בתי המשפט
בית משפט השלום ראשון לציון א 700215/05
בפני כב' השופט יחזקאל קינר - סגן נשיא תאריך: 23/10/2008
בעניין: עיריית רעננה
ע"י ב"כ עו"ד מאירי יוסף התובעת
נ ג ד
1 . פניאטה החזקות בע"מ – ניתן פסק דין בהעדר הגנה
2 . מישורים חברה לפיתוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד מיטרני שי הנתבעות
פסק דין
התביעה
1. עסקינן בתביעה בסדר דין מקוצר בסך 153,170 ₪ שהגישה התובעת (להלן: "העירייה") נגד הנתבעות בגין חובות ארנונה, מים, ביוב, שיקים חוזרים וחובות כלליים לשנים 2001-2004 (להלן: "התקופה הרלבנטית") עבור נכס המצוי ברחוב הסדנא 7 רעננה (להלן: "הנכס").
2. הנתבעת 2 (להלן: "מישורים") שכרה את הנכס מבעליו לפי הסכם שכירות מיום 1.9.90. מישורים השכירה את הנכס לנתבעת 1 (להלן: "פניאטה") לפי הסכם שכירות מיום 15.1.01.
3. תביעתה של העיריה נגד פניאטה מבוססת על החזקתה בנכס בתקופה הרלבנטית, ואילו התביעה נגד מישורים מבוססת על התחייבות בכתב מיום 22.1.01 שניתנה על ידה ולפיה תחול עליה האחריות לתשלומים בהם תחוב פניאטה כמחזיקת הנכס (נספח "ב" לכתב התביעה, להלן: "ההתחייבות"). התחייבות זו נכללה במסגרת הודעה שנמסרה לעירייה על ידי מישורים ולפיה הנכס הושכר על ידה בשכירות משנה לפניאטה.
4. נגד פניאטה ניתן פסק דין בהעדר הגנה.
באשר למישורים, בקשת הרשות להגן שהוגשה על ידה נדחתה וניתן פסק דין נגדה על ידי כב' הרשם, אך במסגרת ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי הסכימו הצדדים לביטול פסק הדין ולמתן רשות להגן.
5. לאחר שהוגשו תצהירי הצדדים, הגיעו הם להסכמה כי מישורים תחזור בה מאחת מטענותיה (העדר סמכות של החותם מטעמה על ההתחייבות), וכי הצדדים יוותרו על חקירת המצהירים ויגישו סיכומים בכתב.
6. יצויין כי הצדדים התייחסו בסיכומיהם רק לנושא חוב הארנונה וכך אעשה אף אנוכי.
טענות הצדדים
טענות העירייה
7. על העירייה לא היתה מוטלת חובה לרשום את פניאטה כמחזיקת הנכס, שכן פניאטה היא "דייר משנה" כהגדרתו בסעיף 269 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות). דייר משנה איננו מחזיק (כאמור בהגדרת "מחזיק" שבאותו סעיף) והעירייה איננה יכולה לראות בו מחזיק לצורך גביית הארנונה.
העירייה לא היתה חייבת כלל לרשום את פניאטה בספריה כמחזיקת הנכס לאור ההגדרה האמורה, וכך נוהגות רוב הרשויות המקומיות בארץ.
8. העירייה נהגה במישורים לקולא משהסכימה לבצע שינוי ברישום המחזיק ע"ש פניאטה, שוכרת המשנה, והתנתה זאת בהמצאת התחייבות הנתבעת לגבי אחריותה לתשלום הארנונה, אם זו לא תשולם על ידי הפניאטה.
9. דרישת המצאת התחייבות מישורים היתה בגדר סמכותה המינהלית של העירייה, כסמכות עזר לסמכותה לגבות את תשלומי הארנונה.
10. לא היתה כל כפיה או הטעיה של מישורים בקבלת כתב ההתחייבות.
לחלופין, לא ניתן להסתמך על טענת ההטעיה או הכפיה, שכן מישורים לא ביטלה את ההתחייבות תוך זמן סביר לאחר שנודע לה על עילת הביטול, או על כך שפסקה הכפיה.
11. על מישורים לשלם את החובות נשוא התביעה מכח ההתחייבות.
12. העירייה לא נהגה בשיהוי בהגשת התביעה, באשר קודם להגשתה נשלחו דרישת תשלום ומכתבי התראה, ואף נוהל מו"מ.
