בתי המשפט
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו א 001273/00
לפני: כבוד השופט שמואל ברוך תאריך: 16/09/2009
דוד שחר ארג'י בעניין:
ע"י ב"כ
עו"ד יעל פלג התובע
נ ג ד
1 . שירותי בריאות כללית - הסתיים
2. עיריית תל אביב
ע"י ב"כ עו"ד אלרום הנתבעות
נגד
אליהו חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד קפלן צד ג'
פסק דין חלקי
(בין התובע לנתבעת מס' 2)
תחילתו של ההליך בתובענה שהוגשה לבית משפט זה בשנת 2000, בה עתר התובע לחיוב הנתבעות בתשלום פיצויים בגין נזקי גוף, כתוצאה מרשלנות רפואית נטענת שהתרשלו הללו כלפיו.
לאחר שהתנהל הליך שמיעת ראיות, דחיתי את התובענה.
ערעור שהוגש לבית המשפט העליון התקבל חלקית, במובן זה שעל פי קביעת בית המשפט העליון, על הנתבעת מס' 2 (להלן: "הנתבעת") לשאת בכל נזקי התובע, ככל שאלה הוכחו. ראוי לציין, שהוגשה בקשה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון, בקשה שנדחתה.
לאחר פסק דינו של בית המשפט העליון, ולאחר שהתיק הובא לעיוני (באיחור, כתוצאה מתקלה לא ברורה במזכירות), הוריתי בהסכמה על מינוי מר קצין כמומחה מטעם בית המשפט, בכל הנוגע לנושא הניידות, שהושאר על ידי "פתוח" בהליכים בטרם כתיבת פסק הדין המקורי.
התנהלו הליכים כאלה ואחרים, שבשלב זה איני רואה לנכון לחזור עליהם, בכל הנוגע למסמכים שצירופם התבקש וכן הוגשו טיעונים משלימים מטעם הצדדים.
יצוין, כי במכוון איני מכריע בשלב זה במחלוקת בין הנתבעת לבין הצד השלישי. בענין זה הוגשו הודעות סותרות. מחד נמסר שהושגה פשרה בהודעה לצד שלישי, אלא שלפני עת לא ארוכה קיבלתי הודעה לפיה לא הושגה פשרה בסופו של דבר ואף הוגשו טיעונים משלימים. הדברים אינם ברורים, ולפיכך, יקבע מועד לתזכורת במעמד הצדדים (הנתבעת והצד השלישי ונציגים מוסמכים שלהם), בניסיון לעשות סדר בנושא ההודעה לצד שלישי, באופן שייתר, ככל שהדבר ניתן, את הצורך בהכרעה בהודעה האמורה.
בסיכומיה, טענה ב"כ התובע שסיכומי הצדדים הוגשו עם סיום שלב הראיות בשנת 2005, וסיכומי הנתבעת עתה אינם אלה ניסיון לעשות מקצה שיפורים.
לטענתה, אין להיזקק לדבר מהאמור בסיכומים שהוגשו בשלב זה על ידי הנתבעת (להם קראה, בבוטות מסוימת, "הסיכומים המשופצים"), למעט בנושא חישוב עלויות הפיצוי בגין צרכי ניידות בעתיד.
הנכות התפקודית ותוחלת החיים:
השאלה הראשונה בה יש להכריע, היא שאלת היקף נכותו התפקודית של התובע. כפי שיבואר להלן, בענין זה אני מסכים עם עו"ד פלג.
בסיכומיה טענה הנתבעת כי אין מחלוקת שהמומחים הרפואיים הן מטעם התובע והן מטעם הנתבעים קבעו לתובע 100% נכות רפואית.
לעניין הנכות התפקודית, טען ב"כ הנתבעת בסיכומיו כי בהתאם לדוחות המוסד לביטוח לאומי שהתקבלו לאחרונה במשרדיו, מועמדת נכותו התפקודית של התובע על 75% נכות לצמיתות.
ב"כ התובע טענה בסיכומיה (ובצדק) כי כל המומחים שהעידו בתיק זה (לרבות ד"ר לנגר, מומחה מטעם הנתבעים בתחום השיקום (להלן: "ד"ר לנגר")), היו תמימי דעים שנכותו התפקודית של התובע הנה בשיעור של 100%. לטענתה, ד"ר לנגר אישר את קביעתו של המומחה מטעם התובע, פרופסור עורי (להלן: "פרופסור עורי") וקבע בחוות דעתו כי התובע תלוי בזולת לכל צרכיו, זקוק לעזרה בכל פעולות היום יום וזקוק לאדם מבוגר שישהה בסביבתו במשך 24 שעות ביממה.
כאמור, אני סבור שנכותו התפקודית של התובע עולה כדי 100%. למעשה, אין מחלוקת של ממש בין המומחים, שאלה אכן פני הדברים.
איני סבור, שהטענה כפי שנטענה בהסתמך על מסמכים ישנים של המוסד לביטוח לאומי, יכולה לעמוד – מכמה טעמים:
ראשית, מדובר, כאמור, במסמכים ישנים.
שנית וחשוב מכך, כל המומחים, היו תמימי דעים למעשה, כי מדובר בנכות תפקודית בשיעור של 100% והדברים לא נסתרו. בסיכומיה, ביקשה הנתבעת לאמץ את עמדת מי שהייתה הנתבעת הנוספת בתיק, לעניין תפקודיות הנכות, אך הדברים נטענו כמעט בעלמא ואינם עולים בקנה אחד עם חוות הדעת הרפואיות. מסתבר כי התובע אכן מסוגל לבצע פעולות כאלה ואחרות, פעולות בסיסיות למדי, כמו נסיעה בקלנועית והפקדת שיקים, אך מחוות הדעת, כמו גם מעדות אמו של התובע (אף שהקצינה קצת את הדברים בעדותה), ברור שאין מדובר במי שמסוגל לתפקודים של ממש והוא נזקק לעזרה. ככל שתנקופנה השנים, כך גם יזדקק לעזרה נוספת. ברור גם, שלתובע אין יכולת להשתכר, גם לא תהיה לו יכולת שכזו אי פעם. ההשלכות של אותן פעולות שמסוגל התובע לבצע, תהיינה – אם בכלל – בכל הנוגע לעזרה לה הוא נזקק.
לפיכך אני קובע כי נכותו התפקודית של התובע היא 100% לכל ימי חייו.
מהם אם כן "כל ימי חייו" של התובע?
בין הצדדים ניטש ויכוח בשאלה, מהי תוחלת החיים של התובע. עו"ד פלג סבורה, וכך טענה בסיכומיה, שלתובע לא נגרם כל קיצור בתוחלת החיים. היא יצאה חוצץ נגד קביעתו של המומחה מטעם הנתבעת, ד"ר לנגר, לפיה יגרם לתובע קיצור של 7.5 שנים בתוחלת החיים. היא הצביעה על כך שזוהי דרכו של ד"ר לנגר לקבוע היקף זהה של קיצור בתוחלת החיים בתיקים דומים ואף קשים יותר. אני סבור שעו"ד פלג אכן צודקת במידת מה. ראשית, אין חולק שבסיס עיקרי לקביעה בדבר קיצור תוחלת החיים, הוא אותה מחלה בסיסית ממנה סובל התובע והתלות הנלווית לה (בעיקר הצורך בהאכלה), כמו גם בעיות הצפויות לצוץ בהמשך הדרך. עם זאת, דווקא בפרמטרים עליהם הצביע ד"ר לנגר, ניכר שכיום אין אינדיקציות שילמדו על קיצור תוחלת החיים. הכל מסכימים (ובכלל זה פרופ' עורי) שהבעיות הללו צפויות להופיע בהמשך הדרך, לכשילך מצבו של התובע ויחמיר. ברור, שמנקודה זו ואילך (שהיא ככל הנראה צפויה להיות סביב גיל 60 שנה) יתגברו הסיכויים לאותן פגיעות. משכך, אני סבור שיש לקבל את טענתה החלופית של עו"ד פלג, לפיה יש להעמיד את קיצור תוחלת החיים של התובע על שלוש שנים, בהתאם לתוחלת החיים הצפויה לו מהגיעו לגיל 60. סכום הפיצויים בגין קיצור תוחלת חיו של התובע, יועמד, על דרך האומדן על סך של 90,000 ₪, להיום.
הפסד השתכרות לעבר
כאמור לעיל, נכותו התפקודית של התובע עומדת על 100% והשאלה בה יש להכריע היא שאלת הבסיס לחישוב הפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות.
