בית משפט לענייני משפחה במחוז ת"א
ת"ע 106680-09 ש' נ' האפו' הכללי - תל אביב )הש ואח'
ת"ע 106681-09
ת"ע 106682-09
ת"ע 106683-09
בעניין:
המבקשות: עיזבון המנוח ב' ש' ז"ל (להלן: "המנוח")
1. א' ש'
2. ח' ב'
3. ע' ב'
ע"י עו"ד דורי שוורץ
נגד
המשיבה: אי' ש'
ע"י עו"ד בועז קראוס
פסק דין
האם ערך המנוח צוואה בעל פה ביום בו הלך לעולמו?
א. רקע עובדתי וטענות הצדדים
1. במשך כעשרים שנה – עד לפטירת המנוח - חיו המנוח והמשיבה כידועים בציבור. בעת שהכירו, המנוח היה גרוש ללא ילדים והמשיבה היתה גרושה עם שלושה ילדים.
2. ביום 12.1.99 חתמו הצדדים על הסכם קצר שבו נאמר כי:
"מצהירים בזה כי הגענו להסכמה בינינו שאנחנו חיים במשותף 12 שנים וידועים בציבור וכל רכוש של שנינו יהיה במשותף כזוג נשואים בטוב וברע".
3. עקב התדרדרות ביחסים שבין המנוח למשיבה, הגישה המשיבה כנגד המנוח בשנת 2002 תובענה רכושית. כמו כן, עקב תלונה שהגישה המשיבה כנגד המנוח, ניתן כנגדו צו הרחקה (עמ' 40 שורות 8-9).
4. ביום 1.7.02 חתמו המנוח והמשיבה על הסכם על מנת: "לסיים את הקשר בניהם לרבות מגוריהם המשותפים וקשרם הכלכלי". בין היתר נקבע בהסכם, כי הבית שבו התגוררו הצדדים ואשר היה רשום ע"ש המנוח (להלן: "הבית") יימכר ולאחר סילוק המשכנתאות וההוצאות, תמורתו תחולק כך שהמנוח יקבל 2/3 מהתמורה והמשיבה תקבל 1/3 מהתמורה.
5. כמו כן הסדירו הצדדים את אופן חלוקת יתר הרכוש וההסכם אושר וקיבל תוקף של פסק דין ע"י בית המשפט.
6. ביום 16.11.03 חתמו הצדדים על הסכם נוסף מאחר ו - "וברצון הצדדים לעשות שלום בית, לבטל כל הסכם לסיום הקשר... וברצון הצדדים להמשיך בחיים משותפים במגורים משותפים וקשרים כלכליים... והצדדים לא ממשו את הסכם הפרידה והמשיכו לחיות יחד תחת קורת גג אחד ובשיתוף כלכלי".
7. בין היתר הוסכם כי ההסכם הקודם מבוטל ומחצית מהבית תועבר ע"ש המשיבה. כמו כן הוסכם כי אם אחד מהצדדים ילך לעולמו, יוכל הצד הנותר בחיים להמשיך ולהתגורר בבית כל ימי חייו.
8. אף הסכם זה אושר ע"י בהמ"ש וניתן לו תוקף של פסק דין באותו יום.
9. באמצע חודש ינואר 2008 התעורר מתח בין המנוח לבין בנה של המשיבה וכתוצאה מכך הגישה המשיבה כנגד המנוח תלונה במשטרה. גם המנוח הגיש באותו יום תלונה כנגד בנה של המשיבה בטענה שהוא איים עליו. בתקופה זו התגורר בנה של המשיבה ביחידת דיור בבית שבו התגוררו בני הזוג וסביב נושא עזיבת הבן את הבית, התעורר מתח.
10. המנוח אף פנה ביום 26.12.07 ללשכה לסיוע משפטי על מנת לקבל סיוע משפטי לצורך "סילוק בן של ידועה בציבור שגר בעליית הגג ללא תמורה".