13. מישורים נהגה בחוסר תום לב, שכן הגישה תביעה נגד פניאטה ובסכום התביעה כללה את סכום הארנונה נשוא התביעה הנוכחית.
טענות מישורים
14. פניאטה אינה "דייר משנה" כהגדרתו בפקודת העיריות.
15. על העירייה היה לרשום את פניאטה כמחזיקה בנכס ללא כל תנאי.
16. העירייה חרגה מסמכותה עת דרשה ממישורים את קבלת ההתחייבות כתנאי לרישום פניאטה כמחזיקה.
17. ההתחייבות נתקבלה עקב הטעיה שהטעתה העירייה את מישורים כאילו לא תאפשר שינוי שם המחזיק ללא קבלת ההתחייבות, וכן עקב כפיה בהשתמשה בנימוק הנ"ל, ולפיכך ההתחייבות בטלה.
לא היה מקום לכך שמישורים תשלח הודעת ביטול של ההתחייבות שכן לא נדרש ממנה אף פעם תשלום חוב, והמועד הראשון להתייחסות להתחייבות היה לאחר הגשת כתב התביעה.
18. ההתחייבות איננה התחייבות של מישורים לשלם בעצמה את חוב פניאטה.
19. העירייה השתהתה בהגשת התביעה וכן פעלה בחוסר תום לב, שכן היא מחזיקה בשיקים של פניאטה, אך לא עשתה לגבייתם.
20. בתביעה שהוגשה על ידי מישורים נגד פניאטה הוצג המצג העובדתי הנכון, ולא היה חוסר תום לב מצד מישורים.
דיון
האם פניאטה היא "דייר משנה" כמשמעותו בפקודת העיריות
21. סעיף 8 לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992 (להלן: "חוק ההסדרים") קובע כי ארנונה המוטלת על ידי מועצה (כהגדרתה בפקודת העיריות) תשולם בידי המחזיק בנכס, כמשמעותו בסעיף 269 לפקודת העיריות (ר' הגדרת "מחזיק" בסעיף 7 לחוק ההסדרים הנ"ל).
22. "מחזיק" מוגדר בסעיף 269 לפקודת העיריות כך: "למעט דייר משנה" וכבר נקבע כי נוכח הגדרה לקונית זו יש להיזקק להשלמה בעניין זה מתוך הגדרת "מחזיק" שבסעיף 1 לפקודת העיריות ("אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או בפנסיון"). יש לראות הגדרות אלה כחלות זו לצד זו, כאשר ההגדרה שבסעיף 1 חלה באופן כללי, וההגדרה שבסעיף 269 באה למעט את "דייר המשנה" מההגדרה הכללית [רע"א 7037/00 עיריית ראשון לציון נ' עו"ד ישראל וינבוים, פ"ד נו(4) 856, 861 (2002)].
23. אף כי בדרך כלל מי שעושה שימוש בפועל בנכס ייחשב כ"מחזיק" לעניין פקודת העיריות, יכול וגם מי שאינו מחזיק בו בפועל (למשל, בעל נכס המחזיק אותו ריק וללא שימוש) ייחשב כ"מחזיק", שכן הכוונה בפקודת העיריות היא כי המחזיק לצורך החיוב בארנונה ייחשב מי שבנסיבות העניין הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. כך, למשל, כאשר יש לנכס גם "בעל" וגם "שוכר", האחרון הוא זה שהינו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס, והוא ייחשב כ"מחזיק" לצורך פקודת העיריות והחובה לשלם ארנונה בגין הנכס תחול עליו [ר"ע 422/85 חברת בתי גן להשכרה בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד לט(3) 341, 343 (1985); כן ר' רע"א 2987/91 ריינר נ' עיריית ירושלים, פ"ד מו(3) 661, 663 (1992); בר"מ 7856/06 איגוד ערים אילון (ביוב, ביעור יתושים וסילוק אשפה) נ' מועצה אזורית חבל מודיעין (פורסם בנבו, 16.3.08)].
24. לכאורה, אם נתייחס להגדרה הכללית של "מחזיק" בסעיף 1 בפקודת העיריות ולפרשנות הפסיקה בדבר "בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס", תיחשב פניאטה כבעלת הזיקה הקרובה ביותר לנכס ולפיכך כ"מחזיקה" לעניין חובת תשלום הארנונה.