הנתבעת הפנתה לע"א 8629/07 יובל בן ארי ואח' נ' לב קליידרמן (פסק דין מיום 25.2.09), שם אוזכר הכלל לפיו יש להיזקק לשכר הממוצע במשק, אלא אם הוכחו נתונים אינדיבידואליים המצדיקים סטייה מכלל זה. באותו מקרה, קבע בית המשפט כי יש לחשב את הפיצוי על פי בסיס שכר של 4000 ₪ נטו לחודש לתקופה של 5 שנים מיום התאונה ולאחר מכן , עד גיל 67, לפי השכר הממוצע במשק. מכאן שלטענת הנתבעת יש לחשב סך של 4000 ₪ לחודש לתקופה של 5 שנים מהגיעו של התובע לגיל 21 ולאחר מכן יש לחשב לפי 75% השכר הממוצע במשק שעומד כיום על סך של 7,790 ₪ בניכוי 750 ₪ אשר התובע משתכר כיום בעבודתו המוגנת (סה"כ 5,280 ₪).
לטענת ב"כ התובע יש לחשב את הפסדי ההשתכרות של התובע בשיעור של 100% וזאת מהסיבה הידועה שדרגת הפסד כושר השתכרות למי שאיבד את כושר השתכרותו באופן מלא היא 75% ואין גבוהה ממנה. כמו כן טענה ב"כ התובע שבנספח א' לסיכומי הנתבעת נקבע במפורש: "במצבו ובהסתמך על חוו"ד רופא ועו"ס, התובע איננו מסוגל להשתלב בעבודה בשוק הפתוח".
לטענתה, קביעה של הפסד השתכרות בשיעור של 75% מזכה את הנכה בקצבת נכות של 100% וזו אותה הקצבה שהנתבעת מבקשת לנכות במלואה.
לטענת ב"כ התובע, התובע נפגע בגיל 3 חודשים, שנים רבות לפני שהגיע לגיל חיי העבודה ואין נתון שניתן להיאחז בו כדי לקבוע את השכר שעשוי היה להשתכר אלמלא רשלנותם של הנתבעים, אך ההלכה הפסוקה היא כי שכרו הממוצע של קטין יחושב על פי השכר הממוצע במשק.
דעתי היא כי בעניין זה, יש לקבל את עמדת ב"כ התובע, אשר חילקה ראש נזק זה לשתי תקופות, האחת בגין 3 שנות שירות צבאי – לו היה התובע מתגייס לצבא, והשנייה מהגיעו של התובע לגיל 21 ועד היום.
על פי ההלכה הפסוקה יחושבו הפסדי הכנסה בתקופה של שירות צבאי לפי 70% מהשכר הממוצע במשק שעמד בחודש יולי 1994 – מועד גיוסו הצפי של התובע, על סך של 3,983 ₪ בחודש ועל כן בגין 3 שנות השירות הצבאי יש לפצות את התובע בסך של 473,156 ₪.
השכר הממוצע במשק בחודש יולי 1997, מועד בו היה צפוי התובע להשתחרר מהצבא, עמד על סך של 5,693 ₪ אך בעניין זה, אני מסכים עם טענתה של הנתבעת כי מסכום זה יש לנכות את הסכום אותו מרוויח התובע בעבודתו ולכן הפסד השכר של התובע מאז גיל 21 ועד היום יחושב על בסיס של 4943 ₪ לחודש ויועמד על סך של 1,467,531 ₪.
בסיכום חישוב סכום הפיצויים בגין הפסדי השתכרות לעבר, אני פוסק כי בגין ראש נזק זה, יפוצה התובע בסך 1,940,687₪, להיום.
עזרה צד ג' לעבר:
לטענת הנתבעת מאז לידתו ועד היום לא הוציאו התובע ו/או הוריו כל הוצאה בגין עזרה אשר ניתנה לתובע.
כמו כן טענה כי החישוב בגין ראש נזק זה יערך אך ורק כנגד הצגת קבלות או ראיות משכנעות אחרות בגין כל הוצאה שהוצאה בפועל והתובע לא צירף כל אסמכתא שהיא לעניין זה.
עוד טענה הנתבעת שאין לחייבה לפצות את התובע בגין שווי הטבת הוריו וזאת, בין היתר, מהסיבה לפיה, רק כששילם הניזוק למיטיב את סכום ההטבה, הזכות לתבוע בגינו חוזרת אליו ובכל מקרה, זכות זו לא נתבעה מעולם על ידי הורי התובע ולא יכולה להיתבע על ידם הואיל והתיישנה. כמו כן טענה הנתבעת כי התובע לא הביא אף לא ראשית ראיה להוכחת ציפיית הוריו של התובע להשבת הטבתם וכי הוריו עזרו לו וביצעו את עבודות הבית כחלק ממערכת היחסים שבין הורים לילדים ואין ליתן פיצוי עבור עזרה זו אלא רק בגין העזרה העודפת הקשור למצבו של התובע, אם בכלל.
הנתבעת פירטה וטענה כי התובע חסה מגיל 3.5 עד 6 בצילו של חוק חינוך מיוחד התשמ"ח -1988 (להלן :"חוק חינוך מיוחד"), וזאת ללא תשלום.
מגיל 6 עד 18 – למד בבית הספר של החינוך המיוחד ונעזר בחונכים מתנדבים.
עד גיל 18 נזקק לעזרה בבוקר, לפני צאתו למסגרת החינוכית ואחר הצהריים עם שובו הביתה. בהתאם להלכה הפסוקה, לטענת הנתבעת, יש להעניק להוריו של התובע פיצוי אך ורק בגין העזרה היתירה לה נזקק מהוריו/מטפליו, מעבר לעזרה הרגילה שמעניק הורה לילדו. כמו כן טענה הנתבעת כי העזרה לה נזקק התובע בבוקר ואחר הצהריים היא עזרה רגילה המוענקת לכל ילד חולה ובריא כאחד והיא אינה נכנסת לגדר עזרה יתירה.
לטענת הנתבעת חישוב הפיצוי יעשה אך ורק כנגד הצגת קבלות בגין הוצאות שהוצאו בפועל. הוריו של התובע לא שכרו מעולם עזרה כלשהי בעבורו, עליה שולם תשלום כלשהו והתובע לא צירף לתביעתו ולו קבלה אחת בגין ראש נזק זה. משכך, סברה הנתבעת כי אין ליתן לתובע כל פיצוי בגיל ראש נזק זה אך עם זאת טענה שהיא מוכנה להעמידו בסכום גלובלי של 100,000 ₪.
ב"כ התובע טענה בסיכומיה כי בסיכומי הנתבעת בהליך זה, העלתה הנתבעת טענות חדשות בכל הקשור לנושא הסיעוד והעזרה בעבר, טענות שלא הועלו על ידה בסיכומים המקוריים ומשכך, ביקשה ב"כ התובע להתעלם לחלוטין מטענות אלה.
לעניין טענות התובע בכל הקשור לראש נזק זה, בחרה שוב ב"כ התובע להפנות לסיכומיה המקוריים שם טענה שלאור העובדה שאין מחלוקת כי הטיפול בתובע דורש נוכחות של 24 שעות ביממה וזה המצב מאז היותו בן 3 חודשים, יש, לדעתה, להעמיד את הפיצוי בגין עזרת הזולת בעבר על אותו בסיס כפי שיקבע לגבי העתיד.
המשפחה, לטענת ב"כ התובע, מפאת חיסרון כיס, לא יכולה הייתה להרשות לעצמה לשכור מטפל בשכר עבור התובע ומשכך התגייסה כולה, ההורים והאחים, לטובת עזרה וסיעוד התובע. התשלום הראוי עבור עזרתם של בני המשפחה, לטענת ב"כ התובע, אינו נופל משכרו של עובד זר. משכך, ביקשה להעמיד את הסכום החודשי על סך של 13,961 ₪ כגובה הסכום המשוערך אשר נקבע לסיעוד בפסק דין אקסלרוד. ובחישוב מיום פגיעתו של התובע ועד יום הגשת הסיכומים - 13,961 ₪ x 390 חודשים = 5,444,790 ₪.