11. יצויין כי בתלונה שהגישה המשיבה כנגד המנוח היא אמרה בין היתר: "אני אמרתי לה שאנחנו רק צריכים להיפרד ולא נשאר מה לעשות" וכי הם ישנים בנפרד (ת/4 מיום 18.1.08). המנוח אמר בחקירתו במשטרה כי: "אני עם ידועה בציבור שלי מסוכסך שנים רבות. כל אחד גר בחדר אחר כבר שנים" (ת/5 מיום 18.1.08).
12. למרות אירועים אלו, המשיכו הצדדים לחיות יחדיו בבית.
13. ביום 3.10.08 - ליל שבת - אושפז המנוח בבית החולים תל השומר עקב כאבים חזקים שהיו לו בפה. בטופס הקבלה לאשפוז נאמר: "כעת התקבל בשל פצעים בחלל הפה כך שאינו מסוגל לאכול ולשתות. ללא תלונה נלווית... מציין כי בעבר היה עם פצעים דומים, אך לא בחומרה כזו. ללא חום...נוירו – הכרה מלאה".
14. המשיבה אי' ואף בנה ד' ביקרו את המנוח ושהו עימו בבית החולים. המשיבה היתה עם המנוח בשבת משעה 11:00 עד הערב. בימים שלאחר מכן, היא ביקרה את המנוח משעות הצהריים לאחר סיום עבודתה ועד הערב (עמ' 40-43). ביום שלישי (7.10.08) הגיע אחיין המנוח ת' – בנה של אחות המנוח א' שהיא המבקשת מס' 1 (להלן: "א' ") - לבקר את המנוח בבית החולים והוא נשאר לידו עד שעות הלילה (סעיף 8 להתנגדות לצו ירושה).
15. ביום 8.10.08, שהיה ערב יום כיפור, הגיעה המשיבה בשעה 8:00 בבוקר לבקר את המנוח (עמ' 43 שורה 27 עד עמ' 44 שורה 1). לפני הצהריים, מסרו הרופאים למשיבה כי מצבו של המנוח קשה. בשעה 11:52, שלחה המשיבה מסרון לא', לאחר שלטענה לא הצליחה ליצור עימה קשר טלפוני והיא אמרה לה: "ב' במצב לא טוב אנא התקשרי אלי" (עמ' 45 שורות 5-5).
16. בשעה 12:30 לערך, דווח הצוות הרפואי למשיבה, כי חלה החמרה במצבו ו"הובהר מצבו הקשה" (תיק מטופל של בית החולים).
17. בערך בשעה 13:00 הגיעה א’ ובנה ת' לבקר את המנוח בבית החולים. לדברי א' ו-ת':
"בסמוך לשעה 13:00, המנוח פנה לא' כשהוא מצביע לעברו של ת' וסיפר כי ת' ישב איתו כל הלילה ולא זז ממיטתו לרגע. א’ ענתה לו בתגובה כי בעזרת השם תהיה לו הזדמנות להחזיר לו בשמחות. מיד כאשר אי' יצאה מהחדר, המנוח שוב פנה לא’ תוך שהביט לכיוון דלת היציאה מחדרו, ממנה יצאה אי', ואמר שהיא "עושה לו את המוות" ורוצה את כל הרכוש שלו והוסיף שהוא לא רוצה לתת לה דבר ושהוא רוצה שהרכוש שלו יתחלק בין כל האחים שלו שווה בשווה. א’ ענתה לו בתגובה כי מה שחשוב להם שהוא יבריא קודם כל". (סעיף 9 להתנגדות לצו ירושה).
