בית משפט לענייני משפחה במחוז ת"א
 תאריך: 18.1.2011
תמ"ש 11740-09 מ. נ' כ.

 
בפני  כב' השופט  אריאל בן ארי

התובע: פלוני

נגד

הנתבעת: אלמונית
ע"י ב"כ:  עו"ד ליאור ברינגר

פסק דין

1. הצדדים שבפני הם בני זוג אשר הקשר הרומנטי ביניהם החל עוד בשנת 92. בשנת 93 החלו לגור יחד, ובשנת 94 נישאו נישואין אזרחיים באנגליה. (התובע הינו נוצרי-קתולי. הנתבעת יהודייה).

2. כ-4 שנים לפני הגשת תביעה זו ע"י התובע, נפרדו הדרכים. דעותיהם של הצדדים בשאלת "האפוטרופסות" על החלטה זו חלוקות. התובע טוען כי נאמר לו "אני מבקשת כי תעזוב את הבית", וכך עשה; הנתבעת לעומת זאת טוענת כי: "היא התחננה בפניו שיישאר ושילכו לטיפול זוגי... אולם הוא זה שהחליט לעזוב...".

3. היות שאין לעניין זה כל נפקות למחלוקת שבפני, אני משאיר שאלה זו בלתי פתורה. אף הצדדים לא יחסו לעניין זה חשיבות ולא טרחו להוכיח מי מהם רואה את אותם אירועים נכון ומדויק יותר.

4. מכל מקום, בעבור כ-4 שנים הגיש התובע את תביעתו זו, ובה הוא תובע:
4.1 הצהרת בית המשפט כי  מחצית מכל רכושה של הנתבעת, בהווה ובעבר (אף אם כבר אינו קיים) – שייכת לו.
4.2 בכלל האמור לעיל דורש התובע אף את מחצית הזכויות בדירה בה גרו בני הזוג (עם בנותיה של הנתבעת) עד למועד בו עזב. (חשוב לציין כי כל הזכויות שבדירה רשומות בספרי רשם המקרקעין בבעלות המלאה של הנתבעת).
 ואף את מחצית המיטלטלין שבדירה .

 

 

5. הנתבעת טוענת כי:
5.1 הדירה נקנתה עבורה כמתנה ע"י אביה.
5.2 מתחילת היותם בני זוג נהגו הפרדה רכושית מלאה ומוחלטת.
5.3 לא זו בלבד. לאורך כל השנים היו הכנסותיו של התובע זעומות, ותרומתו לקופת המשפחה הייתה שולית.
5.4 שילוב האמור ב-5.2 עם 5.3 מביא בהכרח (כך טענתה) לשלילת זכויותיו של התובע אף באותם נכסים שאכן נצברו בתקופת הנישואין (זכויות פנסיוניות, קופות גמל וכו'...) גם במיטלטלין אין לבן הזוג כל זכות לקבל בהם חלק, שכן לא תרם כהוא זה לצבירתם של אלה גם אלה.

דיון והכרעה
הדירה
6. הוכח באופן ברור כי מי שקנה את הדירה הוא אביה של הנתבעת. הניסיונות לטעון כי התובע תרם משלו לשם רכישת הדירה לא הוכחו כלל, ואף אינם עולים בקנה אחד עם   טענתו באשר להכנסתו המועטה.
 הניסיון להטיל דופי בכנותו של האב לא היה ראוי ואף לא צלח. עדותו היתה אמינה, דבריו היו בנויים לתלפיות ולא היה בהם דופי. הניסיונות לשים בפיו מילים שלא אמר לא היו במקומם ולא מצאתי כל פגם בגירסתו לפיה מי שקנה את הדירה היה הוא, והיא ניתנה לבת (הנתבעת) במתנה.

7. גירסתו זו נתמכה אף בגירסת הבן (אחיה של הנתבעת).

8. משאלה הן העובדות, דהיינו – דירה זו נרכשה ע"י האב כמתנה עבור ביתו (הנתבעת), אין התובע זכאי להתחלק בה עם הנתבעת שכן מתנות שניתנו לבני זוג נשואים, במהלך הנישואין, אינן חלק מהנכסים המתחלקים בין בני הזוג.