דומני כי אין חולק שלתובע נדרשה עזרה בכל שעות היום. הוריו של התובע, לא יכלו אמנם לממן עזרה בשכר במהלך השנים אך הגישו לו עזרה ללא גבולות ובמסירות רבה (בעיקר אמו של התובע, אשר עזבה את מקום עבודתה בו ביום שבו אושפז התובע), משכך, גם לא יכלו להציג קבלות מסודרות בגין ראש נזק זה כפי שטענה הנתבעת שהיה על התובע להגיש. אין בעובדה שלא נשכרה בעבור התובע עזרה בתשלום, כדי לקבוע כי לא מגיע לו פיצוי בגין ראש נזק זה.
לעניין זה ראה ע"א 1164/02 קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בן חיון לידור-קטין ואח' (לא פורסם) שם נקבע כי:
"הלכה פסוקה היא, כי כאשר בן משפחה מטפל בנפגע ומשקיע "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, יהיה זכאי הנפגע לפיצוי בגין אותה עזרה, גם אם אין הוא משלם עבורה."
יש לציין כי אמנם חלק מהטיפול של אם התובע היה מוענק לתובע בכל מקרה בתקופת ילדותו, כחלק מטיפול רגיל ושגרתי במערכת היחסים שבין אם לילדיה הקטנים, וזאת ללא קשר למגבלה זו או אחרת, אך יחד עם זאת, אין כל מקום להשוואה בין השגחה על קטין בריא המתפקד ככל ילד בן גילו, לבין קטין במצבו של התובע שנזקק לטיפול רב נוסף, מיוחד ולא פשוט שבגינו בהחלט יש לפצותו. יחד עם זאת, בעת חישוב סכום הפיצוי יש לקחת בחשבון את התקופה בה חסה תחת צילו של חוק חינוך מיוחד והתקופה בה למד בבתי הספר של החינוך המיוחד ומשכך על דרך של אמדן בין הסכום הנמוך שהציעה הנתבעת לבין הסכום אותו ביקשה עו"ד פלג לקבוע (בו לא נלקחה בחשבון העזרה הרגילה של האם והשנים בהן חסה התובע תחת צילו של חוק חינוך מיוחד), אני קובע כי סכום הפיצוי בגין ראש נזק זה יועמד על סך של 1,500,000 ₪, נכון להיום.
שכר טרחת אפוטרופוס
גם בעניין זה, דעתי היא כי יש לקבל את עמדתו של התובע.
הנתבעת טענה כי כל עוד הורי התובע חיים, אין מקום למימון הוצאות אפוטרופוס. כמו כן טענה הנתבעת שהוריו של התובע אינם תובעים בתביעה אותה הגיש התובע בעצמו ועל כל תשלום שיקבל התובע, אם בכלל, בגין ראש נזק זה, יהא עליו לשלם להוריו אשר כאמור אינם תובעים ובכל מקרה, תביעתם התיישנה.
לטענת ב"כ התובע, יש להתעלם מטענות הנתבעת שהנן טענות חדשות שהועלו לראשונה בסיכומיה בהליך זה. לגופו של עניין טענה כי אין מחלוקת שהתובע אינו מסוגל לנהל את ענייניו לבדו ויזדקק כל חייו לאפוטרופוס, כאשר כיום משמשים אפוטרופוסים חוקיים של התובע, אמו נעמי ארג'י ואחיו גלעד ארז, אך יש להניח שעם מותה של האם יתמנה אח נוסף כאפוטרופוס לענייניו של התובע ביחד עם האח גלעד.
ב"כ התובע טענה בסיכומיה כי לא אחת קבעה הפסיקה שגם כאשר האפוטרופוס הוא בן משפחה, עליו לקבל שכר ראוי על הטרחה המיוחדת שתהיה לו בדאגה לענייניו של החסוי.
דעתי, כאמור, היא כי יש לקבל את עמדת התובע. התובע אינו מסוגל לדאוג לבדו לעצמו ולרכושו ולא יהיה מסוגל לדאוג לכך גם בעתיד ומשכך אני קובע כי התובע יהיה זכאי לתשלום שכר אפוטרופוס למשך כל חיו בסך 543,311 ₪, להיום, כפי תחשיב ב"כ התובע, המקובל עלי.
ניידות לעבר:
הנתבעת טענה בסיכומיה שהתובע מתנייד בכוחות עצמו, הן באמצעות קלנועית והן באמצעות תחבורה ציבורית בתוך העיר, הוא מסוגל להלך ואיננו זקוק לכסא גלגלים או לכל עזרים אחרים לצורך ניוד. כן טענה שהתובע מגיע בכוחות עצמו למקום עבודתו תוך שהוא באופן עצמי עולה לתחבורה ציבורית בדרך לעבודתו וממנה חזרה לביתו.
בנוסף טענה הנתבעת, כי כידוע חישוב הפיצוי בגין ראש נזק של הוצאות בעבר יערך אך ורק כנגד קבלות בגין הוצאות שהוצאו בפועל והתובע לא צירף ולו קבלה אחת בעניין זה.
כמו כן, גם בעניין זה טענה הנתבעת כי התובע היה זכאי לקבל את כל הטיפולים מקופת החולים אליה הוא משתייך ו/או מקופת המדינה.
לאור כל זאת, טענה הנתבעת שאין ליתן לתובע כל פיצוי בגין ראש נזק זה אך יחד עם זאת היא מוכנה להעמידו בסכום גלובלי של 75,000 ₪.
ב"כ התובע טענה בסיכומיה כי טענת הנתבעת לפיה התובע מתנהל בקלנועית הנה מופרכת ביסודה ואינה מעוגנת בחומר הראיות. כמו כן טענה שאין כל קשר בין כיסוי הוצאות רפואיות במסגרת סל הבריאות לבין הוצאות בגין ניידות לצורך קבלת הטיפולים הללו.
לגבי שאר הטענות בגין ראש נזק זה שבה ב"כ התובע והפנתה לסיכומיה הראשונים. בהם טענה כי מאחר והתובע אינו מסוגל ללכת למרחקים ארוכים ואינו יכול להצטופף באוטובוסים, התבצעו כל הסעותיו עד כה הן על ידי מוניות והסעות מאורגנות והן על ידי הוריו. לבית הספר היה מגיע התובע אמנם באמצעות הסעות של העירייה, אולם לכל הטיפולים הרפואיים והשיקומיים ולכל הפעילויות בהן השתתף מאז סיום לימודיו, הסיעו אותו הוריו (כך עלה, לטענת ב"כ התובע מתצהירה של אמו של התובע). בשנה הראשונה לחייו וגם מאוחר יותר, במהלך שנות ילדותו, היה התובע מאושפז בבית החולים בילינסון והוריו נסעו בתחבורה ציבורית לבקרו מידי יום. מאז שחרורו מבית החולים נאלצו הוריו להסיעו לבדיקות רפואיות ולטיפולים רפואיים ופרה- רפואיים ובשל מצבו הקשה התבצעו כל הנסיעות במונית. בגין ראש נזק עתר התובע לפיצויים בסך של 543,311 ₪.
דעתי בעניין זה היא כי שני הצדדים הפריזו בטענותיהם, כל צד לכיוונו.
התובע, בשל מגבלותיו הפיזיות מתקשה בהליכה ממושכת, אך יחד עם זאת, לא הוכחשה על ידו הטענה לפיה הנו נוסע למקום עבודתו בתחבורה ציבורית. כמו כן, לא הוצגו על ידי התובע קבלות עבור הנסיעות הרבות לטיפולים רפואיים ושיקומיים שלטענתו בוצעו במוניות ועבור נסיעותיהם של הוריו לבית החולים בתקופה בה היה מאושפז.
לעניין הצגת הקבלות, דעתי היא כי יש להתחשב בעובדה שחלף זמן רב מאז אושפז התובע והוריו נסעו מידי יום לבקרו וכן כי יש להתחשב בעובדה כי באותה תקופה קשה, בה גורל עתידו של בנם הפעוט היה מוטל על כפות המאזניים, לא עסקו הם בשמירת קבלות.
משכך, אני קובע סכום ביניים בין הצעות הצדדים שיועמד על סך של 200,000 ₪, להיום.
דיור
הנתבעת שב וטענה בסיכומיה שעל התובע להימצא בדיור מוגן ולכן אין כל צורך לדון בעניין הדיור ולחילופין, נטען בהם שאין בסיס לטענה שהתובע זקוק לדירה משלו הואיל ואילו היה בריא יתכן בהחלט שבשל התנאים הסוציו אקונומיים שלו, היה נאלץ לגור עם הוריו או בדירה שכורה. משכך, לטענת הנתבעת באם דורש התובע דיור מחוץ לבית הוריו יש לנכות ממנו כל סכום שבו היה נושא התובע אילו היה מתגורר בשכירות . עוד טענה נתבעת מס' 1, (ולטענה זו הצטרפה כאמור הנתבעת) כי פרופ' עורי לא קבע בחוות דעתו שהתובע זקוק לדירה משלו וכל שנקבע על ידו זה הצורך להכשיר את הדירה למגבלותיו כשהכוונה היא לבית בו הוא גר.