ואולם, העירייה מפנה לסעיף 269 לפקודת העיריות הקובע כי דייר משנה איננו מחזיק, וטוענת כי פניאטה הינה דיירת משנה, שכן שכרה היא את הנכס ממישורים, השוכרת, ולפיכך היא "שוכרת משנה", אין היא "מחזיקה", והעירייה לא היתה חייבת לרשום אותה כמחזיקת הנכס בספריה.
האם אכן כך הדבר?
25. "דייר משנה" מוגדר בסעיף 269 לפקודת העיריות כ"אדם הגר בחדר, או בחלק מחדר, של בנין שאחר מחזיק בו, והמשלם למחזיק דמי שכירות בעדו".
סעיף 327 לפקודת העיריות קובע כי מש"הושכרו חדר או חדרים בבנין לדייר משנה, יגבה מחזיק הבנין מדייר המשנה חלק יחסי מסכום הארנונה ששילם, או שיש לשלמו, בעד הבנין...".
העולה מכאן הוא שדייר המשנה איננו הנישום, שכן הוצא מהגדרת "מחזיק" והוא פטור מתשלום הארנונה במישרין לרשות המקומית, אף כי חייב הוא לשלם למחזיק, דהיינו למי שחב בתשלום הארנונה לעירייה, את החלק היחסי של הארנונה עבור השטח שהוא שוכר.
26. האם "שוכר משנה" הינו "דייר משנה"?
לפי הגדרת "דייר משנה" שבפקודת העיריות לא כך הדבר.
שוכר משנה הוא מי ששכר משוכר את הנכס השכור על ידי השוכר, בעוד שדייר משנה הוא מי ששוכר חלק מנכס, ממי שמחזיק בנכס.
הדבר עולה באופן מפורש מההגדרה שבסעיף 269, המתייחסת לשכירות של חדר או חלק מחדר בבניין, או לפי סעיף 327 עסקינן בשכירות של חדר או חדרים בבניין, דהיינו יכול פלוני לשכור חדר או מספר חדרים בתוך בניין וייחשב הוא כדייר משנה מבחינת פקודת העיריות, ובלבד שלא שכר את מלוא הנכס.
ור' הנריק רוסטוביץ, פנחס גלעד, משה וקנין ונורית לב ארנונה עירונית ספר ראשון 298 (מהדורה חמישית, רונית כהן כספי ושגיב חנין עורכים, 2001) (להלן: "ארנונה עירונית"):
"אין לפרש שכירות משנה בנכס כ"דיירות משנה" לפי פקודת העיריות. בשכירות משנה של יחידת שומה נפרדת יש להשית את הארנונה על שוכר המשנה".
ר' גם ע"ש (חיפה) 199/00 חברת מ.א.ר בע"מ נ' מנהלת הארנונה בעיריית חיפה, תק-מח 2001(3) 13972 (2001) מפי כב' השופט ביין, ות"א (חדרה) 1841/02 עירית חדרה נ' אטדגי (פורסם בנבו, 18.3.04) מפי כב' השופטת אסיף, שבשניהם נקבע כי יש לפרש את הגדרת "דייר משנה" על דרך הצמצום, בהיותה חריג לעקרון של הטלת הארנונה על בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס מבחינת המצב העובדתי בשטח.
27. בענייננו, מלוא הנכס ששכרה מישורים מהבעלים הושכר על ידה לפניאטה (ר' עמ' 3 לפרוטוקול מיום 30.4.08). מדובר בנכס שנשום על ידי העירייה כנכס נפרד (ואפילו כשני נכסים נפרדים – ר' ההתחייבות), ולכן נעלה מכל ספק הוא כי פניאטה איננה דייר משנה כהגדרתו בסעיף 269 לפקודת העיריות.
28. למעלה מן הדרוש אוסיף כי גם התנהגות העירייה מצביעה על כך כי ראתה את פניאטה כמחזיקת הנכס, למרות טענותיה הנוכחיות, שאם לא כן, מדוע רשמה היא בספריה את פניאטה כמחזיקת הנכס לצורך חיוב הארנונה? והרי דייר משנה איננו יכול להיחשב כמחזיק הנכס.
