הליכי התנגדות/תקיפה של חיוב ארנונה
הליכי השגה וערר (עפ"י חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו- 1976.
כאשר מבקשים לתקוף את מעשה השומה.
השגה - במקרים בהם סבור הנישום כי הוצאה לו הודעת חיוב בארנונה- שגויה- כקבוע בחוק הערר, רשאי הנישום להגיש השגה למנהל הארנונה תוך 90 יום מיום קבלת הודעת התשלום, ובה לבקש תיקון הודעת החיוב, תוך מתן נימוקים לבקשתו.
העילות על-פיהן ניתן להגיש השגה למנהל הארנונה :
סעיף 3 לחוק הערר קובע:
1.הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום.
2. נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גלו או השימוש בו.
3. הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפק' העיריות.
4. היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים התשנ"ג- שהוא אינו בעל שליטה או שהחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.
* קיים סייג לפיו ניתן להעלות טענת "אינני מחזיק" , בכל הליך משפטי , ברשות בית-משפט גם אם לא הועלתה הטענה במסגרת השגה.
ערר - במידה ומנהל הארנונה דוחה את ההשגה, רשאי הנישום להגיש ערר לועדת הערר, וזאת תוך 30 יום מיום קבלת התשובה להשגה.
ערעור מנהלי - על החלטת ועדת הערר ניתן לערור לבית-המשפט המחוזי, בשבתו כבית-משפט לענינים מינהליים, וזאת תוך 45 יום מיום מסירת החלטת ועדת הערר למערער.
קיימת חשיבות רבה, למועדים שנקבעו בחוק הערר להגשת השגה וערר, שאם לא כן עלול הנישום לקפח זכויותיו.
בהליכי ההשגה והערר רשאי לנקוט כל נישום ו/או נישום שהוא בעל עסק הסבור כי הודעת חיוב הארנונה שנשלחה אליו שגויה- הכל מהטעמים הקבועים בחוק הערר.
בדיקת חוקיות תעריף הארנונה
בשנת 1986 הוטלו לראשונה הגבלות על סמכותן של המועצות הנבחרות לשנות את תעריפי הארנונה, והגבלות אלה לבשו ופשטו צורה ומאז ועד עתה. חיקוקים אלה כונו "דיני ההקפאה".
כמעט כל המועצות הנבחרות נכשלו בהליכי החקיקה מאז 1986 ועד היום והתוצאה היא , כי בצווי הטלת הארנונה של רשויות מקומיות רבות יש תעריפי ארנונה ללא סמכות.
במידה ותקיפת הארנונה היא של "מעשה החקיקה"- יש להגיש עתירה נגד המועצה הנבחרת לבית המשפט המנהלי תוך 45 יום מיום קבלת השומה. על פס"ד ניתן לערער לבית המשפט העליון.
כאשר מבקשים לתקוף גם את מעשה השומה וגם את מעשה החקיקה, או כאשר מדובר במקרה גבולי, רצוי להגיש בד בבד השגה ועתירה מנהלית.
בהליך של עתירה מנהלית ניתן גם להעלות טענות של אי סבירות תעריף, אי קיום הבטחה שלטונית, אי קיום הסכם שומה משנים קודמות או הכרעה שניתנה בשנים קודמות בועדת ערר, שומת ארנונה רטרואקטיבית, אי מתן פטור לנכס שניזק או לנכס ריק וכד'.