בנוסף טענה הנתבעת בסיכומיה הנוכחיים כי מלא נזקיו של התובע בגין ראש נזק זה הינם בגין התאמות דיור עתידיות שכן, כיום התובע אינו זקוק לכסא גלגלים ועל כן אינו נזקק להתאמת פתח החדרים לכסא גלגלים. כמו כן טענה כי גם במידה ויזדקק התובע להתאמת דיור הרי ברור שלא בכל שנה הוא יעבור דירה ועל כן מדובר בהתאמת דיור לה יזדקק התובע, אם בכלל, אחת לכמה שנים, והציעה לפסוק לתובע בגין התאמת הדיור סכום גלובלי של 150,000 ₪.
לטענת ב"כ התובע, התובע, בן 32 מתגורר בבית הוריו ביחד עם חמישה מאחיו הצעירים. הבית אינו מתאים למגבלותיו אך ממילא אין מחלוקת שהגיע לגיל בו רצוי שיעזוב את בית הוריו ויעבור למגורים עצמיים כמו שאר בני גילו (דבר שגם התובע עצמו משתוקק לעשות אך אינו מסוגל מבחינה כלכלית).
לטענת ב"כ התובע, אין להתייחס להצעת הנתבעת לשלול מהתובע את עצמאותו, פרטיותו וחירותו, להרחיקו עשרות קילומטרים ממשפחתו האוהבת, ולהכניסו למוסד. מדובר, לטענתה בגישה שעברה מן העולם זה מכבר ואם ירצה התובע לשהות בחברת נכים אחרים הרי שיעשה זו מתוך בחירה ומרצונו החופשי , במסגרות חוץ ביתיות כאשר הוא מתגורר בסמוך למשפחתו במגורים עצמיים.
בהמשך, טענה כי סביר להניח שלו היה בריא היה התובע מתגורר בדירה שכורה וזאת בהסתמך על המציאות הכלכלית של משפחתו, יחד עם זאת, טענה שבשל נכותו אינו יכול להרשות לעצמו לגור בשכירות. התובע לעולם יצטרך להתאים את מקום מגוריו למוגבלותו ובדירות שכורות לא ניתן לבצע שינויים וכן אין לצפות מהתובע שיהיה נתון לחסדי משכירים למיניהם ושיתמודד עם מעבר דירה בכל כמה שנים. בשל כך, לטענת ב"כ התובע על התובע להיות בעל דירה , ללא כל אפשרות או סיכון שאי פעם יוכל מישהו לפנותו ממנה. על מקום המגורים להיות מותאם לצרכיו, בקומת קרקע או עם מעלית, בעל פתחים רחבים שיאפשרו מעבר עם כסא גלגלים, שירותים נפרדים ורחבים, חצר, חדר טיפולים שישמש גם לאחסון הציוד השיקומי ויחידה נפרדת עבור מטפל/ת צמוד/ה.
סוגיה זאת, העוסקת במקום מגוריו של התובע, אינה חדשה ועלתה לא אחת בתביעות נזיקין של נפגעים קשים התלויים בעזרת הזולת. ככלל, הגישה הרווחת בפסיקה היא הגישה האינדיבידואליסטית, לפיה השיקולים בדבר מקום המגורים הנם נגזרת של צרכיו של הניזוק המסוים.
לא אחת נקבע בפסיקה כי העדפת מגורים בבית מגשימה זכות יסוד של אדם ליהנות מהחירות המוקנית לו. אין ספק כי שהייה בבית, במסגרת משפחתית מסורה ותומכת, כשהתובע נהנה מאהבת הוריו ואחיו, תטיב עימו.
בע"א 6978/96 סמדר עמר נ' קופת חולים של ההסתדרות, פ"ד נה(1), 920 קבע בית המשפט העליון:
"דין הוא, שקביעת הפיצוי בנזיקין תעשה על יסוד בחינת מצבו של הניזוק העומד בפני בית המשפט ומתוך ניסיון לקבוע את הדרך הנכונה לפיצויו בהתאם לנסיבותיו המיוחדות, כשלנגד עיני בית המשפט עומדת המטרה להשיב את המצב לקדמותו. אם השהות של הניזוק בביתו ולא במוסד תחזיר את מצבו לקדמותו בצורה הטובה ביותר, די בכך כדי להצדיק פיתרון זה, אפילו כרוך הדבר בהוצאה כספית נוספת משמעותית למזיק. במסגרת זו, יתן בית המשפט את דעתו גם לכך ששהות הניזוק בבית תאפשר לו נגישות רבה יותר אל אחרים, דבר אשר יאפשר לו לשמור על אורח חיים התואם את מצבו, ומאפשר לו גירוי אינטלקטואלי ואפשרות להנות מאותם עיסוקים ומגע עם אחרים אשר הוא מסוגל להם בנכותו. יש להעדיף את הטיפול בבית על זה שבמוסד, גם במקרה שהטיפול בבית יש בו להגדיל את תוחלת החיים של הניזוק"
יתרה מכך, בע"א 2934/93 סורוקה נ' הבאבו ואח', פ"ד(1)675, קבע בית המשפט שגם בהעדר משפחה תומכת אין לסטות מהפתרון של שהות הניזוק בבית ולא במוסד וכך קבע:
"אין להפלות את המערער מאחרים בשל העדר משפחה עמה יוכל להתגורר, ואין למנוע ממנו את מה שהוא זכאי לקבלו בגלל שאיתרע מזלו ואין לו משפחה שתתמוך בו".
מיותר לציין שבענייננו המצב אף פשוט יותר. לתובע משפחה חמה ותומכת, אם שטיפלה ועדיין מטפלת בו במסירות אין קץ, מבלי לחסוך כל מאמץ, ללא עזרת עובדים זרים ומבלי שעלה במוחה להעבירו לגור במוסד. כמו כן, יש לציין כי בשונה מע"א 6978/96 הנ"ל, שם התובעת הייתה משותקת בארבעה גפיים ונזקקה לעזרה מוחלטת, התובע מסוגל ללכת ומצליח לבצע פעולות בסיסיות בעצמו, משכך, אין לי ספק כי הסדר לפיו התובע ימשיך להתגורר בבית הוריו ובעתיד הלא רחוק יעבור לבית משלו, בקרבת מקום מגוריהם של הוריו, עם עזרה צמודה, הוא ההסדר העדיף.
אני מקבל את עמדת התובע, לפיה זכותו של כל אדם, בריא או נכה, להתגורר בבית משלו, כשהוא חופשי להחליט על אורח חיוו כרצונו ואם ירצה לשהות בחברת נכים אחרים הרי שיעשה זו מתוך בחירה ומרצונו החופשי ומשכך אני קובע כי אין מקום לשקול את האפשרות שהתובע ישהה במוסד.
בנסיבות אלה, אני קובע כי פיצויי התובע בגין ראש נזק זה, יעמדו על הסך לו עתר בסיכומיו (ולא נסתר) והוא 852,998 ₪.
הוצאות רפואיות שאינן כלולות בסל הבריאות
הנתבעת לא התייחסה בסיכומיה בהליך זה לראש נזק זה, אך מהתייחסותה לנושא הדיור ואביזרי השיקום, עלה שגם בנושא זה טענתה היא שאין לקבל דרישתו זו של התובע, מפני שדרישה זו אינה מבוססת על כל ראיות שהן. לטענת הנתבעת דרישה זו היא ערטילאית ותיאורטית ואין מקום להיענות לה מבלי שיידרש התובע להוכיחה. תביעתו של התובע נסמכה על חוות דעתם של פרופ' עורי ושל אילה שיפמן בהם ציינו כי יש לדאוג לתובע לצרכי שיקום כגון הידרותרפיה, מנוי לבריכה, טיפול פסיכולוגי, ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, טיפול בתקשורת ויעוץ והדרכה מינית. לטענת הנתבעת מדובר ברשימת מכולת של צרכים שאינם רלוונטיים לתובע כפי שקבע ד"ר לנגר בחוות דעתו וזאת מכיוון שהתובע עבר את גיל 30 וסיים את כל ערוצי ההתקדמות בנושאים הקשורים בשיקום ומשכך, לטענת הנתבעת, אין לפצות את התובע בגין ראש נזק נטען זה.