זאת ועוד, העירייה לא היתה יכולה לתבוע את פניאטה אלא כמחזיקת הנכס, שכן לא היתה התחייבות ישירה של פניאטה כלפי העירייה לתשלום הארנונה, וחיובה בארנונה יכול לנבוע מהוראות חוק ההסדרים ופקודת העיריות בלבד, דהיינו מהיותה מחזיקת הנכס. גם מכך יש ללמוד כי העירייה ראתה את פניאטה כמחזיקת הנכס.
האם חרגה העירייה מסמכויותיה בדרישתה לקבל ממישורים את ההתחייבות
29. פניאטה היתה שוכרת משנה ולא "דיירת משנה" ולפיכך, בהתאם לסעיפים 325 ו-326 לפקודת העיריות, עם קבלת הודעה בדבר החזקתה של פניאטה בנכס, היתה העירייה אמורה ואף חייבת לרשום אותה בספריה כמחזיקת הנכס וכמי שחייבת בארנונה בגינו.
טענת העירייה כאילו רוב הרשויות המקומיות בארץ מסרבות לרשום שוכרי משנה בספריהן לא הוכחה, וממילא לא היה בה כדי לשנות את המסקנה הברורה כי פניאטה איננה דיירת משנה וכי חובה לרשום אותה בספרי העירייה כמחזיקת הנכס. נוהגן או אי נוהגן של רשויות מקומיות אחרות אין בו כדי לשנות חובה זו.
30. הודעה על דבר החזקתה של פניאטה בנכס נמסרה לעירייה במסגרת ההתחייבות, דהיינו במכתב מישורים מיום 22.1.01 כדלקמן:
"נתכבד להודיעכם כי נכס מס' .... ונכס מס' .... ברחוב הסדנא 7 הושכרו על ידנו בשכירות משנה לחברת פניאטה בע"מ (מצ"ב הסכם שכירות)"
31. חלקו השני של המכתב האמור כלל את ההתחייבות ובה נכתב כדלקמן:
"נודה לכם על רישום החברה הנ"ל כמחזיקה בנכס במטרה שחשבונות הארנונה ירשמו על שמה ואנו מתחייבים כי האחריות לתשלומים תחול עלינו".
32. לאחר טיעון העירייה בסיכומיה כי על פי הדין לא היתה חייבת היא לרשום את פניאטה בספריה, שכן היתה שוכרת משנה (טיעון שנקבע כאמור כי איננו נכון) טענה העירייה בסעיף 12 לסיכומיה כך:
"התובעת...נהגה בנתבעת 2 לקולא, עת הסכימה לבצע שינוי ברישום המחזיק ע"ש שוכרת המשנה, אולם התנתה זאת בהמצאת התחייבות הנתבעת 2 בדבר אחריותה לביצוע התשלומים של הארנונה במידה ואלה לא ישולמו ע"י שוכרת המשנה, דבר שבעצם הביא להנפקת התחייבות הנתבעת 2 מיום 22.01.01".
33. עולה מכאן באופן הברור ביותר כי ההתחייבות ניתנה על ידי מישורים לעירייה בעקבות תנאי שהציבה העירייה לפיו לא תרשום בספריה את פניאטה כמחזיקת המושכר, אלא אם כן תומצא לעירייה ההתחייבות האמורה.
34. מאחר שדרישת ההתחייבות נבעה מתפיסה מוטעית של העירייה לפיה פניאטה היא דייר משנה שאיננה צריכה להירשם כמחזיקה, נקל להבין כי גם הדרישה לקבלת ההתחייבות ממישורים היתה מוטעית, שכן העירייה היתה חייבת לרשום את פניאטה כמחזיקה עם קבלת הודעת מישורים על השכרת הנכס לפניאטה בשכירות משנה, ללא התנאת תנאי כלשהו.
35. נבדוק, עם זאת, נושא זה גם מבחינת כללי הסמכות והחריגה מסמכות הקבועים במשפט המינהלי.