18. לדברי א', "זמן מה לאחר מכן" היא ו-ת' עזבו את בית החולים. לדבריה (סעיף 10 להתנגדות לצו ירושה): "בהגיעם לביתם כשעה לאחר מכן, א’ התייעצה עם ת כיצד לתעד את רצונו של המנוח כפי שהביע בפניהם. ת' בתגובה ייעץ לה להעלות את הדברים על הכתב באופן פשוט וברור, תוך ציון תאריך וחתימה על גבי המסמך וכך היה. א’ לקחה דף A4 כתבה עליו את הדברים הבאים וחתמה (להלן: "המסמך"):
8/10/08
כשהגענו לאחי ש' היום לפני הצהריים הוא הצביע על הבן שלי ואמר הוא ישב איתי כל הלילה אתמול ולא עזב אותי לרגע אני אמרתי לו ש' בעזרת השם תחזיר לו בשמחה שלי אי' יצאה מהחדר אחר כך והוא אמר לי שהיא עושה לו את המוות ורוצה את כל הרכוש שלי אני לא רוצה לתת לה אני רוצה שהרכוש שלי יתחלק בין כל האחים שלי שווה בשווה. אני אמרתי לו מה שחשוב לנו עכשיו שתבריא קודם כל.
(-)
19. בשעות הערב של אותו יום, בליל יום הכיפורים, נפטר המנוח בבית החולים.
20. בחודש נובמבר 2008 פנתה א’ לרשם לענייני ירושה וביקשה לדעת האם הוגשה בקשה לצו ירושה או לצו קיום צוואה אחר המנוח. ביום 1.12.08 השיבה מנהלת מחלקת ירושות לא’ כי לא הוגשה כל בקשה.
21. ביום 8.1.09 שלח ב"כ דאז של המשיבה מכתב לשתי אחיות של המנוח א’ וח' (שהיא המבקשת מס' 2) וכן למבקשת מס' 3, שהיא אלמנתו של אחי המנוח ויורשת עיזבונו הבלעדית, ובו נמסר להן כי עורך הדין מטפל בהגשת בקשה למתן צו ירושה אחר המנוח.
22. ביום 11.2.09 הגישה המשיבה בקשה למתן צו ירושה אחר המנוח, לרשם לענייני ירושה.
23. ביום 3.3.09 הגישה א’ לרשם לענייני ירושה "בקשה דחופה למתן אורכה להגשת התנגדות לבקשה לצו ירושה". בבקשה טענה א’ כי יש לה "מידע מבוסס שיש בו כדי להתנגד לבקשה לצו ירושה". כב' הרשם נענה לבקשה וניתנה ארכה עד ליום 22.3.09.
24. לדברי א', ביום 12.3.09 היא נפגשה עם עורך דינה והציגה לפניו את המסמך. לדבריה, על פי יעוץ משפטי של עורך דינה, הוסיף ת' את חתימתו על המסמך בהיותו עד לצוואה והמסמך הופקד כזיכרון דברים אצל הרשם לענייני ירושה ביום 15.3.09 (סעיף 27 לתצהיר העדות הראשית). א’ העידה כי עד לפגישה עם עורך דינה, היא לא ידעה כלל שהמסמך מהווה זיכרון דברים וכי יש להגישו לרשם לענייני ירושה (עמ' 7 שורות 1-2).
25. לדבריה, למחרת התקשרו אליה ממשרד הרשם לענייני ירושה והיא ו-ת' התבקשו לסור למשרד הרשם ולרשום מתחת לחתימותיהם את שמם המלא ומספר תעודת הזהות שלהם. א’ ו-ת' פעלו בהתאם וביום 16.3.09 התקבל אישור על הפקדת זיכרון דברים (סעיפים 28-29 לתצהיר).
26. המבקשות טוענות כי מערכת היחסים בין המנוח למשיבה היתה עכורה ויש לראות בדברי המנוח אליהם צוואה בעל פה על פי סעיף 23 לחוק הירושה תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק").
27. לדבריהן, על אף שיש כמה פגמים בצוואה, כגון ששני העדים לא חתמו יחדיו על זיכרון הדברים, יש להכשיר את הפגמים על פי סעיף 25 לחוק.