לטענת ב"כ התובע, אין במתן השירותים הרפואיים המגיעים לתובע במסגרת קופת החולים כדי לספק את כל השירותים הרפואיים להם הוא נזקק, כפי שקבע בית המשפט העליון בע"א 5557/95 סהר נ' אלחדד , פ"ד נא(2), 724 :
"מתן שירותים רפואיים על ידי קופות החולים אין בו תמיד לספק את כל שירותי הבריאות הנדרשים לחולה או לנפגע המבוטח בקופה".
כמו כן טענה ב"כ התובע כי הנתבעת היא זו שצריכה הייתה להוכיח שהוצאות אלה אכן משולמות על ידי קופת החולים של התובע, אך לא הובאה כל ראיה מצד הנתבעת לעניין זה. לא די, לטענת ב"כ התובע, באמירה כללית לפיה כל השירותים הרפואיים והפרה- רפואיים להם יזדקק התובע, ניתנים במסגרת סל הבריאות.
לטענת ב"כ התובע יש לפצות את התובע בתשלומים שיידרש לשלם בעתיד עבור שירותים הכלולים בסל הבריאות אך כוללים השתתפות עצמית ובעבור מימון תרופות להן יזדקק ושאינן נמצאות בסל הבריאות בסך של 434,648 ₪. כן טענה שיש לפצותו בגין אביזרי שיקום וטיפולים שיקומיים שונים בסך כולל של 1,796,800₪.
דומני כי גם בעניין זה, הפריזו הצדדים בטענותיהם, כל אחד לכיוונו. אינני מקבל את טענת הנתבעת לפיה, לאחר שעבר התובע את גיל 30, סיים את כל מסלולי השיקום ומשכך, אין לפצותו בכלל בגין טיפולים שיקומיים אלה ואחרים אשר יכולים לעזור לו ולוּ במעט להקל על מכאוביו, לייצב את עמידתו או לחזק את שריריו. יחד עם זאת, ב"כ התובע, כללה ברשימה אותה צרפה לסיכומיה, טיפולים רבים שונים ומגוונים. אין ספק כי חלקם הגדול יוכל לעזור לתובע ולשפר את איכות חיו, יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהרשימה הארוכה והמפורטת מידי (אותה כינה כאמור ב"כ הנתבעת "רשימת מכולת") ומטיפולים שלגביהם לא ניתן הסבר מניח את הדעת, האם באמת הם נחוצים לתובע וכיצד יעזרו לו, אם בכלל.
משכך, הפיצוי בגין ראש נזק זה, יערך אף הוא בדרך של אומדן ויועמד על סך כולל של 300,000 ₪, להיום.
עזרים וצרכים מיוחדים:
הנתבעת לא התייחסה בסיכומיה בהליך זה לראש נזק זה, אך מהתייחסותה לנושא הדיור ואביזרי השיקום, עלה שגם בנושא זה היא מצטרפת לנאמר בסיכומיה המקוריים של נתבעת מס' 1, שם נטען כי ככלל אין להיעתר לדרישות התובע בעניין זה, אך לחילופין, בכל הקשור לחלק מהעזרים שפורטו, הסכימה להעמיד את סכום הפיצוי על סך מסוים.
סכומים אלה שהוזכרו כאמור בסיכומיה המקוריים של נתבעת מס' 1, נשתכחו, ככל הנראה, מהנתבעת בסיכומיה הנוכחים ומשכך, אתייחס לאותו סכום שהופיע באותם סיכומים העומד על 20,000 ₪, המורכב מ-15,000 ₪ עבור כיסא גלגלים קל (למרות שלטענתה אין התובע נזקק כיום לכסא גלגלים ואם יזדקק הרי שיהיה זה מגיל 50 לערך ובכל מקרה כסאות אלה, בהתאם לחוות דעתו של המומחה מטעמה, מר גדעון האס, ממומנים על ידי משרד הבריאות) ו-5,000 ₪ עבור כיסא שירותים.
ב"כ התובע פירטה בסיכומיה המקוריים את העזרים והצרכים המיוחדים בגינם יש לפצות את התובע הכוללים בין היתר: כיסא גלגלים קל ,כיסא שירותים להובלה עצמית, כיסא ממונע עם אביזרים מתאימים, אופני רגליים, מחשב המותאם ליכולותיו של התובע, מזגנים לחימום וקירור (ע"פ חוות דעתו של פרופ' עורי אנשים כמו התובע חשופים יותר להפרעות בויסות החום והקור) ונעליים.
התובע אינו מרותק לכיסא גלגלים, יתרה מכך, הוא מסוגל ללכת בכוחות עצמו (אם כי לא למרחקים ארוכים), אולם מחוות דעתה של המומחית מטעם התובע, הגברת שיפמן עלה כי בעתיד מצב זה ישתנה והתובע יאלץ להשתמש בכסא גלגלים בתדירות גבוהה יותר.
משכך, אני מקבל אפוא, שיש לפסוק לתובע סכום שיאפשר רכישת כסא גלגלים קל משקל שתוחלת חיו 5 שנים, יחד עם זאת, אני סבור שהתובע זכאי להשתתפות כלשהי של משרד הבריאות בעלות הרכישה מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 אולם גובה ההשתתפות לא צוין על ידי הנתבעת או על ידי המומחה מטעמה. במצב זה של חוסר וודאות לגבי העלות הממשית ולגבי סכום השתתפות משרד הבריאות ברכישה, יועמד הפיצוי בגין כסא הגלגלים והציוד הנלווה לו על סכום של 25,000 ₪, להיום.
בכל הקשור לכיסא שירותים הציע המומחה מטעם הנתבעת לרכוש דגם זול שמחירו 5000 ₪ ואילו ב"כ התובע טענה כי יש לרכוש כסא שיוחלף אחת לשנתיים בעלות של 25,780 ₪. בהנחה שכסא מהדגם הזול, אך מאיכות טובה, יתבלה אחת ל-5 שנים ולא אחת לשנתיים, מועמד סכום הפיצוי בגין כיסא השירותים על 30,000 ₪ להיום (בשים לב לגובה רכיב זה ולעובדה שמדובר בקביעה על הצד הנמוך, נמנעתי להוון רכיב זה).
לגבי שאר העזרים שאותם פירטה ב"כ התובע, הרי משלא הובאו ראיות ממשיות לצורך בהם, ובוודאי שלא הובאו ראיות לסכומים (למעט אמירות של ב"כ התובע), אני סבור כי אין מקום להיעתר לפיצוי בגינם.
משכך, אני קובע כי הפיצוי בגין ראש נזק יועמד על סך של 55,000 ₪ להיום.
כאב וסבל:
לטענת הנתבעת במרכיב זה ציין התובע סכום מופרז ומוגזם ביותר שאינו מקובל בפסיקה כיום במקרים מעין אלה. לטענתה פסקי הדין אליהם הפנה התובע כדוגמא לפסיקת הוצאות בגין ראש נזק זה אינם משקפים את המקרה ו/או את הנזקים במקרה הנוכחי. כך לדוגמא טענה הנתבעת כי ע"א 6978/96 סמדר עמר נ' קופת חולים, אליו הפנתה ב"כ התובע, עסק במערערת שנולדה כשהיא נכה בשיעור 100% בשל רשלנות, היא משותקת בכל ארבעת גפיה, מרותקת לכסא גלגלים, אינה מסוגלת ללכת וגם כשהיא יושבת היא נתמכת ברצועות ובחגורות, היא לא מסוגלת לדבר ותנועותיה הן בלתי רצוניות. היא תלויה לחלוטין בזולתה וזקוקה להשגחה במשך כל שעות היממה, כל זאת לעומת התובע אשר למעט מספר פעולות מצומצם, יכול ומסוגל לדאוג לצרכיו בעצמו וכן מסוגל לבצע את כל פעולות היום יום. כך גם טענה הנתבעת שע"א 398/99 לאה דיין, אינו רלוונטי לענייננו וכך גם ת.א 1475/93 אלעד איכנולד נ' מ"י העוסק בילד שנכווה בכל חלקי גופו במהלך טקס בבית הספר. משכך טענה הנתבעת כי יהיה סביר ונכון להעמיד את הפיצוי בגין כאב וסבל על סך 300,000 ₪.