יתר הזכויות/מיטלטלין שנצברו
9. כאן שונים הם פני הדברים.
 מוכן אני לקבל את טענת הנתבעת כי התובע לא סייע כהוא זה לרכישת פריטי המיטלטלין שבדירה. אולם בכך לא פקעה זכותו שבחוק, לחלוק עם בת זוגו את הנכסים/זכויות שנצברו בתקופת הנישואין.

 

 לא נאמר בחוק, כי חוסים תחתיו רק אותם שתרמו לכלכלת המשפחה מיגיע כפיהם ומהכנסותיהם. הזכות שהעניק החוק היא לכל בני הזוג הנשואים, מעצם עובדת נישואיהם. ככל הנראה סבר המחוקק כי בני הזוג נשואים, כל עוד הם יחד, תורמים הם זה לזה ולאו דווקא באופן מטריאלי, גם שיתוף מעין זה הוא שיתוף.

10. הנה בני הזוג שבפני, חיו שנים רבות יחד תחת קורת גג אחת, והיוו משפחה אחת. ואע"פ שהיו (ויש) לנתבעת טענות על יחסו של בן זוגה אל ילדותיה שמנישואיה הקודמים, ואע"פ שבן זוגה לא נקלט בחיבוק עוטף אצל בני משפחתה, ואע"פ שלטענתה היתה תרומתו לחיי הכלכלה של המשפחה מזערית ביותר, ואע"פ שלטענתה הם חיו אמנם יחד, אך המשטר הכלכלי לפיו נהגו היה משטר של הפרדת רכוש ולא של שיתוף ברכוש, רצתה בו ו"החזיקה" בו כדרכם של אוהבים.
 כשקשרה את גורלה בגורלו (בנישואין אזרחיים) כבר היו שניהם כרוכים זו אחר זה וזה אחר זו משך כמה שנים, והיא ידעה את טיבו וטבעו. כבר ידעה על "גובה" הכנסותיו, על "היקף נכסיו" ועל כך שהיא זו שתאלץ לשאת בעיקר עול הפרנסה. ובכ"ז רצתה בו, בחברתו, בשותפותו, ואף אם בינה לבינה היו לה טענות, כלפיו וכלפי עצמה, בחרה להמשיך. היינו – ראתה בו שותף לדרך בה בחרו ובה הלכו יחד משחר היכרותם.
 וכשעמד לעזוב (לגירסתה – ביוזמתו), התחננה שישאר. ניסתה לתקן את השברים ולאחותם, ובלבד שלא יעזוב, פיה ענה בה!
צא ולמד: תרומה מטריאלית גדולה ככל הנראה לא הייתה לו לבן הזוג התובע, אך הייתה לו תרומה אחרת לחיי השיתוף; הוא עצמו היה התרומה, והנתבעת בחרה בתרומה זו ורצתה בה.

11. הפועל היוצא מכל אשר נכתב הוא שלבד מהדירה, כל אשר נצבר ע"י תא-משפחתי זה במרוצת נישואיהם, הוא רכוש משותף ובני הזוג צריכים להתחלק בצֶבֶר המיטלטלין והזכויות מחצה על מחצה.

12. בניגוד לדברים שטוען התובע, אין אני סבור שהתובעת הערימה במתכוון מכשולים ובכך גרמה לסחבת.
 אדרבה – סבור אני כי בעניין הדירה (והיא היא ליבו של הסכסוך) לא היה כל מקום להגיש תביעה זו שהרי הדברים ופרטיהם גלויים היו לכל ובוודאי ידע אף התובע כי זו מתנת האב לבתו.
 ראוי היה שיכבוש את תביעתו לגבי הדירה (כשם שעשה 4 שנים תמימות).

13. הנתבע ישא בהוצאות התובעת בסך 5,000 ₪.

ניתן היום,  י"ג שבט תשע"א, 18 ינואר 2011, בהעדר הצדדים.