28. המשיבה טוענת כי כלל לא מדובר בצוואה בעל פה. לדבריה, המנוח כלל לא היה "שכיב מרע" ולא ראה עצמו "מול פני המוות". המשיבה טוענת כי היא לא עזבה את חדרו של המנוח באותה עת והמנוח כלל לא אמר את הדברים שהמבקשות טוענות כי הוא אמר. כמו כן, לדבריה, המסמך לא נערך סמוך למועד שבו נטען כי נערך ומדובר ב"פיברוק" של המבקשות. כמו כן לדברי המשיבה, הקשר שבין המנוח לחלק מאחיותיו היה קלוש ביותר במשך שנים רבות ולא ייתכן כלל כי הוא רצה להעניק להן את עיזבונו. לדבריה, היא והמנוח היו זוג שאהב מאוד אחד את השני ולמרות משבר שאירע בשנת 2008 וכן חיכוך בין המנוח לבנה, יחסיהם היו טובים מאוד וברור לה כי רצונו היה להוריש לה את רוב עיזבונו, כבת זוגו לכל דבר ועניין ויש ליתן צו ירושה על פי דין.
29. המשיבה טוענת בסיכומיה כי נתגלו סתירות רבות ומשמעותיות ביותר בעדות המבקשות בכל הנוגע לפגישה שבה נערכה הצוואה בעל פה וכן בכל הנוגע למועד ולנסיבות עריכת המסמך.
30. התקיימו שתי ישיבות הוכחות. סיכומי המבקשות הוגשו ביום 22.12.10, סיכומי המשיבה הוגשו ביום 20.1.11 וסיכומי התשובה הוגשו ביום 23.1.11.
ב. דיון והכרעה
1. סעיף 23 לחוק קובע את הדרישות הצורניות של צוואה בעל פה. יש צורך שהמצווה יהיה שכיב מרע או מי שרואה עצמו מול פני המוות, שיצווה בפני שני עדים, שדברי המצווה והנסיבות יירשמו בזיכרון דברים שייחתם בפני שני עדים ויופקד אצל הרשם לענייני ירושה וכי הרישום, החתימה וההפקדה ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם.
2. על דרישות אלו יש להוסיף תנאי מקדמי ובסיסי והוא שהיתה למנוח גמירות דעת לצוות.
ראה: ע"א 717/71 נביה ניקולא נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד כז (1), 682, 687.
ע"א 88/88 יעקובוביץ נ' היועהמ"ש, פ"ד מד (2), 69.
3. בע"א 99/63 פלג ואח' נ' היועהמ"ש, פ"ד יז 1122 בעמ' 1130 נקבע כי:
"ברצוני להדגיש כי גישת בית המשפט צריכה להיות בדרך כלל ההנחה, שאין לקיים צוואה בעל פה. אפילו אין למצוא פגם בנוסח הדיבור המהווה עשיית הצוואה, יש לאמץ את ההנחה הנ"ל, אלא אם כן, הנסיבות סביב עשיית צוואה כזאת הן כאלו שהן משכנעות ללא ספק כל שהוא כי אמנם העניין הוא בצוואה אמיתית, כלומר בכוונה מוחלטת שהדיבור יפעל כצוואה ושאין גם נימוק המתקבל על הדעת להיעדר צוואה בכתב".
4. במקרה דנן, אף לדברי המבקשות, נפלו שני פגמים בצוואה. חתימות א’ ו-ת' על המסמך נעשו במועדים שונים וזיכרון הדברים הופקד כחמישה חודשים לאחר שנערך (סעיף 28 לסיכומי המבקשים). המבקשות עותרות לכך שבית המשפט יפעיל במקרה דנן את סעיף 25 לחוק (סעיף 30 לסיכומים).
5. סעיף 25 לחוק קובע כי:
"(א) התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אף אם נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים....
(ב) בסעיף זה "מרכיבי היסוד" בצוואה הם:
(4) בצוואה בעל פה כאמור בסעיף 23 – הצוואה נאמרה על ידי המצווה עצמו בפני שני עדים השומעים את לשונו בעת שהיה שכיב מרע או בעת שראה את עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות".
גמירות דעת לצוות
6. ראשית יש לבחון האם היתה למנוח גמירות דעת לצוות.