לטענת ב"כ התובע, פסק הדין בעניין סמדר עמר דן בילדה הסובלת משיתוק מוחין כתוצאה מרשלנות בלידה. התובע סובל משיתוק מוחין כתוצאה מרשלנות לאחר הלידה ובשני המקרים מדובר בילדים שנפגעו בינקותם כשהנזק הנו אותו נזק ולשניהם אותו מספר שנים לסבול ממנו.
לטענת ב"כ התובע, לאור פסיקות בתי המשפט במקרים דומים למקרהו של התובע, כפי שהפנתה אליהם בסיכומיה המקוריים, יש לפסוק לתובע פיצוי בסך של 1,738,595₪ בגין כאב וסבל.
פיצוי בגין כאב וסבל משקף את הנזק הלא ממוני שנגרם לנפגע בגין אירוע מזיק ואשר יש בו כדי לשקף או לגלם את היקף הנזק הלא ממוני אותו סבל.
שיעור הנזק הלא ממוני צריך להיקבע בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה הקונקרטי. (ראה ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד ל"ו (3) 762).
בענייננו זה, ניתן לומר כי עדותה של אמו של התובע שיקפה את הכאב והסבל אותו חווה בגין האירוע לרבות המשך הסבל והכאב הצפויים לו לאורך השנים הבאות.
כך אין להתעלם מהיקף הטיפולים הרפואיים להם נדרש התובע, הן לאורך תקופת האשפוז, בהיותו אך בן מספר חודשים והן לאחר מכן, כאשר עבר בדיקות וטיפולים נוספים. אין חולק שהתובע סובל מנזק מוחי רב מערכתי, גם אין חולק כי מבחינה מוטורית הוא זקוקה לעזרה וסיוע בפעולות היומיומיות.
מעבר לכל האמור לעיל, אין להתעלם מתוצאת הפגיעה במישור הפסיכולוגי חברתי. הפיצוי בראש נזק זה אין בו כדי להחזיר לתובע את אשר הפסיד בתקופת ילדותו אך יש בו כדי לפצות אותו על אותו כאב וסבל שליווה אותו וילווה אותו עד סוף ימי חייו.
משכך, אני סבור שיש לפסוק לטובת התובע בגין ראש נזק זה, פיצוי בסך 750,000 ₪, להיום.
(ראה לעניין אומדן פיצוי ובגין נזק לא ממוני ע"א 398/99 קופת חולים נ' לאה דיין, פ"ד נה(1) 765, ע"א 6978/96 סמדר עמר נ' קופת חולים, פ"ד נה (1) 920, ע"א 4672/04 אברהם וזאנה נ' קופת חולים (ניתן ביום 13.12.05 וע"א 8382/04 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' רויטל מזרחי (לא פורסם, ניתן ביום 8.12.05))
עזרה צד ג' לעתיד
לטענת הנתבעת אין לקבל את טענת התובע לפיה הוא זקוק לעזרה בהיקף של 24 שעות ביממה, מפני שהוכח שהתובע עצמאי במשך מרבית שעות היממה ורק במספר שעות מועט נדרש לעזרת הזולת. ראיה לכך היא דחית בקשתו של התובע להכרה בו כזכאי לקבלת קצבאות שירותים מיוחדים מהביטוח הלאומי.
הנתבעת שבה וטענה כי ממסמכי המוסד לביטוח לאומי עלה שהתובע מסוגל להתנייד בכוחות עצמו וללא עזרה, מתיישב לבד ואינו זכאי לעזרה בכל הקשור לניידות בתוך הבית, מסוגל להתפשט ולהתלבש אך זקוק לעזרה ברכיסת כפתורים, שריכת שרוכים ונעילת נעליים, מסוגל להתרחץ, לשטוף פנים וידיים אך זקוק לעזרה בחפיפת ראשו ובגילוח, מסוגל לאכול ולשתות בכוחות עצמו, שולט על סוגריו אך זקוק לעזרה בניגוב הפרשות, מתמצא בביתו ומשתתף בצורה עניינית בשיחה.
כמו כן טענה הנתבעת כי אמו של התובע אינה עובדת ומקדישה את מלוא זמנה ומרצה לטיפול בילדיה ובבעלה החולה, אך מצב זה בו נמנעת האם מלהשתלב במעגל העבודה, איננו קשור כלל ועיקר למצבו של התובע.
ב"כ הנתבעת הפנה למספר פסקי דין בהן נקבעו פיצויים בשיעורים שבין 8,000 ₪ ל 6500 ₪ לתובעים הסובלים משיתוק אך נזקקים לסיעוד חלקי. בהתחשב בפסיקה זו טענה הנתבעת כי יש לפסוק לטובת התובע עזרה בשיעור של 4 שעות יומיות בעלות של 4000 ₪ לחודש עד גיל 72.5 כך שעל סכום הפיצוי בגין ראש נזק זה, לטענת הנתבע להיות 1,106,399 ₪.
בסיכומיה הנוכחיים, בנוסף לטענותיו של התובע בסיכומיו המקוריים, טענה ב"כ התובע שאין לקבל את טענות הנתבעת שהתבססו על דוחות המוסד לביטוח לאומי שאינם מהווים ראיה קבילה בתיק. לטענתה הצורך בעזרה בפעולות היום יום הבסיסיות ובנוסף בהשגחה צמודה של אדם מבוגר שיהיה בסביבתו של התובע 24 שעות ביממה, נקבע הן על ידי פרופ' עורי והן על ידי ד"ר לנגר – המומחה מטעם ההגנה.
כן טענה שאין לקבל את טענת הנתבעת לפיה אמו של התובע מטפלת בו בפני שממילא היא שוהה בבית בשל מחלתו של אביו של התובע, לטענתה, אין זו טענה לעניין כי ברור שאמו של התובע, חולה בפני עצמה, אינה אמורה לשמש כמטפלת לבנה בן ה 32.
בסיכומיה המקוריים פירטה ב"כ התובע באריכות את השאלות העומדות להכרעה בנושא זה – היקף העזרה – 24 שעות ביממה או מספר שעות מצומצם בכל יום, וסוג העזרה – עובד זר או עובדים ישראליים.
לטענת ב"כ התובע, גם ד"ר לנגר, המומחה מטעם ההגנה קבע שכבר כיום זקוק התובע לאדם מבוגר שישהה בסביבתו במשך כל שעות היממה.
כמו כן טענה ב"כ התובע כי כבר כיום אדם אחד אינו יכול לשאת לבדו בנטל הטיפול בתובע, יתרה מכך, על פי חוק לא ניתן להעסיק עובד זר או ישראלי 24 שעות ביממה ויש להקצות לו שעות מנוחה. ב"כ התובע טענה שאפשרות אחת היא להעסיק לתובע שלושה מטפלים שכל אחד מהם יהיה צמוד לתובע במשך 8 שעות ואפשרות אחרת היא להעסיק עובד אחד שיתגורר עם התובע, ילון בביתו ויהיה צמוד אליו רוב שעות היממה כשבנוסף יהיה מטפל נוסף ל 8 שעות בשעות היום.
לעניין סוג העזרה, טענה ב"כ התובע כי יש להעסיק עבורו מטפלים ישראלים, דוברי עברית שיוכלו לעזור לו בדיבור, בהפעלת מחשב, בקריאה ובכתיבה. מטפל זר לא יוכל למלא תפקידים אלה ומשמעות הדבר היא קטיעת היכולת לתקשר עם הסביבה ולהביע את עצמו.
ב"כ התובע הבחינה בסיכומיה בין שני פסקי דין העוסקים בשאלת סוג העזרה. בע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר, פ"ד נד(4) 450, קבע בית המשפט העליון שיש לצאת מהנחה שניתן וראוי בדרך כלל להעסיק עובד זר בסיעוד של הנפגע אולם סייג מראש את יישומה של ההלכה לאותם מקרים בהם הנכות דומה לנכותו של אקסלרד שנפגע אמנם קשה מבחינה פיסית אך מבחינה שכלית לא נפגע כלל ויכול היה להמשיך ולתקשר עם הסביבה גם כשהוא נעזר בסיעוד של עובד זר.
בע"א 3417/00 יניב נ' הדר (לא פורסם, פסק דין מיום 24.7.01), נקבעו קריטריונים בהם ניתן יהיה לסטות מהכלל שנקבע בפס"ד בעניין אקסלרוד ולטענת ב"כ התובע לאור שילוב הנכויות אצל התובע ולאור העובדה שהמטפל בו ישמש לא רק כמטפל פיסי אלא גם כמתווך תקשורתי יש לאמץ בענייננו את מסקנות בית המשפט העליון בעניין יניב.
