
הנאשם לא טען באף אחת מגרסותיו, כי המנוח הוא שתקף אותו, (או את ה"אדם השלישי" אותו בדה מהרהורי ליבו), ולדבריו, המנוח היה קורבן התקיפה, והותקף באופן פתאומי, באמצעות הטחת בקבוק בראשו, בלא שהתגרה כלל בתוקפו; הנאשם טען כי היה לו מגע תמים בלבד עם המנוח, רק בעת שהמנוח היה כבר שרוע על הרצפה, חסר אונים וטובל בדם.
כבר נפסק בקשר להעלאת טענה עובדתית חדשה (בשלב של ערעור), בשינויים המחויבים לענייננו, כי "אף שניתן למצוא בפסיקה גישות שונות ביחס לשאלה של נקיטת קו הגנה קיצוני שקרס... הרי גם לאותן גישות המוכנות לפתוח פתח רחב בפני נאשם ששיקר להעלות קווי הגנה חלופיים, אותם קווי הגנה צריכים להיות מעוגנים בראיות וסבירים" ( ע"פ 6952/07 אמיל רפאילוב נ. מ"י, ניתן ביום 28.6.2010).
הנאשם לא הציג ראיות מעין אלה. שינוי חזיתי של קו הטיעון של ההגנה, אינו עניין של מה בכך, כאשר זה אינו מבוסס על עדות הנאשם, שהינו עד יחיד לאירוע. ניתן היה בידי הנאשם לטעון כי המנוח הוא שתקפו, או שהנאשם התגונן מפניו, בעקבות יוזמה התקפית של המנוח, אולם הוא נמנע במפגיע מלהעלות טענה מעין זו. בד בבד, הנאשם עשה מאמצים רבים וכוזבים בעדותו, ל"הרחיק" עצמו ממעורבות בתקיפה, ולהטילה על כתפי אחר, אלמוני, באופן המלמד על תחושת אשם של הנאשם.
גם מהנסיבות האחרות שתוארו, עולה כי המנוח היה קורבן התקיפה. נסיבות אלה נלמדות מסימני הפציעה הקשים ללא שיעור, על גופו של המנוח, בעוד שפציעותיו של הנאשם היו מינוריות; לנוכח קריאת המצוקה של המנוח שהגיעה לאוזני השכנה, עובר למותו; לנוכח עדיפותו הכוחנית של הנאשם, הצעיר מהמנוח בחמש עשרה שנה; לנוכח ההיגיון המלמד כי פניו של המנוח לא היו לתקיפת הנאשם, אותו הכניס לביתו, לאחר שרחש לו אמון נוכח היכרותם, וככל הנראה על רקע עיסוקו של המנוח.
אכן, נוכח הנסיבות שתוארו, ניתן להסיק כי התקיים מאבק כלשהו, בין הנאשם לבין המנוח. עם זאת, הנאשם לא העלה בעדותו כל טענת הגנה עצמית, שבגינה השיב מלחמה שערה, וברי כי טענה עובדתית מעין זו, והלך רוחו של הנאשם היו צריכים להתלבן במהלך עדות הנאשם, ולא היה מקום להעלותה, לראשונה, ללא בסיס ראוי, בשלב הסיכומים.
עוד יצוין, כי אם מצא המנוח, שנמצא בביתו שלו, צורך להגן על גופו ורכושו, לאחר שהותקף על ידי הנאשם בדרך אכזרית, הרי שהיה זה פועל יוצא ומתחייב ממעשיו של הנאשם. הניסיון להדוף את תוקפנות הנאשם, אינו מנותק מכלל האירוע האלים והכאתו הקשה של המנוח על ידי הנאשם, ואין מקום ל"מקם" באופן מלאכותי, את תחילת תהליך הדחק האמוציונאלי, בשלב בו ניסה המנוח להדוף את תקיפת הנאשם, במהלכו של אירוע קצר ורווי אלימות.
עוד אציין כי מהעובדה שהנאשם לקה בליבו בשלב כלשהו באירוע, אין להסיק כי המנוח פעל שלא כדין לתקיפת הנאשם, וכאמור, הנאשם אינו טוען זאת.
היסוד הנפשי