7. בסעיף 18 לתצהיר העדות הראשית מטעמה של א’ היא אומרת כי כשלושה חודשים לפני פטירתו של המנוח, הוא ביקש ממנה פרטי ת.ז. וכתובת מדויקת והוא אמר לה כי ברצונו לערוך צוואה בה יוריש את כלל רכושו לאחיו. לדבריה, היא רשמה את פרטיה על דף נייר ומסרה אותו למנוח.
8. אין מחלוקת כי המנוח לא פנה לעורך דין לאחר מכן לערוך צוואה. אין מחלוקת כי המנוח, אשר היה בהכרה ובצלילות עד יומו האחרון, לא ביקש כי יזומן אליו עורך דין, על מנת לערוך צוואה.
9. אף אם אמר המנוח את הדברים המיוחסים לו, אין חולק כי הוא לא אמר לא’ ול- ת' כי דבריו הם בגדר צוואה וכי הוא מבקש מהם להיות עדים לצוואתו. אף לשיטתם, מדובר לכל היותר ב"הצהרת כוונות" או במשאלה בלבד. א’ העידה כי עד לשיחתה עם עורך דינה, "לא ידעתי שזאת צוואה" (עמ' 5 שורה 26) וגם ע' העידה כי: "לא חשבתי שזה צוואה בכלל" (עמ' 29 שורה 19). כנראה, שאף המנוח לא חשב שדבריו הם בגדר צוואה.
שכיב מרע
10. כמפורט לעיל, יש צורך בגמירות דעת "לצוות" והמבקשות לא הוכיחו כי כוונתו של המנוח היתה לצוות. ואולם, אף אם כוונת המנוח היתה לצוות, יש לבחון האם התקיימו "מרכבי היסוד" של צוואה בעל פה. ראשית נבחן האם המנוח היה בגדר "שכיב מרע".
11. המשיבה טוענת כי המבקשות לא הוכיחו כי המנוח היה אובייקטיבית במצב של "שכיב מרע" היות והן לא ביקשו מינוי מומחה מטעם בהמ"ש לצורך הגשת חוות דעת רפואית אודות מצבו של המנוח. לדברי המשיבה, לא ניתן לקבוע על בסיס המסמכים הרפואיים שהוגשו לתיק בהמ"ש כי המנוח היה בבחינת "שכיב מרע" באותו מועד. אני מוכן לקבל את עמדת המבקשות כי אכן מהמסמכים הרפואיים עולה כי מצבו של המנוח היה קשה מאוד והוא היה חולה סופני. בדו"ח של בית החולים מהשעה 12:15 נכתב כי: "מצב כללי קשה, נדבר עם המשפחה" כמו כן צויין: "אי ספיקת כבד בהחמרה.. אנמיה בהחמרה". ואולם, מעבר לדרישה האובייקטיבית קיימת דרישה נוספת.
12. הדעה הרווחת היא, כי מעבר לנטל שחל על המבקשות להוכיח כי המנוח היה באותה עת "שכיב מרע" מבחינה אובייקטיבית, יש להוכיח כי המנוח, מבחינה סובייקטיבית, ידע שקיצו מתקרב.
13. בספרו של או"מ פרופ' ש. שילה, פירוש לחוק הירושה, כרך א', עמ' 210-211 נאמר כי:
"יש מקום לאמץ את הכלל היסודי הראשון שהזכרנו, ואם אין המוריש מצווה מחמת דאגת המוות שהוא מרגיש, אין לראות את מעשיו כצוואה של שכיב מרע. זאת ועוד: על ידי פירוש זה, יהיו שני חלקי סעיף קטן (א) תואמים".
בע"א 795/99 אנטוני (טוני) פרנסואה ואח' נ' אהוד (אודי) פוזיס, פ"ד נד (3), 107 בעמ' 117 קבע כב' השופט אנגלרד כי: "נוטה אני לדעה כי, כפי שפרופ' שילה גורס – על רקע גישתה של ההלכה היהודית, - דרוש גם יסוד סובייקטיבי".
השווה: ע"א 436/01 פנינה זיידאן (זאהר) רכאב ואח' נ' באסל חמזה רכאב (ניתן ביום 9.2.04 בפיסקה 16 לפסק דינו של הנשיא ברק).