36. ככלל, המבחן לפיו בודקים האם פעולה מסוימת חורגת מסמכויות הרשות המקומית אינו האם חיקוק כלשהו אוסר את הפעולה במפורש או מכללא, אלא אם קיים חיקוק המתיר אותה (עקרון "חוקיות המינהל"). על מנת שפעולה תהא כשרה עליה להיות מותרת בחוק בצורה מפורשת [בג"צ 5394/92 הופרט נ' "יד ושם, רשות הזכרון לשואה ולגבורה, פ"ד מח(3) 353, 357 (1994); יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך א 49-52 (1996)].אליהו וינוגרד דיני רשויות מקומיות כרך א 337 (מהדורה חמישית, 1998)].
37. טענתה העיקרית של העירייה היא כי הדרישה לקבל את ההתחייבות ממישורים הינה בבחינת הפעלת סמכות עזר לצורך גביית הארנונה זאת כאמור בס' 17 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הפרשנות") הקובע כך:
"(ב) הסמכה לעשות דבר או לכפות עשייתו - משמעה גם מתן סמכויות עזר הדרושות לכך במידה המתקבלת על הדעת".
העירייה טוענת כי הדרישה להמצאת התחייבות מישורים היתה בגדר סמכות עזר של העירייה, שהופעלה כדין עקב היות פניאטה שוכרת משנה והמדיניות המקובלת ברשויות המקומיות בארץ. כן טוענת היא כי דרישת ההתחייבות נעשתה לתכלית ראויה של הגברת הפיקוח על תשלומי הארנונה ושיפור מצב הגביה במיוחד נוכח המצב הכלכלי החמור במדינה בכלל וברשויות המקומיות בפרט, ותוך הפעלת שיקול דעת נכון המצוי במתחם הסבירות ועומד במבחן המידתיות של פגיעה אפשרית באזרח.
38. סבורני כי יש לדחות את טענות העיריה בעניין זה מכל וכל.
ראשית, הבסיס לדרישה האמורה נשמט, ומשנשמט הבסיס, מתמוטט הבניין כולו.
נקודת המוצא של העירייה היא כי אין היא חייבת לרשום את פניאטה בספריה כמחזיקת הנכס, ואת נכונותה לבצע את הרישום מתנה היא בקבלת ההתחייבות ממישורים לשאת בתשלומי פניאטה, אם זו לא תשלמם.
נקודת מוצא זו שגויה. כפי שהוסבר לעיל, חייבת העירייה לרשום את שוכרת המשנה פניאטה כמחזיקת הנכס, ואין היא רשאית לדרוש דבר תמורת רישום זה.
שנית, אין רשות ציבורית יכולה לקנות לה סמכות ראשית במסווה של סמכות עזר (ה"פ (מחוזי י-ם) 768/01 מגן דוד אדום בישראל נ' הממונה על השכר והסכמי העבודה (פורסם בנבו, 4.8.03) מפי כב' השופט זילברטל). בענייננו, נראה אמנם לכאורה כי דרישת ההתחייבות ממישורים באה לקדם את גביית הארנונה המצויה בסמכותה הראשית של העירייה, ויכולה לפיכך לשמש כסמכות עזר. יחד עם זאת, התניית ביצוע רישום שהעירייה חייבת לבצעו בקבלת התחייבות ממי שאין מוטלת עליו חובה ליתן התחייבות כזו, חורגת מסמכויות העזר שמטרתן היא להוסיף יעילות ונוחות מבחינת הרשות בביצוע סמכותן העיקרית ובכך לשרת גם את טובת הציבור. אין כאן כבר הוספת יעילות ונוחות אלא דרישה שעל פניה נראית דרקונית וטעונה הסמכה מפורשת, שכן לא ניתן להתייחס אליה כאל סמכות עזר.
שלישית, וגם אם בסמכות עזר עסקינן, הרי סמכויות אלה מוקנות לרשות רק אם הן דרושות "במידה מתקבלת על הדעת" להפעלת הסמכות הראשית, דהיינו כפופות הן למבחן הסבירות [יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך א 252 (1996)].
מתן סמכות עזר לעירייה להתנות רישום מחזיק בספריה בקבלת התחייבות כספית ממי שאיננו מחזיק כמשמעותו בפקודת העיריות, ושאין עליו כל חובה ליתן התחייבות מעין זו, יכול אמנם להקל על גביית הארנונה, אך אין בהתנאה זו, לא סבירות ולא מידתיות, וכל כולה מתמצית בהצבת דרישה בלתי סבירה ובלתי ראויה המבוססת על הנחה שגויה.