אשר על כן הציעה ב"כ התובע להעמיד את סכום העזרה החודשית על סך של 26,643₪ מהיום ועד סוף תוחלת חיוו – 7,300,405₪.
לחילופין טענה ב"כ שאם יחליט בית המשפט לקבל את טענת הנתבעת כי התובע זקוק לעזרה בפועל של 4 שעות ביממה אך להשגחה או נוכחות של מבוגר במשך שעות היממה, הרי שיש לאמץ את הלכת אקסלרוד לפיה עלות עובד זר הנה 13,961 ₪ לחודש ועד סוף חיוו – 4,310,830 ₪, ובנוסף, יש לקבוע פיצוי נפרד בגין עזרה עתידית במשק הבית במקרה שתיפסק לתובע עזרה סיעודית על בסיס עובד זר אחד, לפי חישוב של 2470 ₪ לחודש, מהיום ועד סוף תוחלת חייו.
לאחר ששבתי ועיינתי בטענות הצדדים ובחוות דעת המומחים, אני סבור כי לנוכח נכותו של התובע, הוא יזדקק לעזרה של מטפל צמוד אשר יתגורר עמו בביתו, כמו כן יזדקק התובע לעזרה במשק הבית. יחד עם זאת, אני סבור כי כל עוד התובע מסוגל לעשות פעולות מסוימות בעצמו, וכל עוד הוא יוצא למספר שעות בכל יום לעבודתו ולמפגשים במסגרת איל"ן, בהם הוא אינו נזקק לליוויו של המטפל, הרי שאין מקום להוספת פיצויים נוספים בגין העזרה בעבודות הבית מפני שבאותן השעות יוכל המטפל לעסוק בעבודות הבית. בפס"ד אקסלרד, אליו הפנתה ב"כ התובע נקבע בפירוש כי מטפל, אשר עתיד לסעוד ניזוק בעל נכות קשה, ולהתגורר עמו בביתו, יספק את כל צרכי הסיעוד שלו, הן עזרה בפעילות היומיומית והן עזרה בעבודות הבית ככל הנדרש.
משכך, אני פוסק לתובע פיצויים בגין עזרת צד ג' לעתיד,שיחושבו על בסיס שכרו של עובד זר, בסך כולל של 4,310,830 ₪, להיום, כשלטעמי הסתפקות ברכיב זה מאזנת נכונה בין הצורך בהעסקת אדם על בסיס קבוע לכל ימי חיי התובע, לעובדה שבזמנים שונים במשך היום, אין צורך בנוכחות העובד הזר (בזמן העבודה המוגנת, לחלק מהשנים, או בעת פעילויות אחרות), כך שה"עודף" בסכום זה, ישמש לצורך עלויות העזרה הנוספת, ככל שתידרש.
הפסד השתכרות לעתיד
גם בעניין זה הצטרפה הנתבעת לאמור בסיכומי נתבעת מס' 1 , בהם נטען כי טענת התובע לפיה איבד 100% מכושרו להשתכר מחוסרת בסיס, הן משום שהוא עובד כיום בעבודה מוגנת והן משום שלא הובא להעיד לגבי עבודתו ולא נמצאה תשובה לשאלה האם יכול לעבוד יותר מ-4 שעות ביום ולהשתכר בהתאם לכך יותר ממה שמשתכר כיום.
יחד עם זאת, טענה הנתבעת בסיכומיה שיש לחשב את ראש הנזק הזה לפי שכר של 5,280 ₪ לחודש עד הגיעו של התובע לגיל 67 ובסה"כ – 1,355,144 ₪.
לטענת ב"כ התובע יש לחשב את הפיצוי בגין הפסד הכנסותיו של התובע מהיום ועד גיל 67 על פי השכר הממוצע האחרון הידוע בעת הגשת עדכון החישובים מטעם התובע, שעומד על סך של 7928 ₪ לחודש.
אין חולק כי פגיעתו של התובע מנעה ממנו לעבוד ולהתפרנס למחייתו. התובע אמנם עובד כיום בעבודה מוגנת במשך כ-4 שעות ביום ואף מקבל משכורת בעבור עבודתו זו. יחד עם זאת, כשם שלא הובאו בפני ראיות לכך שהתובע יוכל בעתיד לעבוד יותר מ-4 שעות ביום, כך גם לא הובאו בפני ראיות היכולות להצביע על ביטחון כלשהו שהתובע ימשיך בעבודתו זו עד שיגיע לגיל הפרישה הקבוע בחוק. יתרה מכך, מחוות הדעת של המומחים בתחום השיקום, עלה בבירור שמצבו של התובע יחמיר עם השנים ומשכך, אך סביר להניח שבשלב מסוים בחייו לא יוכל להמשיך בעבודתו. משכך אני קובע כי חישוב הפסדי השתכרותו של התובע לעתיד, מהיום ועד הגיעו לגיל 67 יבוצע על פי השכר הממוצע במשק שהנו, נכון להיום 7928 ₪ ובהכפלת מקדם ההיוון, יעמוד הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 2,037,603 ₪, להיום.
ניידות לעתיד
גם בעניין זה, בחרה הנתבעת להצטרף לדברי נתבעת מס' 1 בסיכומים המקוריים אך הוסיפה וטענה שהתובע לא תמך ראש נזק זה בכל חוות דעת רפואית ו/או תעודת רופא. יתרה מכך, טענה הנתבעת שהוצאות בגין נסיעות לעבודה הינן הוצאות בהן נושא כל אדם מן הישוב והתובע לא הוכיח את הצורך בקבלת טיפולים מיוחדים כך שאין צורך בקביעת הוצאות לנסיעות מוגברות לטיפולים רפואיים. משכך, לשיטת הנתבעת יש להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סכום גלובלי של 150,000 ₪.
לעומתה, טענה ב"כ התובע בסיכומיה כי צרכי ניידותו של התובע מעוגנים היטב הן בחוות דעתו של פרופ' עורי והן בחוות דעתו של ד"ר לנגר וטענה שפיצויים בגין צרכי ניידות מוענקים לנכה גם בשל הנסיעות הרגילות שכל אדם נזקק להן, בשל העובדה שאין הוא יכול להתנייד ממקום למקום כאדם רגיל. ב"כ התובע סבורה שיש לפצות את התובע בשווי ערכו של רכב "ואן" גדול אליו יכול להכנס גם כסא גלגלים לו יזדקק התובע בעתיד בתכיפות שתלך ותגבר.
ב"כ התובע הוסיפה וטענה בסיכומיה שלמקרא הסיכומים המשופצים של הנתבעת, נראה שלדעת הנתבעת התובע אינו אמור כלל לצאת מביתו אלא לצורך עבודתו המוגנת.
לעניין הניידות הוגשה חוות דעתו של כלכלן מומחה מטעם בית המשפט. המומחה משה קצין סקר את מצבו הרפואי של התובע ואת האפשרויות העומדות לעניין הניידות בהתאם למצבו הרפואי.
מחוות הדעת עלה שמי שמוגבלותו בניידות הנה עד 80% (כפי שמוגדרת ניידותו של התובע), רשאי לקבל פיצוי בגין מכונית יציגה של 1,300 סמ"ק. מכונית גדולה יותר, מעל 1,800 סמ"ק מאושרת במקרים מיוחדים וחריגים על ידי הועדה הרפואית לבטיחות בדרכים שליד משרד הבריאות. יחד עם זאת ערך המומחה את תחשיביו לפי שתי חלופות עיקריות:
א. הסעת הנכה במכונית יציגה 1,300 סמ"ק ע"י מורשה נהיגה בעלות של רכב ראשון – 65,191 ₪ ועלות חודשית – 1,321.78 ₪.
ב. הסעת הנכה ברכב "ואן" שלתוכו יוכנס ישוב על כסר גלגלים (וזאת לאור הצורך העתידי בכסא גלגלים כפי שפורט והוסבר בחוות דעתו של המומחה השיקומי פרופ' עורי) בעלות של רכב ראשון – 164,500 ₪, עלות חודשית 3,378.09 ועלות ממוצעת לאביזרים נלווים – 627 ₪.