14. במקרה דנן, המנוח אושפז עקב כאבים בפה ואף המבקשות מודות, כי כלל לא חשבו שהוא עומד למות (סעיף 12 להתנגדות למתן צו ירושה).
15. המשיבה העידה כי לא סיפרה למנוח ביומו האחרון שהרופאים אמרו לה באותו יום כי מצבו קשה והמבקשות לא הביאו כל ראייה הסותרת עובדה זו. המשיבה העידה כי היא לא רצתה להעציבו וכלשונה: "למה שאני אספר לו. למה שאני אכאיב לו. למה שאני אדאיג אותו" (עמ' 48 שורות 27-29).
16. גם א’ הודתה כי היא סברה שהבעיה היחידה של המנוח היא "פצעים בפה" (עמ' 13 שורות 26-27). סביר מאוד שאף המנוח כלל לא העלה על דעתו כי לא יקום על רגליו מאשפוז זה, שאליו הוא הגיע רק בגלל כאבים חזקים בפה. א’ העידה כי הופתע מפטירתו "וחשבתי שהוא ייצא מזה" (עמ' 17 שורות 6-7). סביר ביותר שאף המנוח חשב כך.
17. א’ אף הודתה שהמנוח לא סיפר לה דבר על מצבו כשביקרה אותו (עמ' 14 שורות 16-17).
18. סיכומו של דבר: אף אם נקבל את עמדת המבקשות כי אובייקטיבית היה המנוח בשעה 13:00 במצב של "שכיב מרע", הן כלל לא הוכיחו שהמנוח ידע על כך מבחינה סובייקטיבית ומהראיות עולה כי הוא לא ידע כי מצבו חמור.
הספקות באמיתות גרסת המבקשות
19. התגלו סתירות רבות בין עדויותיה של א’ לעדות בנה ת', בכל הנוגע למועד ולנסיבות שבו נערך המסמך. סתירות אלו פוגמות קשה באמינותן של המבקשות.
20. א’ העידה כי המנוח אמר לה את דבריו "חצי שעה, 40 דקות" אחרי שבנה הגיע לבקר את המנוח (עמ' 8 שורות 23-24) ובשעה 16:30 לערך היא ובנה עזבו את בית החולים בדרכם לביתם בכפר סבא (עמ' 11 שורות 1-6). לדבריה, חוץ מהדברים שהמנוח אמר לה ואשר היא כתבה במסמך, לא אמר לה המנוח שום דבר "לא דיברנו. אין על מה לדבר. על מה אפשר לדבר" (עמ' 10 שורות 14-20). לדבריה, היא ובנה יצאו מבית החולים יחד עם המשיבה ובנה (עמ' 10 שורה 29) והיא הגיעה הביתה בשעה 17:00 לערך (עמ' 11 שורות 7-8). לטענתה, בנה ת' אמר לה לכתוב את הדברים ששמעה מהמנוח בעת שהם היו במכונית ונסעו הביתה (עמ' 11 שורות 14-17).
21. מדובר היה בערב יום כיפור ו-א’ העידה כי היא לא כותבת ביום כיפור (עמ' 10 שורות 24-25). לדבריה, היא קודם כל רשמה את המסמך ורק לאחר מכן התרחצה ואכלה לפני הצום. א’ העידה כי היא שמה את המסמך "מעל המקרר מתחת למפה" (עמ' 15 שורות 1-20).
22. עדות הבן ת' שונה בפרטים רבים: הבן ת' העיד כי בביקור בערב יום כיפור (8.10.08) כשהיה עם אימו אצל המנוח בחדר, המנוח שאל על ההכנות לחג ועל שלומם של בני המשפחה (עמ' 23 שורות 4-14) כמו כן המנוח אמר לו "לא טוב לו בבית בקשר שהוא נמצא בו" (עמ' 24 שורה 23). לדבריו, בשעה 13:30 הוא עזב עם אימו את בית החולים והוא אמר לה להעלות את הדברים ששמעה על הכתב, רק בבית ולא בנסיעה (עמ' 20 שורות 25-28). ת' לא ידע איפה אימו שמה את המסמך.