רביעית, סעיף 17 לחוק הפרשנות לא התכוון להסמיך את הרשות לפגוע בזכות או להטיל חובה על אדם [יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך א 253 (1996)].
בענייננו פעולת העירייה פוגעת בזכותה של מישורים שלא להיות מחוייבת בתשלום הארנונה, מקום בו הדין אינו מחייבה לכך, ומטילה עליה חובה ללא כל מקור חוקי להטלתה. למותר לציין כי למישורים אין צומחת כל תועלת ממתן ההתחייבות, המעמידה אותה כאחראית לתשלום שאין היא חייבת בו. רצון העירייה להקל על פעולות גביית הארנונה ולמצוא מקורות נוספים לתשלום, לבד מהמחזיק המחוייב על פי חוק בתשלום הארנונה, איננו יכול לבוא לידי ביטוי בפעולות מעין אלה.
39. המסקנה היא כי העירייה חרגה מסמכויותיה עת התנתה את רישומה של פניאטה בקבלת ההתחייבות ממישורים, ולפיכך התחייבות זו בטלה.
באין התחייבות, אין גם מקור חוקי לחיובה של מישורים בחיובי הארנונה של פניאטה, ודין תביעת העירייה נגד מישורים להידחות.
האם חוסר תום לב מצד מישורים?
40. נוכח המסקנה הנחרצת דלעיל, אין צורך לדון בטענותיה הנוספות של מישורים.
נותרה עוד טענה אחת של העירייה לפיה נהגה מישורים בחוסר תום לב שעה שבתביעתה נגד פניאטה (ת"א (כ"ס) 5090/04) כללה בסכום התביעה את חוב הארנונה.
41. אינני רואה כיצד יש בטענה זו, גם אם היתה נכונה, כדי להשפיע על תוצאות תובענה זו, שכן אין היא משנה את המצב לפיו פעלה העירייה בחוסר סמכות עת התנתה את רישומה של פניאטה בספרי העירייה בקבלת התחייבות מישורים, דבר המביא לבטלות ההתחייבות. גם אם היתה התנהגות חסרת תום לב, אין היא יוצרת חיוב יש מאין.
42. לא כל שכן שכך הדבר, שעה שלא ניתן למצוא כל חוסר תום לב בהתנהגות מישורים. עיון בכתבי הטענות שהוגשו באותה תביעה מעלה כי מישורים טענה שנדרשה על ידי העירייה לשלם את חוב הארנונה של פניאטה, וכי לפי הסכם השכירות על פניאטה לשלמו – יש בכך תיאור מצב עובדתי נכון וטיעון ענייני בדבר חובתה של פניאטה לשלם את הארנונה. לא היתה גם מניעה לכלול סכום זה בסכום תביעת מישורים נגד פניאטה, שכן אם פניאטה היתה משלמת למישורים סכום זה, ברי כי היה על מישורים לשלמו לעירייה, ולאו דווקא מכח ההתחייבות אלא כמי שדאגה לגבות סכום זה מכח ההסכם בינה לבין פניאטה, ועתה עליה להעבירו לעירייה.
43. בכתב ההגנה של פניאטה באותה תביעה נטען כי בדיון מיום 2.8.04 טען מנהל מישורים שמישורים התחייבה התחייבות כלשהי כלפי עיריית רעננה בנושא הארנונה. גם בכך אין כדי להצביע על חוסר תום לב מצד מישורים, שכן ראשית, מדובר בטענה בכתב ההגנה, כאשר טוען הטענה לא נחקר על האמור שם, וממילא אין היא קבילה כראיה. לא רק זאת, אלא שגם אם היתה מועלית הטענה על ידי מנהל התובעת, הרי טענה זו משקפת אף היא מצב עובדתי מסויים, ועד שלא קבע בית המשפט בפסק הדין הנוכחי כי ההתחייבות בטלה, לא היתה מניעה לפרט דבר קיומה של ההתחייבות.
סיכום
44. תביעת התובעת נגד הנתבעת 2 נדחית, אפוא.
התובעת תשלם לנתבעת 2 שכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪ ובתוספת מע"מ וכן הוצאות משפט להן יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל.
ניתן היום כ"ד בתשרי, תשס"ט (23 באוקטובר 2008) בהעדר הצדדים.
יחזקאל קינר, שופט
סגן נשיא