ב"כ התובע, בעדכון החישובים מטעמה, טענה כי יש לפסוק לטובת התובע שילוב של שני סוגי הרכבים, כאשר עד גיל 50, יחושבו הפיצויים בגין ראש נזק זה לפי שווי מכונית 1,300 סמ"ק ולאחר גיל 50, יחושבו הפיצויים בגין ראש נזק זה לפי רכב מסוג "ואן". ב"כ התובע בחישוב הסכומים שהגישה לבית המשפט לאחר הגשת סיכומיה, טענה כי בעבור רכב 1,300 סמ"ק יש לפסוק לתובע את הסכומים הבאים: רכישה- 185,242 ₪, אחזקה (לפי 1,321.78 בחודש) – 214,177 ₪. ואילו בעבור רכב מסוג "ואן" יש לפסוק את הסכומים הבאים: רכישה – 367,509 ₪, אחזקה (לפי 3378.09 ₪ בחודש) – 498,355 ₪, אביזרים נלווים – 1,607 ₪.
יוער כי עלות הרכבים ועלות האחזקה החודשית הוערכה על ידי מר קצין בהנחה שהתובע זכאי לפטור חלקי ממיסים בשיעור של 75% בשל נכותו.
בין הצדדים ניטש מאבק מר בכל הנוגע לנושא הניידות, לאחר ששבתי ובחנתי את חוות דעת הצדדים בתחום השיקום, פרופסור עורי מטעם התביעה, וד"ר לנגר מטעם הנתבעת ולאחר ששבתי ועיינתי בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, מר קצין, הרי שדעתי היא משלא נזקק התובע לכסא גלגלים באופן רציף, אין מקום לפסוק לו פיצויים בגין רכישת רכב מסוג "ואן" לעת עתה ויש לפסוק לו פיצויים בגין רכישת רכב יציג 1,300 סמ"ק מהיום ועד הגיעו לגיל 50. לאחר הגיעו של התובע לגיל 50, אני מקבל את עמדת התובע ופוסק כי אז יחושבו הפיצויים בגין ראש נזק זה על פי סכום רכישת רכב "ואן".
לאחר שעיינתי בחישובי ב"כ התובעת ובחישוביו של מר קצין, בחרתי לקבל בכל הקשור למחיר רכישת הרכבים את הסכומים אותם קבע מר קצין ולא את הסכומים המעודכנים להם עתרה ב"כ התובע. חוות דעתו של מר קצין נערכה על ידו ביום 18.12.08, מאז ועד היום לא עלו מחירי המכוניות באופן עליהם הצביעה ב"כ התובע (או לפחות לא הובאו ראיות שאלה פני הדברים). יחד עם זאת את חישוב האחזקה החודשית, בחרתי לחשב על פי אומדנה של ב"כ התובע.
כמו כן בנסיבות המקרה, מצאתי כי יש להפחית מסכום זה סך של 20% בהתחשב בכך שגם אלמלא היה נפגע, היו לתובע הוצאות ניידות, בין אם היה רוכש לעצמו רכב ובין אם היה משתמש בתחבורה ציבורית.
משכך אני פוסק לתובע הוצאות ניידות בעתיד בסכום של 753,779 ₪, להיום.
הוצאות מיוחדות
לטענת הנתבעת טענות התובע לגבי פיצוי בגין שירותי ליווי ומין לא נתמכו בחוות דעת של סקסולוג ולכן הן מחוסרות בסיס, כך גם לא הובאו עדויות כי הנאשם יצא לבילויים, טיולים ולסרטי קולנוע בעבר ובהעדר עדויות שכאלה אין ראיה שיעשה כן בעתיד. לחילופין טען שבמידה ויוחלט ליתן לתובע פיצויים בגין ראש נזק זה יש לקבוע אותם על סך של 20,000 ₪.
לטענת ב"כ התובע, יזדקק התובע לשלם עבור חיי החברה שלו, עבור שירותי ליווי, מין וכו', אשר אדם בריא אינו נזקק לשלם עבורם. כך גם טענה שהוצאותיו תוכפלנה בכל יציאה לחופשה מפני שיצרך לשאת גם בתשלום עבור המטפל/ מלווה.
לטענת ב"כ התובע בתי המשפט כבר הכירו בראש נזק זה כראש נזק עצמי ובגינו הציעה לפסוק פיצוי בסכום גלובלי של 543,311 ₪.
לאחר ששבתי ובחנתי שאלת היזקקות התובע לשירותי ליווי ומין, לא מצאתי כי בנסיבות המקרה דנן זכאי התובע לפיצויים בגין שירותים אלה. התובע לא הציג לפני כל עדויות שיזדקק לכאלה בעתיד או שכבר נזקק להם בעבר. כמו כן, באשר לצרכיו החברתיים של התובע, דומני כי אם ימשיך לבלות במסגרת פעילות חברתית מטעם איל"ן או כל מסגרת אחרת, ולו למספר שעות ביום, יהא בכך כדי ליתן מענה, גם אם חלקי, לצרכיו החבריים ומשכך אני קובע כי יש, בנסיבות העניין, לקבל את הצעתה של הנתבעת ואני פוסק לתובע פיצוי בגין צרכים חברתיים בסך של 20,000 ₪, להיום.
ניכויים:
לטענת הנתבעת המוסד לביטוח לאומי שילם וישלם לתובע קצבת ניידות אשר על פי חוות אקטוארית של מר שי ספיר עומדת על סך כולל של 758,605 ₪.
כמו כן שילם וישלם המוסד לביטוח לאומי לתובע קצבת נכות כללית אשר על פי חוות דעת אקטוארית של ד"ר רמי יוסף, עומדת על סך כולל של 923,381 ₪.
בנוסף, לטענת הנתבעת יש לנכות את סך ההפרש בין דמי בריאות שהיו מנוכים משכרו של התובע ללא התאונה לבין ביטוח בריאות שנוכה וינוכה מקצבאות נכות כללית מיום 19.10.94 ועד הגיעו של התובע לגיל 67 – בסך של 88,139 (על פי חוות דעת אקטוארית של שי ספיר מיום 22.2.09 ) ומשכך סכום הניכויים לטענת הנתבעת הוא 1,770,125 ₪.
לטענת ב"כ התובע לא ניתן לטעון באותו הבל פה שהתובע אינו זכאי לפיצוי בגין צרכי ניידותו המיוחדים ולבקש לנכות את קצבת הניידות אותה הוא מקבל מהביטוח הלאומי בשל אותם הצרכים ממש, כן טענה כי לא ניתן לטעון שהתובע לא הפסיד את מלוא כושר השתכרותו וכי נכותו התפקודית אינה עולה על 75% ולבקש לנכות במלואה את קצבת הנכות המחושבת על פי נכות תפקודית בשיעור 100% והפסד השתכרות מלא, כפי שטענה הנתבעת.
האמור בסיכומי הנתבעת לעניין מס הבריאות, בטעות יסודו- כך לשיטת ב"כ התובע, לפיה כלל ידוע הוא שכאשר עסקינן בפיצויים בגין נזקי גוף שלא מכוח חוק בפלת"ד, הבסיס לחישוב הוא השכר ברוטו ואין מתחשבים בניכויים השונים לצורכי מס.
לסיכום, טענה ב"כ התובע כי בהנחה שהתובע יפוצה על בסיס הפסד מלוא השכר הממוצע במשק ויפוצה על בסיס צרכי ניידותו, יש לנכות מהפיצויים את קצבת הניידות (758,605 ₪) ואת קצבת הנכות הכללית (923,381 ₪) ובסך הכל – 1,681,986 ₪.
דומני, כי לאחר שקבעתי שהתובע יפוצה בגין הפסדי שכר על בסיס מלוא השכר הממוצע במשק ולאחר שקבעתי שהתובע יפוצה בגין צרכי ניידותו, אין חולק כי מכל סכום שיפסק יש לנכות את תגמולי הביטוח הלאומי שקיבל או שיקבל בעתיד.
משכך, אני קובע כי סכום הניכויים יועמד על סך של 1,681,986 ₪ להיום.
סוף דבר:
הנתבעת תשלם לתובע את סכומי הנזק, כפי שנקבעו בכל אחד מהרכיבים לעיל, כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מהסכום שנפסק בצירוף מע"מ כחוק, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום במלא בפועל.
בנוסף, תישא הנתבעת בהוצאות התובע (חוות דעת מומחים, שכר עדות וכיוב'), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתה של כל הוצאה ועד לתשלום המלא בפועל.
בהתאם לאמור בפתח פסק הדין החלקי, נקבעת תזכורת במעמד ב"כ הנתבעת והצד השלישי ליום 22.11.09 שעה 08.30.
לדיון יתייצבו נציגים מוסמכים של הצדדים עצמם.