23. דברי א’ ובנה סותרים בכמה נושאים והם: האם המנוח שוחח איתם על נושאים נוספים, היכן ת' ייעץ לאימו לרשום את המסמך ובאיזו שעה נרשם המסמך. אם באמת אמר המנוח כי "לא טוב לו בבית, בקשר שהוא נמצא בו" כפי שהעיד ת' (רק בעדותו בבהמ"ש ולא בתצהיר העדות הראשית מטעמו), מדוע דברים חשובים אלו לא נרשמו במסמך אם הם נאמרו על ידי המנוח? סתירות אלו פוגמות באמינותם של העדים ומעמידות בספק את הטענה כי המסמך אכן נרשם במועד שבו הוא נטען שנכתב. איני מקבל את הסבר המבקשות בסיכומיהן ובסיכומי התשובה כי מדובר בפרטים שוליים שקשה לזכור. במקרה דנן "הכמות עושה איכות" וריבוי הסתירות מעורר תמיהות קשות.
24. תמוה גם, שא’ מודה כי לא סיפרה למשיבה לאחר הפטירה כי המנוח אמר להם דברים אלו וכי היא העלתה דברים אלו על הכתב (עמ' 12 שורות 13-17). אף אם נכונה טענתה כי לא ידעה שמדובר בזיכרון דברים "שזה חשוב כל כך" כדבריה, תמוה מדוע היא לא סיפרה על דברי המנוח ועל העובדה שהיא העלתה את הדברים על הכתב, למשיבה או לאנשים אחרים, לו היא סברה שאכן מדובר בצוואה. גם לא ברור, מדוע ת לא סיפר על כך לאף אחד (עמ' 26 שורות 16-17). מדוע הדבר היה בגדר סוד שאף אחד לא ידע עליו?
25. כמו כן, לאור הנתק הרב והממושך שהיה בין המנוח לחלק מאחיותיו וגיסותיו, לא מסתבר כי הוא יוריש לכולם את עיזבונו בחלקים שווים. א’ הודתה כי המנוח כמעט שלא היה בקשר עם אחותו וגיסתו שנים רבות. א’ הודתה כי המנוח כמעט שלא ביקר אצל אחותו ח' (עמ' 16 שורה 1) והוא ראה אותה לאחרונה שלוש שנים לפני פטירתו (עמ' 16 שורות 21-22).
26. גם את גיסתו ע' - המבקשת מס' 3 – המנוח לא ראה משנת 2002 (עמ' 16 שורות 27-28) ואין זה מסתבר כלל כי המנוח התכוון להעניק רבע מעיזבונו למבקשת מס' 2 שהוא היה מנותק כמעט כליל ממנה ורבע נוסף לילדי אחיו שנפטר שאף איתם הוא לא היה בקשר. אין מחלוקת כי אחותו ח' ואחייניו הרבים, כלל לא ביקרו אותו בבית החולים.
27. אף העובדה שהמבקשת פנתה בבקשת ארכה להגשת התנגדות לצו הירושה ולא ציינה כי המנוח ערך צוואה בעל פה, מעוררת תמיהה רבה. אף אם א’ לא ידעה כי המסמך מהווה זיכרון דברים וכי יש להפקידו, תמוה שהיא לא ציינה בבקשתה כי המנוח צווה בעל פה את צוואתו. מסתבר, כי אף א’ לא סברה כי דברי המנוח מהווים צוואה וכנראה גם היא הבינה שמדובר במשאלת לב וברצון כללי לכל היותר.