70. הנאשם חבל במנוח חבלות גוף קשות. על פי הממצאים בזירה ולנוכח חוות הדעת הפתולוגית, בוצעו החבלות בכלים מושחזים, (שברי זכוכית)  והתגלו חבלות קהות. הנאשם אישר גם כי המנוח הוכה בראשו בעוצמה רבה, באמצעות בקבוק בראשו, ובמקום נמצאו שברי זכוכית רבים. החבלות כוונו לאברי גוף רגישים: ראש, פנים וחזה. תקיפה ברוטאלית של אדם קשיש, בן 65 שנים, שהסבה לו חבלות קשות באזורי גוף רגישים, שהתבצעה על ידי הנאשם, אדם בעל מבנה גוף חסון, הצעיר מהמנוח בחמש עשרה שנה, הינה בבחינת "התנהגות פוגענית מהסוג שיש בו באופן אובייקטיבי כדי לגרום למות הקורבן". חזקה על מבצעה כי הייתה לו מודעות לאפשרות גרימת תוצאה קטלנית, נוכח התוצאה הטבעית העולה ממעשה תקיפה, המתבצע בנסיבות אלה, ובהיות הנאשם מודע למלוא הנסיבות העובדתיות של מעשהו, באין ראיה שהתקבלה, נוכח דחיית גרסת הנאשם, העשויה לסתור את ידיעת פרטי המעשה, ואת המודעות לתוצאותיו האפשריות.
הכאת המנוח, אדם מבוגר, בדירתו, באמצעות בקבוק ושברי זכוכית, תוך הסבת חבלות קשות לאברי גוף רגישים, הינן נסיבות המלמדות לכאורה, כי הנאשם היה שווה נפש לאפשרות כי מעשיו עלולים להביא להמתת המנוח. הנאשם לא היה מודע למחלת הלב של המנוח, שהביאה ישירות למותו. עם זאת, היה הנאשם מודע לגילו המתקדם של המנוח, והאפשרות כי המנוח עלול לקפד חייו עקב מחלה המקננת בו, בעקבות החבלות הקשות שנגרמו לו על ידי הנאשם, לא הייתה מחוץ לגדר הציפיות הסבירה, באין ראיה אחרת לסתור הנחה מסתברת זאת (השוו לעניין זה, פרשת בלזר).
נוכח האמור נקבע כי קיים קשר סיבתי, עובדתי ונפשי, בין מעשה התקיפה הקשה שביצע הנאשם, לבין מותו של המנוח. בנסיבות אלה, מורשע הנאשם בעבירת הריגה, כפי שיוחס לו בכתב האישום.
נוכח ההרשעה בעבירת ההריגה אין אני רואה מקום, בד בבד, לחייב את הנאשם גם בביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, כמיוחס לו, על יסוד מעשה התקיפה והפציעה ששימש בסיס להרשעתו בעבירת ההריגה, משכך, יזוכה הנאשם מביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה. 
ניתנה היום, ט' באדר ב' תשס"ע  15 במרץ 2011 במעמד הצדדים
 
 
יורם צלקובניק, שופט
 
 share share
תפריט ראשי מידע וכלי עזר תחומי עיסוק אודות מדריך עורכי הדין ®Martindale-Hubbell ישראל

מדריך עורכי הדין ®Martindale-Hubbell ישראל
מופעל על ידי ProGuides – מדריכים ייעודיים של בעלי מקצועות
חופשיים בישראל, תחת הזיכיון של ®LexisNexis Martindale-Hubbell
המובילה בעולם למידע על עורכי דין, מגשרים פרטיים ומשרדי גישור.
מדריך עורכי הדין ®Martindale-Hubbell ישראל הינו מאגר המידע
הגדול, המקיף והאמין ביותר על עורכי דין בישראל, מגשרים ובוררים בישראל.
עורך דין - לעדכון פרטים, להרשמה ולכל שאלה צור איתנו קשר.
תנאי שימוש  | © 2014 ProGuides