28. ייתכן והמשיבה "ייפתה" יתר על המידה את מערכת יחסיה עם המנוח ואולם, אין מחלוקת כי המנוח והמשיבה היו ידועים בציבור עד יום פטירת המנוח וכי המשיבה סעדה אותו עד יומו האחרון. הסכסוך שאירע בראשית שנת 2008 היה בעיקר עם בן המשיבה ולא עימה ולאחר שהוא עזב, חזרו היחסים למסלול תקין (עמ' 32 שורה 29). גם אם מערכת היחסים שבין המנוח למשיבה לא היתה תמיד "גן של שושנים", אין ספק כי למרות הקשיים, הם בחרו לחיות יחדיו תחת קורת גג אחת כידועים בציבור לכל דבר ועניין.
סיכום
29. אף אם אמר המנוח את הדברים שאמר - דבר שכלל אינו ברור לאור הסתירות הרבות שהתגלו בעדויות א’ ובנה – לא ניתן לראות בדברי המנוח צוואה בעל פה.
30. לא הוכח כלל כי המנוח אמר את דבריו תוך רצון וכוונה לצוות ולא הוכח כלל כי המנוח ידע כי ימיו ספורים וכי הוא עומד למות. המבקשים לא עמדו בנטל ההוכחה כי מרכיב היסוד "שכיב מרע" התקיים אצל המנוח מהבחינה הסובייקטיבית כפי שנדרש (על אף שכאמור, שאלת הצורך במרכיב הסובייקטיבי, לא הוכרעה בפסיקת בהמ"ש העליון באופן חד משמעי).
31. בע"א 516/73 נפתלי אומר נ' קוגוט, פ"ד כט (1), 107 בעמ' 108 קבע בית המשפט העליון כי:
"בכל זאת מצא המחוקק לנכון לתת אפשרות לצוות בעל פה במקרים חריגים ביותר ולכן אין לפרש את החריגים באופן מרחיב... אין להצדיק שימוש רחב בסעיף 23, ועל כן יש להתייחס לגבי אותו סעיף באופן קפדני".
32. בע"א 138/64 דורה פלמן (שוורץ) נ' לילי טריפמן, פ"ד כ (2), 419 בעמ' 420 נקבע כי:
"בבקשה לקיים צוואה שנעשתה בעל פה יש צורך בראיות חזקות... מסיבה זו על בית המשפט להיזהר משנה זהירות ולבחון היטב אם אכן ניתן לסמוך על העדים המעידים על צוואה שנעשתה בעל פה".
33. בע"א 430/73 אקשטיין נ' כהן, פ"ד כח (2), 432 בעמ' 681 נקבע כי:
"במקרים של צוואת שכיב מרע יש להקפיד על מילוי הוראות סעיף 23 (ב) ורק במקרים נדירים יוכל השופט להשתמש לגבי מקרים כאלה בסעיף 25 לחוק".
34. לאור העקרונות המפורטים לעיל, לא ניתן לאמר כי במקרה דנן "לא היה לבית המשפט ספק" כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה. קיים ספק גדול אם האמור במסמך מהווה את רצונו של המנוח. מערכת יחסיו עם חלק מאחיותיו וגיסותיו או ליתר דיוק העדר היחסים עמן, מעצים מאוד ספק זה.
35. על פי הפסיקה, רמת הוודאות לצורך הפעלת סעיף 25 לחוק צריכה להיות גבוהה ביותר. בע"א 15/85 רחל מזרחי ואח' נ' מנשה רז ואח', פ"ד מא (4), 454 בעמ' 457 נקבע כי על בית המשפט להשתכנע "למעלה מכל ספק, שאמנם מונחת לפניו צוואת אמת".
ראה גם: ע"א 564/71 הרטה (נשר) אדלר נ' מאיר נשר, פ"ד כו (2), 745 בעמ' 747.
36. המבקשות לא שכנעו את בית המשפט כי מדובר "בצוואת אמת", ברמה הנדרשת על פי הדין. לפיכך, אני דוחה את הבקשה לקיום צוואה בעל פה וניתן בזאת צו ירושה. המשיבה תגיש צו פורמאלי לחתימה.
37. המבקשות יישאו בהוצאות המשיבה בסך כולל של 40,000 ₪.
ניתן היום, כ' שבט תשע"א, 25 ינואר 2010, בהעדר הצדדים.